כשאתם מתחילים סצנה, בין אם זה מול מצלמה או על הבמה, אתם צריכים לדעת הכל ולא לדעת כלום.
אני יודע שזה נשמע מעט מוזר, אבל האידאל הוא להגיע למקום נכון באמצע בין שניהם.
לדעת הכל על הסצנה – לדעת את הטקסט כמובן. לדעת מה אתם עושים במהלך הסצנה – מה אתם עושים פיזית ומה הפעולות הדרמטיות שלכם. לדעת פרטים ורקע על הדמות שלכם – מהיכן היא, מה האיפיון שלה, לדעת דברים על הביוגרפיה שלה ועל סוג האישיות שלה. לדעת גם מהו המהלך הרגשי בסצנה. איך הדמות מתחילה את הסצנה מבחינה רגשית ולאן היא מגיעה. לדעת גם דברים טכניים כמו איפה אתם אמורים לעמוד על הבמה או היכן נמצאת המצלמה ביחס אליכם. לדעת הכל.
לא לדעת כלום זה אומר לזכור שהדמות לא יודעת מה יקרה. זה הפעם הראשונה שהיא חווה את הרגע הזה. אפילו אם אתם התאמנתם חודשיים והצגתם את ההצגה מאה פעמים, בשביל הדמות שלכם, זאת הפעם הראשונה. זה אומר להיכנס לסצנה ולשכוח מהכל, ולאפשר לעצמכם להגיב מרגע לרגע, בצורה מלאה וחופשית.
יש תלמידים שכל הזמן יודעים הכל. כשהם משחקים מרגישים במשחק שלהם שהם רצים שתי שניות קדימה. הם נותנים לקהל את התחושה שהם יודעים מה הולך לקרות. תלמידים כאלה חייבים לשחרר ולחוות את הרגע.
לעומת זאת יש תלמידים שיותר מדי סומכים על הרגע ולא באמת מביאים את עצמם למצב שבו הם יודעים הכל לפני שהסצנה מתחילה. הבעיה בתלמידים כאלה היא שהם יותר מדי עלה נידף ברוח. הם יותר מדי מפוזרים, אין מתח דרמטי בעבודה שלהם וזה מצביע על סוג מסוים של נמנום או עצלות.
לדעת הכל ולא לדעת כלום.
לפני כמה ימים הייתה לי שיחה בחדר המורים עם מורה נפלאה שאני עובד איתה. ודיברנו על זה. היא אמרה ששחקנים מוכשרים מאוד יודעים להגיע למצב הזה, ושזה לוקח שנים. אני לא מסכים איתה. אני חושב שכל אחד מכם יכול להגיע לזה כבר עכשיו. זה לא קשור לכשרון או ליכולת. זה לא קשור לשכל. זה קשור להבנה בסיסית בנוגע לנוכחות הבימתית שלכם. נוכחות שבה אתם מצד אחד מוכנים לחלוטין עם כל המידע שלכם לגביי הדמות והסצנה ומצד שני יש לכם את היכולת לשחרר את כל הידע הזה כשאתם מתחילים את הסצנה ולהתמסר לזמן הבימתי שלכם. זה כמו אסימון שנופל וברגע שהוא נופל המשחק שלכם משתנה.
זה מאפשר לכם לדעת הכל על הסצנה ועדיין לגלות אותה כל פעם מחדש.
לדעת הכל ולא לדעת כלום.
