קיימת מעין מלכודת סמויה במשחק. גם בעולם המקצועי של השחקן וגם כשלומדים משחק וכשעובדים על מונולוג או על סצינה. מצד אחד צריך להתכונן מראש, מצד שני צריך לתת את התחושה של ההווה החד פעמי.
הרי יש כל מיני שלבים ששייכים להכנה ולאימון לפני רגע המשחק עצמו (לפני שעולים על הבמה, או מגיעים לסט הצילומים או אפילו בכיתה לפני ביצוע תרגיל).
צריך ללמוד טקסט בעל פה.
צריך לעשות מחקר מסוים על הדמות – איפה היא גרה, מתי זה קורה, מה היא עושה, מה האפיון שלה, איזה מן בן אדם היא וכו וכו.
צריך לזכור כל מיני דברים טכניים לגביי הסצינה – איפה אני אמור לעמוד על הבמה, מאיפה נכנסים ויוצאים, וגם – מתי מתחולל שינוי ביחסים עם הפרטנר, מתי יש טרנספורמציה רגשית.
יש כל מיני הכנות ותכניות ודברים שחייבים לקרות.
זה עלול לעורר אצל השחקן מעין חרדת ביצוע או לחץ להצליח במשחק.
אבל הטריק האמיתי הוא להרפות. להיכנס לתוך הסצינה עם כל המידע הזה וכאילו לשכוח ממנו, ולגלות את רגע ההווה בהוויתו, כלומר בזמן הביצוע עצמו.
הייתי אומר שלפחות חצי מהתרגילים שאני רואה בשעורים, נעשים תחת הלחץ הכפוי הזה, ומתחת לצל של רשימות של תכניות ומטלות.
זה יישמע מוזר, אבל יש תלמידים שנראה כאילו הם מוכנים מדי. הם יודעים הכל יותר מדי. הם משחקים היטב, אבל התחושה היא מקובעת, מוחלטת, יותר מדי בשליטה. הם לא מרפים. הם לא סומכים.
זה נכון לגביי כל מיני סוגי סצינות.
יש סצינות שמתחילות בצורה נייטרלית יחסית, ותוך כדי הסצינה הדמות עוברת מהפך רגשי.
אל תיפלו למלכודת של להיכנס אל תוך הסצינה עם הציפייה הזאת, ועם נסיון לבצע את המהפך הרגשי בדיוק באותה שנייה כל פעם מחדש. הרשו לעצמכם להגיב לסיטואציה, ולעולמכם הפנימי לייצר דינמיקה פנימית.
לעומת זאת יש סצינות שמתחילות בשיא רגשי. למשל מישהו נכנס הביתה מאוד מאוד כועס. ומשם מתחילה הסצינה.
גם פה, אפילו אחריי שהצלחתם להיטען בצורה אישית ומדויקת, ואתם באמת נכנסים עצבניים בסצינה – אל תאחזו בזה. אל תנסו להיות עצבניים כל הסצינה. זה אומר שאתם צריכים להיטען, אבל אז להרשות לעצמכם לשחרר כדי להיות פנויים לסצינה עצמה. העצבים מן הסתם יישארו שם אבל אולי יעברו שינוי, ואולי קצת ייחלשו, אבל אולי גם קצת יעצימו. זה צריך להיות דינמי. זה צריך להיות נטול שליטה.
אז איך עושים את זה?
האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית.
זיכרו שהדמות אותה אתם מגלמים הולכת לעבור את הסיטאציה הדרמטית שלה בפעם הראשונה. גם אם התאמנתם על למשל סצינת פרידה 50 פעמים וההצגה עלתה עוד 50 פעמים, בשביל הדמות, זה זאת הולכת להיות הפעם שהיא תעבור את הפרידה.
יש אלמנט של הלא נודע במשחק. אני יודע שזה סוג של סתירה פנימית – כי אתם הרי יודעים הכל אבל הכל על מה שקרה, קורה ויקרה במחזה. אבל אתם חייבים להצליח להביא את תחושת הראשוניות והספונטניות לכל סצינה או מונולוג שתבצעו.
להרפות.
לא להיאחז בכל המידע.
לא לנסות לשחזר במדויק.
להיות מוכנים, ואז לשחרר.
לדעת הכל ולא לדעת כלום.
לרצות להוביל את וגם להיות מובלים על ידי הסצינה.
להציב תכניות ופעולות ואז להרפות.
להיות סקרנים, לגלות דברים חדשים.
לסמוך על הלא נודע, ולדעת שאתם מוותרים על השליטה בסצינה על מנת לגלות אותה מחדש.
