זה סיפור עליי, עליי בתור סטודנט למשחק, ועל ארוע קטן שהביא איתו אסימון ענק בנוגע לחווית המשחק, ואפילו בנוגע למהות של מה זה להיות שחקן.
אחריי שנה של לימודי משחק (למדתי בניו יורק), החלטתי לנסות לעשות אודישנים לכל מיני סרטי סטודנטים והפקות קטנות. אני לא זוכר איך, אבל הגעתי לתרגיל בימוי של סטודנט לבימוי באוניברסיטת קולומביה.
כשהייתי סטונדט למשחק בסטודיו למשחק של לי שטרסברג, רוב העבודה היתה עבודה על סצינות. למדנו טכניקה בתחילת השעור – תרגילים של זכרון חושים ועוד כל מיני דברים של "השיטה", אבל רוב השעור היה סצנות. נתנו לנו המון דגשים שקשורים לרצון של הדמות, לפעולות של הדמות, לתקשורת עם הפרטנר וכו וכו. תמיד השתדלתי להגיע מוכן, לדעת מה אני עושה בסצנה, ולנסות לשחק כמיטב יכולתי.
כשהגעתי לחזרה הראשונה באותו תרגיל בימוי, הבמאי הצעיר הפגיש אותי עם הפרטנרית שלי. קראו לה פרנסיס. היא היתה להערכתי בת 75. מאוד חמודה, קטנה, ביישנית, טובת לב, ולא מתאמצת.
כבר כשהתחלנו להתאמן על הסצינה, הבמאי היה מאוד ברור והחלטי לגביי דברים שקשורים להעמדה בימתית ולפעולות פיזיות. ברגע אחד של הסצינה הוא רצה ששנינו נשב צמודים על ספסל עם רגליים שלובות. ברגע אחר הוא רצה שאני אעמוד וארים את יד שמאל לגרד בראש, בדיוק כשאני אומר את אחד במשפטים שלי. וכן הלאה וכן הלאה. זאת היתה חוויה מעניינית ומאתגרת, משום שהוא הציב הרבה מגבלות בימתיות, ורצה שנעמוד בכל המשימות הקטנות האלה.
התאמנו בערך שבועיים שלושה, כמה פעמים בשבוע, לפעמים הייתי פוגש את פרנסיס לפני החזרה או אחריי החזרה, שותים קפה ביחד. היתה לה נוכחות מרגיעה. הייתי אמור להיות מעט אכזרי אליה בסצינה, ולמרות זאת שנינו הינו משועשעים מהעניין והרגשתי נוחות נעימה בקרבתה.
הרגשתי נח עם הסצינה, וזה הזכיר לי את העבודה שלי בשאר הסצנות שלי בבית הספר. הסצנה מתחילה ואז יש מן זרימה כזאת שאני יודע מה הולך לקרות, הקצב הולך קדימה, אני מרגיש שאני משחק אבל אני מרגיש שאני גם מגיב, אני מודע למה שקורה, וכאילו עושה ווי על כל מה שתכננתי לפני כן ועושה הכל עם ספונטניות מסויימת.
כשהגענו לפרזנטציה אני מודה שקצת התרגשתי. אוניברסיטת קולומביה זה מקום ענק ומרשים, מרגישים שם את האיי קיו מרחף במסדרונות, וגם בחוג לתאטרון, ובעיקר בכיתת הבימוי של הבמאי שלנו, הרגשתי סוג של אנרגיה מתוחכמת. לא יודע להסביר את זה, אבל התמקמנו להתחלת הסצינה, המורה שלו נכנסה לחדר, כולם נראו לי כל כך רציניים וחשובים ומבינים עניין.
התחלנו את הסצינה. אנחנו עושים את כל מה שנדרש מאיתנו, אני משתדל להגיב בצורה מלאה, אני משתדל לפעול בתורה פשוטה, אני משתדל להיות עם הפרטנרית שלי ולהעביר לקהל הקטן את המסר.
ופתאום באישזהו רגע, הסתכלתי על פרנסיס, והיא הסתכלה עליי. זה היה רגע מאוד קטן שהתבוננו אחד בשני, אבל הרגשתי משהו מאוד עוצמתי. הרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה. ממש ראיתי אותה, כמו שהיא, באותו רגע, זה היה כאילו הזמן עמד במקום, וכל ההתרוצצות הפסיקה. ההתרוצצות במוח שלי, בתודעה שלי, במחשבות שלי. פשוט הייתי עם פרנסיס, נוכח במאה אחוז, ולא היה קיים שום דבר אחר חוץ ממנה וממני ומרגע ההווה. ההווה האחד והיחיד.
הרגע הזה נחרט אצלי, ושינה משהו מאוד בסיסי בהבנה שלי לגביי מה זה משחק. אני לא יודע אם כאן, בכתיבה, עוצמת החוויה עוברת אליכם, כי זה משהו חוויתי כמעט מופשט שאני מנסה להעביר במילים. אבל הבנתי את הדבר הכי ראשוני במשחק, ואולי המילה היא בכלל לא "הבנתי" כי זה לא היה שכלי. הרגשתי.
הרגשתי שדבר ראשון לפני הכל אני קולט מה זה להיות נוכח במאה אחוז. הבנתי שעד עכשיו כל מה שעשיתי היה טוב, אבל לא התמסרתי לגמרי. לא הייתי פנוי באמת, לחלוטין, לחוות את מה שעובר עליי בזמן הסצנה. כנראה משהו בעצמת הנוכחות של פרנסיס הנחית אותי להיות איתה ברגע, אבל אם אני כן עם עצמי אז עד אז הייתי אולי נוכח, אבל בואו נאמר שמונים או תשעים אחוז נוכח. תמיד יש את האזור המסויים בתודעה שלי שהרחיק אותי מרגע ההווה. פרנסיס ניטרלה את זה.
למה אני כותב את כל זה כאן?
בתור מורה אני מרגיש שהרבה מאוד תלמידים שלי מתמודדים עם הנקודה הזאת בדיוק. הם לא לגמרי נוכחים. הם כמעט שם, והכמעט הזה הוא קריטי.
לראות את הפרטנר לגמרי.
להבין שמהרגע שמתחילה הסצינה הזמן כאילו עוצר מלכת.
רק שניכם שם.
הרגישו את זה. תנו לעצמכם להתנתק מכל מה שסביב, להתמסר לחלוטין לחוויה שלכם ושל הדמות שלכם, ברגע ההווה הבימתי והבדיוני.
אני מרגיש שזה משהו שאני לא יכול ללמד את התלמידים שלי, אני יכול לכוון אותם לקראת זה, אבל לפי החוויה שלי, זה אסימון שפתאום מגיע.
כשזה קורה, מבינים משהו מאוד מרגיע לגביי המשחק.
אין שום דבר חוץ ממה שקורה עכשיו. יש רק את עכשיו. כל העולם הוא העכשיו הזה. ולכן, אתם בתור שחקנים, יכולים להיות פנויים לחוות את העכשיו הזה, להגיב אליו, וליצוק בתוכו את כל התכניות, פעולות, והרגשות שהוא יכול להכיל.
להיות נוכחים במאה אחוז.
