האם אתם מוכנים להשתנות?
לוותר על עצמכם ועל העמדות שלכם לטובת אלה של הדמות?
לוותר על מה שאתם חושבים שנכון או לא נכון ולהיסחף לרגע בימתי חד פעמי ומשוחרר?
לשחרר את האחיזה שלכם ברגש אחד ויחיד ש"מתאים" לסצנה ולהיות פתוחים לתגובות רגשיות לא צפויות?
האם אם מוכנים להשתנות ולשחרר את כל מה אתם חושבים שאתם בטוחים שיקרה לדמות שלכם עכשיו? כן להחזיק ברצונות שלה אבל לשחרר את התגובות שלה?
האם אתם מוכנים להשתנות במהלך הסצנה?
האם אתם מוכנים להתחיל אותה ובאמת להיות פתוחים לשינוי? להגיב באמת למה שהפרטנרים שלכם אומרים? להגיב לדחפים הפנימיים שלכם בתוך הסצנה? לגלות את הסצנה ואת הרגע הבימתי כל פעם מחדש, כל פעם בדרך שונה, גם אם אתם יודעים שמשהו בעבודה שלכם מושלם, לדעת להיפרד מזה ולהשתנות?
האם אתם מוכנים להיות פתוחים לחלוטין בתור הדמות ובתור עצמכם? האם אתם מוכנים לשנות את הגישה השכלית שלכם לגביי הרגשות שלכם? לסמוך פחות ופחות על ה"אני יודע" ויותר ויותר על הרוח היצירתית שלכם?
האם אתם מוכנים להשתנות בדרכיי העבודה שלכם? למשל "קשה לי ללמוד טקסט", "קשה לי להתרכז", "אני לא יודע איך לבכות", "אני לא אוהב לעשות חזרות", "אני חייב להיות מוכן לגמריי לפני שאני עולה על הבמה", "קשה לי כשהיא עושה את זה ככה", "אני גרוע בשייקספיר"ֿֿ, "אני גרוע באודישנים", "אני חייב במאי שמבין אותי" – האם אתם מוכנים להשתנות באיך שאתם תופסים את עצמכם בתור שחקנים ולהמציא את עצמכם מחדש?
האם אתם מוכנים לזהות את הקול השיפוטי הנודניק הזה – שיפוטי כלפיי הדמות, שיפוטי כלפיי עצמכם, שיפוטי כלפיי הפרטנרים שלכם, שיפוטי כלפיי המורה שלכם, שיפוטי כלפיי הבמאי שלכם, שיפוטי כלפיי העולם – לזהות את הקול השיפוטי הזה ולא לתת לו כל כך הרבה חשיבות?
להשתנות. זה נותן תחושה הרבה יותר מרוווחת ומגוונת. זה מייד משפיע על המשחק שלכם ועל הנוכחות הבימתית שלכם. זה גמיש. זה נזיל. זה חי. זה חד פעמי. זה מעניין. זה פתוח. שינוי.
פתיחות ושינוי.
