אני זוכר שכשהייתי תלמיד למשחק, הייתי לפעמים מסתבך.
הייתי מקבל סצינה לעבוד עליה, או מונולוג, ומתחיל לדמיין בעיניי רוחי איך היא תתנהל, איך אני איראה בה, מה אני ארגיש, מה האווירה שאני רוצה להעביר, מה התהליך של הדמות ועוד ועוד רעיונות, אינסטינקטים ותובנות.
ואז כשהייתי ניגש לעבודה תכלס, הייתי כל כך רווי ברעיונות ורצונות שפשוט הייתי נתקע. לא יודע מה לעשות, איך להגיב, ואיך בעצם לשחק את כל הדברים האלה.
אני רואה את זה גם אצל תלמידים שלי היום. חלקם מאוד מוכשרים ומבינים היטב מבנה דרמטי ותהליך של סצינה ודמות,אבל לא באמת מצליחים להתקדם ולממש את היצירתיות. לא באמת מצליחים לשחק.
כשאתם נתקעים ולא מצליחים להתקדם בסצינה שאלו את עצמכם – מהי הפעולה הבאה?
לא-מהו התהליך, או איך אני מצליח להתנהג בצורה שמתאימה לדמות, או מה הכוונה, או האם זה יוצא טוב או וכו וכו וכו.תרכזו את כל המידע שיש לכם למשהו מאוד פשוט ומיידי וניתן לביצוע – לפעולה אחת. פעולה אחת שאותה אתם בוחרים,ואותה אתם מקיימים.
יכול להיות שזה יהיה משהו פיזי. פתאום תבינו שהפעולה הבאה שלכם היא לצאת כמה שיותר מהר מהחדר, או לסדר את החולצה בתוך המכנסיים או אפילו להסתכל טוב טוב בחלון השמאלי ולהחליט שאתם חייבים לנקות אותו.
יכול להיות שזה יהיה משהו פנימי, פעולה שמתחוללת בתוך המוח או התודעה שלכם. זה יכול להיות לשחזר במוח את
הרגע שהתעוררתם היום בבוקר, או לפנטז על המבורגר עסיסי, או לנסות להיזכר איפה שמתם את המפתחות הביתה.
הפעולה הבאה שלכם חייבת להיות מתאימה לנסיבות של הסצינה ולמגבלות של העולם הבימתי שאתם יוצרים. היא חייבת להיות ברת מימוש כרגע, והיא חייבת להיות פעולה אחת ויחידה אליה אתם הולכים להתמסר.
כשאתם עושים את זה אז אתם מתחילים להבין שהמשחק שלכם הוא רצף של פעולות. זה לא איזה רעיון כללי או מבנה מסועף שאת כולו אתם צריכים לבצע עכשיו מיד בבת אחת. משחק זה בסך הכל משהו שאתם יכולים לפרק לעצמכם ולממש צעד אחריי צעד, כשאחריי כל פעולה מתגלה ומתממשת הפעולה הבאה.
תראו, רובכם בוודאי עושים זאת באופן אינטואיטיבי, אבל בפעם הבאה שאתם נתקעים, אל תנסו להיות מורכבים או מתוחכמים. פשוט שאלו את עצמכם מהי הפעולה הבאה, והתשובה תתגלה.
