יש לי תלמידה שתמיד רואה את כל מה שהיה לא בסדר בסצנה או בתרגיל.
היא עובדת, והיא עובדת יפה, והיא יצירתית, וכמו בהרבה תרגילים, ישנם דברים שהיא עושה מצויין, יש דברים שהיא מפספספת, ויש דברים לא ברורים שזקוקים לכיווון או חיזוק או שינוי.
אבל תמיד, כשאנחנו באים לשלב שבו אנחנו מנתחים את מה שקרה, שואלים שאלות,
ומנסים להצביע על מה צריך לעבוד, בשלב הזה, היא תמיד קוטלת. בעיקר את עצמה.
עכשיו, אין לי בעיה עם ביקורת ועם ביקרות עצמית. חשוב שתלמיד יפתח מודעות לנוכחות שלו וימצא דרך להתבונן על מה שעשה, מה שיצר.
הבעיה היא כשלא נותנים מקום לפידבק עצמי חיובי, ומפנים את כל האנרגיה הניתוחית היצירתית לקטילה עצמית.
כמובן שמה שאני מדבר עליו לא קשור לכשרון או ליכולת משחקית. זה קשור לענין של גישה. של איך אני רואה את עצמי בתור יוצר ובתור שחקן. אם הכל כל הזמן גרוע ורע, אז משהו לא בסדר. לא עם המשחק עצמו, אלא עם ההתבוננות על המשחק. ההתבוננות העצמית.
ההלשכות של זה הן הרבה יותר גדולות מדימוי עצמי, מבטחון עצמי ומאמונה עצמית. בסופו של דבר זה משפיע על המשחק עצמו ועל הנוכחות הבימתית.
זיכרו שהתבוננות והקשבה הם שני יסודות חשובים בנוכחות בימתית ובמשחק. כשאני בסצנה עם פרטנר, אני חייב להתבונן ולהקשיב להתנהגות שלו, לשמוע את הטקסט שהוא אומר לי, לגלות את הרגע תוך כדי שהוא קורה. כאילו שהרגע הזה או הסצינה הזאת שכבר התאמנו עליה 10 פעמים, כאילו שזה לא קרה אף פעם לפני.
אני חייב לראות ולשמוע את מה שבאמת מתרחש מולי על הבמה. אחרת אני מפספס את רגע ההווה, ואז אני לא נוכח לחלוטין.
לראות את מה שיש. כרגע. ברגע הזה כשאני על הבמה לבד או עם הפרטנר. להתבונן במה שקורה לי או לפרטנר בצורה כנה וישירה. אפילו אם אני אמור להתעצבן על הפרטנר שלי אבל משהו בפרצוף שלו גורם לי לחיוך- אני חייב לראות את זה ולהגיב לזה, בתוך הסצנה ובתוך הנסיבות הבדיוניות.
בעיקר לראות את ההתנהלות שלי בתור שחקן או יוצר בצורה כנה וישירה. לא להמציא. לא לעשות את זה רע יותר או טוב יותר ממה שבאמת קורה.
להיות כנים עם ההתבוננות עצמה. לשים לב שאנחנו לא מתבוננים במין התבוננות מלודרמטית מוגזמת – לא כלפיי הדמות, לא בתור הדמות, ולא כלפיי עצמינו בתור שחקנים.
התבוננות זה פעולה שאתם צריכים כל הזמן להיות ערים לה – ולבדוק שהיא פשוטה וישירה.
לא לראות את הדברים דרך שום פילטר שיפוטי או רגשי. לראות את מה שיש באמת.
המשחק שלכם יהפוך להיות יותר מעורב, וישיר ואישי. לא מומצא ולא מאולץ, אלא מגיב למה שבאמת יש כרגע, ברגע ההווה.
