אני שם לב לאחרונה לסוג של הרגל ששחקנים צעירים ולא מנוסים מסגלים לעצמם.
הם משחקים את הטקסט.
מה זה אומר?
זה אומר שהם משום מה לא מדברים אל הפרטנר שלהם בצורה ישירה, אלא הטקסט יוצא מהפה שלהם בצורה מאוד משוחקת.
למשל הם אומרים את הטקסט עם המון רגש או מאמץ.
או שלפעמים הם עסוקים יותר מדי בסיטואציה או באווירה כך שהטקסט יוצא בצורה מלודרמטית.
או שהם בונים סצנה שלימה סביב איך הטקסט צריך להיאמר, מתאמנים עליו בצורה שכל פעם הוא יוצא אותו דבר.
או שרואים במשחק שלהם שהם יודעים מה הם הולכים להגיד, כלומר זה נשמע מתורגל וממוחזר.
תזכרו שבשביל הדמות, כל פעם שאתם אומרים את הטקסט, זה הפעם הראשונה.
ואני אומר, שימו לב.
שימו לב שאתם באמת מדברים ולא עושים בכאילו.
אם אתם בסצנה עם עוד דמות, זיכרו שאת הדמות הזאת מגלם שחקן, והוא עומד ממש מולכם, אז שימו
לב שאתם באמת אבל באמת מדברים אליו ומקשיבים למה שהוא אומר.
זה עניין מאוד בסיסי וחשוב ששחקנים, מרוב שהם רוצים "להצליח" בסצנה ולהעביר את הטקסט בצורה הכי מושלמת, שוכחים לעשות.
לדבר ולענות.
לפעמים אני צופה בסצנה ותלמיד או תלמידה "מדברים" אל הפרטנר שלהם בצורה כזאת מרוחקת ומשוחקת, ואני מפסיק אותם ושואל אותם שאלה, ופתאום הם עונים לי בצורה ישירה ואישית, וזה מדהים איך כשאני שואל אותם – אתה שם לב להבדל בין איך שדיברת עכשיו אליי לבין איך שדיברת סצינה – והם קולטים בבת אחת. וזהו. הם חוזרים לעבודה בצורה הרבה יותר מעורבת ומשכנעת. הם נוחתים.
למה אני אומר את זה?
כי אם אתם מרגישים שהטקסט מרוחק ומנוכר ומשוחק, זיכרו שזה משהו מאוד פשוט וקטן לתקן.
אל תעשו מזה ביג דיל כי זה באמת בקטנה.
כל משפט שאתם מוציאים מהפה תגידו אותו באמת לבן אדם שעומד מולכם, ותקשיבו באמת למה שהוא אומר, כאילו זאת הפעם הראשונה.
זה הסתגלות קטנה ומהותית שמשפרת את המשחק שלכם בצורה ענקית.
לא רק שזה משפר, זה הכרחי ונחוץ.
זה בסיסי.
דברו את הטקסט בצורה ישירה, כנה, וספציפית.
