כשהדמות נכנסת לבמה, כשהיא מתחילה סצנה, אין לה מושג מה הולך לקרות.
היא לא יודעת מה היא תגיד,
היא לא יודעת מה יהיה עם הפרטנר שלה,
היא לא יודעת איפה היא תעמוד,
מה היא תרגיש,
מה יהיה בסוף הסצנה, מתי בכלל היא תסתיים ואיך,
הדמות לא יודעת כלום.
אתם כמובן יודעים הכל.
למדתם את הטקסט, עשיתם מחקר על הדמות,
החלטתם כל מיני החלטות על הפעולה שלכם, על הרגשות שלכם,
אולי החלטתם על הקצב של הדיבור,
אולי החלטתם על השיא של הסצנה.
בקיצור – אם יודעים הכל. הדמות לא יודעת כלום.
אין לכם מושג מה הולך לקרות.
כדי להצליח באמת להביא לעבודת המשחק שלכם את הסטייט אוף מיינד הזה,
את הפתיחות הזאת,
את תחושת הלא נודע,
כדי לכם להתאמן על זה גם בחיים הפרטיים שלכם.
למשל,
אין לכם מושג מה הולך להיות באודישן.
המון שחקנים הולכים עם מחשבות כמו
״טוב, אני הכי גרוע בלבכות אז אין מצב שאני אצליח״
או
״איך אני לא מתאימה לתפקיד של יוליה, אני אלך לנסות אבל אין מצב שאני אקבל את זה״
או
״המלהקת הזאת מתה עליי בטוח התפקיד שלי״
או
״אוף איך אין לי כל לקרוא עם השחקנית הזאת היא תמיד מבאסת לי את המשחק״
או
כל מחשבה אחרת שאתם כל כך בטוחים בצדקתה שאתם כבר מגיעים למשחק שלכם מתוך קרש קפיצה מעוות.
אני מזכיר לכם – אין לכם מושג מה הולך לקרות.
זה יכול להיות גם בדברים אחרים.
כמו – ״תמיד הקטע הזה בהצגה הולך פגז והקהל מתחבר אז אין לי מה לדאוג לגביו״,
״הבמאי הזה לא סובל אותי״
״אני גרועה בללמוד בעל פה״
וכו׳
וכו׳
וכו׳.
כדי שהמשחק שלכם יהיה פתוח
ומגיב
וגמיש
ומגוון
ומוכן להכל
כך גם אתם צריכים להיות.
לעשות הכי טוב שאתם יכולים בתוך הסצנה ומחוץ לה,
להיות סקרנים,
להיות קשובים,
להיות מוכנים לטעות,
להבין שאתם לא יודעים הכל ולא בטוחים בהכל וכל פעם שאתם חושבים משהו תגידו לעצמכם – יש מצב שההיפך הוא הנכון.
אין לכם מושג מה הולך לקרות
והלא נודע הזה הוא הכי לטובתכם
והוא מגניב בטירוף.
(צילום – חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).
