Posted in Uncategorized, בלוג

המצב היצירתי.

היום דיברתי על התלמידים שלי על מצב יצירתי. The Creative State. המצב היצירתי.
הרבה מורים למשחק מדברים על זה, בראשם סטניסלבסקי.

מה זה המצב היצירתי הזה? איך מגיעים אליו?

לפעמים אני שומע שחקנים אומרים "התחברתי" או "שכחתי מה עשיתי ופשוט פעלתי והגבתי" או "הייתי ב "zone".

לפעמים הגוף והרגשות וקול והפעולות מתחברים בצורה הרמונית ולא צריך להתאמץ לעשות יותר מדי. נמצאים בנוכחות מלאה, החושים חדים, האיפולסים מוכנים, והמשחק נקי ומעניין ומדויק.

מצב יצירתי.

זה אומר להיות פתוחים לכל מה שהולך לקרות, לא לחשוב יותר מדי על התוצאה אלא להנות (או לסבול בהנאה) מהדרך. להיות משוחררים לחלוטין ועדיין דרוכים. זה לאהוב את העובדה שאתם לא יודעים מה הולך לקרות, אפילו אם עשיתם מאות חזרות ואתם יודעים.

אתם צריכים, בזמן שאתם לומדים להיות שחקנים ומפתחים את היכולות שלכם, למצוא גם דרך להיכנס למצב היצירתי הזה.

כשאתם שם, אתם יודעים את זה. והמשחק נהיה קל. לא צריך להתאמץ לייצר דברים באופן מלאכותי. המצב היצירתי שלכם פותר לכם הכל. הוא גם בדרך כלל יודע יותר טוב מכם מה לעשות ואיך לשחק.

זה משהו שפועל מעבר לשכל. זה קשור להקשבה ולנשימה. זה קשור לפתיחות ולהתבוננות. זה קשור לאיבוד המודעות העצמית ובו זמנית למודעות מלאה לכל מה שקורה.

להיכנס למצב יצירתי.

יש שחקנים שעושים את זה בשנייה ובלי בעיה. יש שחקנים שצריכים חימום, חימום פיזי או חימום קולי או מתיחות וקצת קפיצות. יש שחקנים שעושים מעין מדיטציה קצרה. מנסים להתחבר לתת מודע, או לאיזה עולם פנימי, או לסוג של שדה אנרגטי, או למליוני הדחפים והאימפולסים הרגשיים והיצירתיים שלהם. להיות פתוחים להשראה. להיות קשובים לכח היצירתי, לכשרון.

המצב היצירתי.

https://www.facebook.com/haim.acting.coach

שיעורי משחק אחד על אחד 0507609576

Posted in Uncategorized, בלוג

על העדינות שבאלימות.

כולכם נתקלים בהתמודדות עם גילום של דמויות אלימות. דמויות שהן אלימות באפיון שלהן ובאופי שלהן, או דמויות שיש להן סצינה אלימה, או סיטואציה אלימה. דמויות אלימות מבחינה פיזית או מבחינה מילולית או גם וגם. דמויות שהאנרגיה שלהן אלימה, שהפעולות שלהן אלימות, שהמחשבות שלהן אלימות, בכל מיני מינונים ורבדים. יש דמויות בעלות מן אלימות שקטה, משהו אגרסיבי וטעון, כמעט מאופקות אבל באכזריות. יש כאלה שהאנרגיה יוצאת מהן, יש להן ווליום גבוה ופיזיות מפחידה.

אני רואה תלמידים ושחקנים בסצנות ותרגילים, אני רואה אותם חווים את זה, מתעסקים בפעולות אלימות, כלפיי פרטנר או כלפיי עצמם, אני רואה אותם צועקים ואני רואים אותם דוחפים. אני רואה אותם מתבוננים במבט מלא בארסיות ואני רואה אותם זורקים דברים.

לפעמים זה עובד ולפעמים לא.

יש מניירות של אלימות ושל פעולות של אלימות, ולפעמים זה סתמי וריק, ולפעמים זה משמעותי ומלא ניואנסים. לפעמים זו אלימות כללית מול העולם לפעמים זאת סתם אלימות כללית אפילו לא מול אף אחד. לפעמים זה אישי, קונקרטי וישיר. לפעמים לשחק אלימות הופך להיות משהו בזבזני וריק, הרבה צעקות ומעט אפקט, ולעומת זאת לפעמים מרגישים את עומק העניין אצל הדמות ואצל השחקן,  מרגישים משהו מורכב יותר, מצליחים להזדהות עם הדמות, שונאים אותה, מזועזעים ממנה אבל מזדהים איתה.

חזרתי עכשיו מניו יורק, ושמעתי אומנית בשם Julie Tolentino מדברת על העבודה שלה ומציגה אותה. היא לא שחקנית, היא אומנית פרפומנס, או אולי פשוט אומנית, שמתעסקת עם דימויים של גוף ושל אלימות גופנית ושל נשיות. אבל היא לא שחקנית, היא לא מגלמת דמויות מתוך מחזות.

בכל מקרה, היא מראה קטעי ווידאו שלה ואימג'ים של דימויים מאוד אלימים ומיניים. כל מיני סצנות sm, עירום, דם, שליטה, קשירות. מסתבר שבשנות התשעים היא היתה פרפורמרית במועדון לסבי די קיצוני בניו יורק. היא מתעסקת עם אלימות.

אני שומע אותה מדברת על העבודה, אני מסתכל עליה, ואני רואה מישהי פגיעה, שברירית, כמו עלה נידף. היא מדברת בקול שקט ורועד, היא מופנמת ועדינה, היא מדברת וכל הזמן כמעט בוכה. היא כמעט שקופה בנוכחות שלה, מזכירה לי מישהי שרוצה חיבוק או אהבה, מישהי מאוד נחבאת אל הכלים. ואני מסתכל על האימג'ים האלימים שהיא מראה על המסך הגדול, וגם שם, בתוך כל הסצנות ההזויות האלה, אני מזהה את אותה עדינות ופגיעות בעיניים שלה.

האפקט של האומנות שלה ושל הזהות שהיא מציגה הופך להיות הרבה יותר משמעותי ואישי. אני איתה, לגמרי.

כמו שאמרתי, זה לא משחק והיא לא שחקנית, אבל זה גורם לי לחשוב על שחקנים ועל ההתמודדות שלהם עם אלימות.

תמיד תחפשו את הצד העדין והפגיע בתוך הדמות. זה לא חייב להיות יותר מדי ברור, ולא חייב להיות כל הזמן כשהדמות על הבמה. מספיק שיש איזשהו רגע, איזשהו סדק בתוך האלימות והכוחניות והאגרסיביות שמגלה את הצד השני של הדמות. זה נראה לי מעניין גם לשחקן וגם לקהל ובסופו של דבר גם לדרמה. גם לא צריך להגזים. אם יש דמות אלימה באופן מובהק, לא צריך כל הזמן להראות את הפגיעות שלה, מספיק רגע קטן, ומספיק לזכור שמתחת לכל מה שקורה קיים עוד רובד. העדינות שבאלימות מוסיפה עומק לדמות, מאפשרת לקהל לראות תמונה יותר רחבה, לגלות את הדמות בצורה אישית, ולהזדהות איתה.

היזהרו מהמלכודת מאחורי הדמויות האלה והסצנות האלה. חפשו את העדינות של האלימות.

Posted in Uncategorized, בלוג

חושים. מחשבות. רגשות.

שלושה רבדים שהשחקן פועל דרכם ובעצם חווה דרכם את העולם ואת הבמה. אנחנו משתמשים בחושים – מריחים דברים, שומעים דברים, ממששים דברים, טועמים דברים ורואים דברים, אנחנו מרגישים רגשות, ואנחנו חושבים מחשבות. כל זה קורה בתוך התבנית הבסיסית של משחק ושל דרמה – הפעולה. אתם בטח כבר יודעים את זה – השחקן והדמות כל הזמן פועלים, עוברים מפעולה לפעולה, תוך כדי שהמחשבות, הרגשות והחושים עובדים.

טכניקות משחק שונות משתמשות בבידוד או הפרדה. למשל לי שטרסבג, דרך "השיטה" המפורסמת שלו, עובד הרבה עם חושים ועם זכרון חושים. אז אם לדוגמה אתם נזכרים בריח מאירוע מסוים, הריכוז בחוש עוזר לשחקן להיות נוכח ברגע ההווה ולחוות את רגע ההווה דרך החושים. יש טכניקות שמסתובבות סביב רגשות – השחקן מוכוון להציף רגש – דרך זכרון או דימוי פנימי, וכך הוא חווה את רגע ההווה. וכמובן מחשבות – לחשוב מה אני רוצה ואיך אני הולך להשיג את זה, לחשוב מחשבות על דמויות אחרות ועל העבר שלי בתור דמות, לחשוב על חרטות או הצלחות – לחשוב כטכניקה להיות נוכח ברגע ההווה.

העניין הוא כזה – הבידוד הזה או ההפרדה הזאת צריכים להתבצע מאוד בזהירות. כי למען האמת – רגש קשור למחשבה שקשורה לחושים. לדוגמה לפעמים אתם הולכים ברחוב ושומעים שיר שמזכיר לכם תקופה או אירוע שמעוררים בכם רגש. לפעמים אתם חושבים מחשבה נוראית שמייד גורמת לכם להרגיש תחושה פיזית ברורה, תחושה שהיא גם רגשית וגם מערבת את החושים. ורגשות הם הרי כל כך דינאמיים ובלתי ניתניים להפרדה מחוויה טוטאלית של מחשבות, ריחות, טעמים ותחושות. רגש חזק גורם לכם לחשוב מחשבה, ולרצות לפעול פעולה. מחשבה מסוימת גורמת לרגש. לפעמים פעולה מסוימת גורמת מיד לחוויה רגשית, שמביאה מייד רצף מחשבות. שחקן יכול למשל לבחור פעולה פיזית פשוטה של – לנקות את הבמה, והוא מייד מרגיש בושה או אשמה, וזה גורם לחשוב בתור הדמות – מה אעשה עם עצמי עכשיו. שחקנית יכולה למשל לבחור פעולה של פיתוי, וזה מייד מעורר את החושים שלה לכיוון זה או אחר, וזה יכול לעורר תחושות של אשמה או בדיוק להיפך תחושות של גאווה.

אני רואה לפעמים שחקנים שמנסים בכח להפריד. למשל הם מנסים בכח לייצר רגש, וכל הפוקוס שלהם הוא רק על הרגש, ושום דבר אחר לא מוזמן להיכנס לתודעה שלהם. או שחקנים שחושבים המון. הם כל הזמן בשכל שלהם ולא מאפשרים לעצמם לחוות חוויה שהיא גם רגשית או חושית. או שחקנים שעובדים עם חושים, והם למשל מנסים בכח להריח את ריח הפרדס באביב כדי לייצר איזשהי נוכחות בימתית של שמחה או מאוהבות, אבל הם תקועים רק בריח.

בתכלס אי אפשר באמת לעשות הפרדה. ההפרדה נועדה לעזור לכם לייצר חוויה אחת כוללת.

אז מה אני אומר כאן בעצם? צריך להיזהר לא לנסות להפריד את הרגשות, המחשבות והחושים זה מזה יותר מדי, אלא להתשמש בהם לא רק בצורה טכנית, אלא בצורה הרבה יותר פתוחה שמייצרת חווית משחק הרמונית וכוללת. צריך להיעזר בהם בצורה שתעמיק את הנוכחות שלכם ואת חווית המשחק שלכם ברגע ההווה.

כמובן שכל אלה צריכים לתמוך בפעולה ולא להשתלט עליה. זה כמו צבעים שנותנים גוון למה שאתם עושים. הרגשות, המחשבות והחושים צריכים להגיע כתגובה לפעולה שאתם מבצעים, וכתגובה לפעולות של הפרטנרים שלכם, או כקרש קפיצה שעוזר לכם לצאת לפעולה. בכל מקרה, הם נילווים, הם לא העיקר, וצריך למצא דרך לא לעבוד איתם בצורה יותר מדי טכנית ומאולצת.

הכל קשור להכל, ותפקידכם בתור שחקנים הוא להכיל את כל האלמנטים האלה בצורה יצירתית ופרודוקטיבית, כזאת שחושפת משהו מכם דרך הדמות לקהל שלכם. חישבו, הרגישו וחושו בצורה ממוקדת ומופרדת אבל בו זמנית פתוחה ומושפעת. תנו לדברים להשפיע זה על זה בצורה אורגנית, ובעיקר השתמשו בשלושת האלמנטים האלה לחוות את העולם שאתם יוצרים כרגע על הבמה בצורה אישית.

Posted in Uncategorized, בלוג

כדי להרגיש רגשות אמיתיים במשחק, צריך להימנע מלנסות להרגיש אותם.

אני מבין שזה נשמע מוזר, אבל כשמנסים להרגיש משהו, זה בדרך כלל יוצא קפוא ומאולץ. מלודרמטי. כל מה שיפה ברגש זה שהוא לא צפוי ואפילו לא רצוי. לא רוצים לבכות. לא רוצים להתעצבן. לא רוצים שיראו שאני מתאהב. לא רוצים לפחד. אבל זה קורה, הרגש מגיע פתאום ונכנס לגוף ולאנרגיות ולתודעה.

אז מה עושים?

כשאתם משחקים, התרכזו בפעולה הבימתית, התרכזו בהקשבה לפרטנר ולדחפים הפנימיים שלכם, ובעיקר, אמנו את עצמכם להיות פנויים להגיב. להיות פנויים להגיב זה אומר שאני לא מנסה בכח להרגיש אבל אני מוכן, כתגובה למהלך שקורה על הבמה, לתת לרגש לצוף אצלי.

יש המון טכניקות שעובדות על רגשות ועל ייצור רגש. דברים שקשורים לזכרון חושים, לחלומות, לדמיון, לזכרונות ביוגרפיים, ואני חושב שזה מאוד חשוב להתנסות בטכניקות האלה כאימון. אבל כל היופי הוא שככל שאתם נהיים מנוסים יותר ומשוכללים יותר, הגוף שלכם כבר פתוח ומוכן ופנוי, והרגשות באים והולכים בחופשיות, וברוב המקרים הם מגיעים בדיוק כשאתם צריכים אותם.

אני רואה המון שחקנים וסטודנטים למשחק שמנסים בכוח להרגיש משהו. מישהי נכנסת לבמה עם פרצוף מלא רצינות תהומית ומבט מודאג בעיניים ומין רחמים עצמיים כאלה, מפני שהיא חושבת שהיא מרגישה עצב. היא מנסה בכל הכח, אבל זה לא אמיתי, וזה משרה הרגשת אי נוחות. מישהו הולך על הבמה בקצב מהיר, מכווץ את הגבות, כי הוא חושב שהוא מרגיש עצבים, אבל הוא מסמן רגש כללי.

סימכו על הכשרון שלכם ועל היכולת שלכם להגיב בזמן אמת, ויותר מזה, הבינו שבחזרות אתם צריכים מצד אחד לעבוד על הרגש ולנסות לייצר אותו, ובוא זמנית להימנע מהניסיון להרגיש ובמקום זה להיות פנויים וקשובים.

אני לא רוצה שזה יישמע פנטי מדי ושתהפכו להיות רובוטים מכניים בלי רגשות. להיפך, אני רוצה שתהיו מאוד חופשיים, ותתנו לדברים לקרות במקום לאלץ אותם.

מצד שני אני גם מבין שלפעמים האוטו נתקע וצריך לדחוף אותו בכל הכוח. לפעמים צריך לתת פוש עצבני ומאומץ לאוטו, אבל אז מיד לשחרר. אז אפשר לנסות את זה עם רגש – לתת לרגש דחיפה מאומצת, אבל מיד לשחרר. למשל לנסות לבכות, לעבוד עם אישזהי טכניקה, ומיד לשחרר. אבל לא לנסות בכוח לייצר רגש למשך זמן ארוך על הבמה.

יותר מהכל, מדובר בלהבין משהו בסיסי לגביי העבודה שלכם עם רגשות, משהו שקשור למנגנון של הרגש – כדי להרגיש רגשות אמיתיים במשחק, צריך להימנע מלנסות להרגיש אותם.

Posted in Uncategorized, בלוג

ניקיון.

לעבוד ממקום נקי. נקיון פיזי, רגשי, תודעתי.

אני קורא ספר משחק של שחקן ובמאי יפני [ The Invisible Actor by Yoshi Oida]. קודם כל זה מרענן להיוודע לגישת משחק שהיא לא מערבית (כלומר סטניסלבסקי, שטרסברג וכל אלה), אלא מתייחסת לאלמנטים אחרים בעבודת השחקן – הגוף, האנרגיות, התודעה.

הפרק הראשון עוסק בנקיון והתנקות.

לפני שמתחילים לעבוד, אומר יושי, צריך לנקות. לנקות את הספייס שאתם עובדים בו, ולנקות את החלל והגוף שלכם. הוא נכנס למהלך כמעט פולחני של לנקות את הבמה, וכל מיני דברים פיזיים שהוא עושה בחלל. זה מאוד מעניין לקרוא את זה, כי מרגישים את תחושת הקודש שהוא נותן לעבודת השחקן. זה לא סתם להיכנס לסטודיו ולהתחיל לעבוד עם כל היומיומיות והאנרגיות המבולגנות. הוא דורש התייחסות יותר מקודשת ונקייה.

יש הרבה עניינים שאני מרגיש ששחקנים יכולים וצריכים לקחת מגישה כזאת. אני לא חושב שצריך כל פעם כשנכנסים לחדר חזרות דבר ראשון לנקות אותו בצורה מדידטיבית, אבל אני כן מרגיש שצריך לבוא פנויים ונקיים לסשן עבודה, כדי שהמשחק יהיה בהיר, צלול ונקי בעצמו.

אז יש כאן שני דברים – מה עושים עד שמתחילים לעבוד, ומה עושים במהלך החזרה עצמה.

לפני העבודה, כשאתם נכנסים לשעור או לחזרה, קחו כמה דקות להפוך את עצמכם פנויים. מה זה אומר? זה אומר שאתם משאירים את מה שבחוץ בחוץ, ואתם מפנים את הריכוז שלכם, את הרגשות שלכם ואת הרצון שלכם לעבודת המשחק. יש מורים שעושים תרגילי נשימות, יש מורים שעושים חימום כזה או אחר, יש שיטות שיש בהם תרגילי הרפיה או מתיחות או הליכות או חימום קולי. מה שחשוב ברגעים האלה זה להתחבר לגוף, לנקות את כל הבלאגן שבתוך הראש שלכם, לנקות את הספייס סביבכם, מין ניקוי אנרגטי, ולהיות פנויים ומוכנים. זה כאילו יש קול קטן בתוככם שאומר – סבבה, אני מוכן, אני מוכן להיות נוכח ולהיות מושפע בצורה מעניינת מכל מה שיקרה בשעה וחצי (או שלוש שעות או מה שזה לא יהיה) לחלוטין.

ובמהלך העבודה, שימו לב שאתם עובדים ממקום נקי. מבחינה פיזית לא לזוז יותר מדי, לא לשוטט על הבמה, לא לגרד את הראש כל הזמן, לא לעשות כל מיני מניירות ותזוזות. זה בלאגן. אני לא חושב שאתם צריכים להיות רובוטים נייטרלים, אבל אני בטוח שאם תעבדו בצורה נקייה פיזית, אז כשבאמת תרצו לזוז זה יהפוך למשמעותי. יש רגעים על הבמה ששחקן עובר מצד ימין של הבמה לצד שמאל של הבמה במהלך סצנה, והוא עושה את זה רק פעם אחת, ומרגישים את הדינמיקה כולה משתנה, את מערך הכוחות מתערער. וזה לעומת שחקן שכל הזמן זז ומדבר, משוטט על הבמה, מפזר את האנרגיה שלו. השתדלו לנקות את זה.

גם מבחינה רגשית, נסו לבדוק האם אתם עובדים ממקום נקי. מקום נקי בעיניי זה נוכחות בימתית שנותנת לתגובות הרגשיות להתבטא בצורה חסרת מאמץ ועם זאת משמעותית. כשיש הקשבה, וכשיש שקט מסוים בתודעה, אז כל ניואנס קטן בולט. כשאני הולך לים, ויש גלים ורוחות, לא סערה גדולה מדי, אבל יש תזוזה – אז כל גל מקבל אותה משמעות, ואני לא מושפע ממנו. אבל אם הים שקט יחסית, ופתאום מגיע גל, הוא הרבה יותר משמעותי ואפקטיבי. ולא רק גל גדול, גם התזוזות הקטנות מתממשות בצורה פיזית וגם אנרגטית. אז נסו לעבוד מתוך שקט רגשי. נסו לראות איך אתם לא מביעים כל הזמן את כל הרגשות במין לחץ ובלאגן, אלא מספיק נקיים ומדויקים כדי לתת לכל תגובה רגשית את הרגע שלה.

גם לכלוך הוא מעניין בעיניי אבל הוא לא יכול להשתלט על כל המשחק שלכם. אם יש רגע שבו הכל מתתפרק, ויש תזוזות, ריצות, צעקות, הוצאת אנרגיה, זה יכול להיות מעניין ולתמוך בסצנה שאתם מבצעים, אבל הגישה הבסיסית שלכם היא נקיון. אתם רוצים להביא את הלכלוך והכאוס מתוך הנקיון והסדר.

בעיניי זה גם סוג של כוונה בסיסית של השחקן או השחקנית. לפעמים שחקנים מנסים לעשות יותר מדי דברים בו זמנית, מנסים להראות את כל היכולות שלהם, ואני מבין מאיפה זה מגיע, אני מבין את הצורך הזה, אבל משהו הולך לאיבוד בתוך ההיסטריה והבלאגן. תנו לקהל שלכם לראות את התהליך שאתם עוברים בתור הדמות. לראות אותה מגיבה דרך טקסט, פעולות, רגשות והתנהגות בימתית מעניינית ומדויקת. תנו להם לראות את זה על ידי זה שאתם פנויים, פתוחים, נקיים וכתוצאה מכך יצירתיים.

להיות פנויים ונוכחים. לנקות את הגוף הרגש והתודעה כדי שבסשן עבודה, או בהופעה, המשחק יהיה משמעותי ואישי.

Posted in Uncategorized, בלוג

ייחודיות.

יש סרט שבדי על מנצח מפורסם שחוזר לעיירת הילדות שלו ומתחיל לעבוד עם המקהלה המקומית. קוראים לסרט As it is in Heaven.

אז הוא חוזר לעיירה הקטנה, וכולם מתרגשים לקראת בואו, ורוצים שהוא ייאמן את המקהלה המקומית, והוא מתחיל בחזרות, אבל בשבועות הראשונים הוא לא מתאמן איתם על שירים, או על סולמות, או על מזמורים או על קטעים אחרים. הוא רק מבקש מהם להוציא קולות. הוא לוקח המון המון זמן ונותן לכל אחד להוציא קול. הם קצת מתבאסים עליו, אבל מאוחר יותר מתברר שהוא מחפש אצל כל אחד את הקול הייחודי והפרטי שלו, את מה שיש רק לבן אדם הזה ולא לאף אחד אחר.

אני זוכר שראיתי את הסרט הזה וזה מאוד השפיע עליי בתור מורה ובתור מאמן שחקנים. ואני בהחלט מאמין שכל אחד מהתלמידים שלי הוא אחד ויחיד, בלתי ניתן לשיחזור, ייחודי.

בשבועיים האחרונים שלושה תלמידים שונים שלי דיברו איתו וחלקו איתי תיסכולים שלהם. הם מרגישים לא מספיק מעניינים, או לא מספיק יוצאי דופן, או לא יודעים מה לעשות כדי להיות טובים יותר. זה כמובן נוגע לליבי מאוד (ואם להיות כן, גם אצלי לפעמים עולים קולות כאלה בראש לגביי עצמי), ויותר מזה, זה נראה לי טבעי לחלוטין, ואנושי. הרבה פעמים אני רואה תלמידים מסתכלים אחד על השני אולי קצת בקינאה או מין כמיהה להיות כמו האחר. ואני מבין את זה. מהצד שלי, אני יודע ורואה על כל אחד מהתלמידים שלי שאין מישהו אחר כמותו, ואני מבין שיכול להיות שהם עדיין לא קולטים את זה לגביי עצמם.

האמת היא שביננו זה טוב להסתכל על האחר, לשאוב ממנו השראה, לפעמים אפילו לחקות אותו כדי להשתחרר מהרגלים או לגוון את הנוכחות הבימתית ולמצוא את הקלות שבמשחק. אבל כשעושים זאת חשוב לעשות את זה מתוך נקודת מוצא שבה אתם רוצים לגוון את הייחוד שלכם, או להרחיב את יכולת ההבעה שלכם ולא לנסות להיות מישהו אחר.

אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. חשוב לדעת את זה. תוך כדי שאני כותב, זה נשמע לי מעט תמוה בכלל לכתוב את זה כי ברור שכל אחד שונה. אבל אני נתקל בהרבה תלמידים שעדיין לא באמת מאמינים כך כלפיי עצמם. בטח כשמדובר בתעשייה תחרותית ולפעמים אכזרית כמו זאת שבחרתם.

לפעמים התהליך הזה של מציאת – מי אני בתור שחקן – זה משהו פשוט וקל. זה לא קשור ליכולות או כשרון או טכניקה, זה קשור לידיעה ואמונה עצמית. אבל לפעמים זה מצריך עבודה מסוימת של וויתור. וויתור על הרצון שלכם למלא איזשהם ציפיות או קטגוריות או אפיונים של מה זה אומר להיות שחקן מעניין. לוותר על הקול שאומר – אני צריך להיות ככה וככה כדי להיות מעניין.

אז מה אני אומר כאן בעצם?

דעו על עצמכם שאתם יוצאי דופן. פשוט דעו את זה. אפילו אם אתם לא יודעים מה כל כך ייחודי בכם, האמינו לי שזה נכון. אפילו אם אתם מסתכלים על מישהו אחר, מצליח או לא, ומרגישים שהלוואי שהייתם קצת כמוהו, זיכרו שאין עוד מישהו על פני כדור הארץ שהוא כמוכם, ובכם יש משהו שאין אצל אף אחד אחר. היזהרו לא להיסחף להשוואות, היזהרו לא להגדיר את עצמכם ביחס למישהו אחר, או לנסות להיות שחקן "כמו x". ולמה? כי אז תפסיקו להיות אתם, ותאבדו מהייחודיות שלכם.

הרבה פעמים אתם לא צריכים לדעת בכלל מה הדבר שמייחד אתכם, רק להאמין שזה נכון.

ובכל זאת, מה הוא באמת הדבר שמייחד אתכם?

הרבה פעמים זה קשור למשהו שאתם מתביישים לחשוף בפני אנשים אחרים. ואני לא מדבר על סיפור פסיכולוגי או על פרטים רכילותיים. אני מדבר על דברים שמתחוללים בעולמכם הפנימי. אני נתקל בתלמידים שנבוכים לפנטז על משהו לפני הכיתה, או להיזכר בזכרון פרטי לפני הכיתה, או להשתמש בדמיון הפרוע ביותר שלכם לפני הכיתה. ואני מזכיר – אף אחד לא יכול לדעת מה עובר לכם בראש, הם רק יכולים לראות איך זה נראה מבחוץ.

לפעמים תלמידים מהססים להנכיח צדדים לא נעימים שלהם. למשל חולשה, או בושה, או תחושה של פדיחה או כישלון. כשדבר כזה עולה אצלהם הם מפחדים שזה לא לגיטימי או לא מעניין מספיק, ומיד מנסים להסתיר את זה ולשחק רגש אחר. והרי החולשות האלה זה הדברים הכי אנושיים בעולם, דברים שכל אחד בקהל יכול להזדהות איתם, דברים שהופכים אתכם לאנושיים וייחודיים.

ואני אגיד אפילו יותר מזה, כשמישהו נבוך על הבמה זה אחד הדברים הכי מקסימים בעולם. אני כל כך אוהב לראות מישהו מסמיק מולי על הבמה. אל תתביישו להתבייש ואל תהיו נבוכים מעצם המבוכה – כל אלה דברים שמבליטים את האישיות הייחודית שלכם.

כולכם אמנים, כולכם מכילים בתוככם רוח יצירתית, אישיות, אנרגיה, דחפים, צרכים ודמיון שאין לאף אחד אחר. אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. בתור מורה למשחק, אין תענוג גדול יותר לראות את האישיויות של תלמידיי מתגלים לנגד עיניי. אני יכול לזהות מתי השחקן או השחקנית מסתתרים ומתי הם מתגלים. מתגלים כיחידים במינם. וכשאני עובד מול תלמיד, אני רואה את זה בבירור – אין עוד אחד כמוהו בכל העולם כולו.

Posted in Uncategorized, בלוג

שחקנים רציניים.

"אימון משחק לשחקנים רציניים", ככה אני מציג את השירות שאני נותן, ובזמן האחרון פנו שלושה אנשים שקצת נרתעים מהדבר הזה, מההגדרה הזאת. אפילו תלמידה שלימדתי פעם בקבוצה התקשרה לקבוע שיעור והודתה שהיא מתלבטת כבר הרבה זמן כי אני אומר שחקנים רציניים והיא לא יודעת מה לעשות עם זה.

אז מה זה מבחינתי שחקן רציני?

קודם כל אני מאמין ששחקן רציני יודע על עצמו שהוא שחקן רציני. זה לא קשור בהצלחה מקצועית, או בנסיון. זה גם לא קשור בכישרון. זה גם לא קשור בלשחק קומדיה או דרמה (הרבה שחקנים שאני עובד איתם ומגדיר אותם רציניים הם מאוד מאוד מאוד מצחיקים).

שחקנים רציניים זה הגדרה שמדברת על גישה. על גישה לעצמכם בתור שחקנים. שחקנים שמתעניינים בתהליך, שרוצים להתקדם ולהשתפר, שמתייחסים למשחק כאל חקירה, שמראים עניין וסקרנות. זה שחקנים שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות.

שחקנים רציניים באים מוכנים לעבוד. הם שחקנים שמוכנים לביקורת, שיודעים שלפעמים מקבלים כאפה ולפעמים מקבלים פירגון, וזה לא משנה כי פחות מהתוצאה חשוב להם התהליך, המסע. זה שחקנים שמוכנים לקחת אתגרים, לנסות ולהתנסות, להביא את עצמם לעבודה ולהיות מגויסים ומחויבים לתהליך שלהם.

שחקנים רציניים לא מוותרים לעצמם. הם תמיד מחפשים את השלב הבא, את ההתעמקות בעבודה שלהם, את הראייה הלאה.

שחקנים רציניים  שואלים את עצמם – מה הצעד הבא? מה אני יכול לעשות כדי להתקדם הלאה? מה חסר אצלי? מה אני צריך לחזק? איפה אני על טייס אוטומטי ואיפה אני יכול לבדוק עוד?

זה שחקנים שמחפשים לעבוד עם אנשים שנותנים להם השראה, שדוחפים אותם הלאה. הם לא מפסיקים – תמיד יש תפקיד, במאי, מורה, סדנה, ספר, סרט שהם מקבלים ממנו עוד מידע, ומחפשים אותו.

באופן מוזר זה גם שחקנים שיודעים מתי לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות ויודעים גם לצחוק על עצמם. אבל הם תמיד נמצאים במהלך של התקדמות. זה שחקנים שנהנים מהעבודה שלהם, ואפילו אם הם סובלים לפעמים, הם נהנים מזה, הם מוכנים להכיל את זה. 

רציתי לשאול כאן אתכם – האם אתם מגדירים את עצמכם כשחקנים רציניים? אבל מבחינתי, כל מי שמגיע לבלוג שלי וקורא אותו הוא שחקן רציני, כי הוא מחפש עוד ידע, עוד עניין, עוד השראה לתהליך העבודה שלו.

בצורה דומה, כל מי שמגיע אליי לשיעור (בין אם זה אחד על אחד, או שיעור בזוגות, או שעורים בקבוצות קטנות) הוא שחקן רציני, הוא לוקח את את העבודה שלו כמשהו דינמי, שיכול וצריך להתפתח, תמיד.

Posted in Uncategorized, בלוג

מוות.

אני מסתובב בשבוע האחרון עם מחשבות על מוות, סבתא שלי הלכה לעולמה, גיל 95 זה גיל מאוד מכובד להמשיך הלאה, ואני חושב על המוות.

כמו שמוות הוא חלק מהחיים, כך הוא גם חלק מאוד בסיסי בדרמה, ואני מוצא את עצמי חושב על מוות על הבמה, על התמודדות עם מוות, איך דמויות מתמודדות עם זה, מהן התחושות הרגשיות, מהן הפעולות הסובבות סביב מוות, גם על סוגים שונים של אבל.

אני חושב על טרגדיות יווניות ועל דמויות שמתמודדות עם המוות, אני חושב על אנטיגונה שההתמודדות שלה עם המוות גרמה לה לצאת לפעולה שמזכירה לי נקמה או עימות, אני חושב על אלקטרה של סופוקלס שגם היא, מתוך התאבלות על אביה רוצה לנקום. אני חושב על אלקטרה של אייסכילוס שלא מסוגלת לתפקד, ההתמודדות עם המוות גורמת לה להיות פסיבית.

אני חושב על הסרט "צייד הצבאים" ועל הסצנה המופלאה בסופו, עם מריל סטריפ ורוברט דה נירו, שניהם חנוקים מדמעות, מנסים להתאפק, אבל הכאב יוצא להם מהעיניים ודרך הפעולה המאוד יומיומית, הם עורכים שולחן.

אני חושב על הסרט "שבעה" שהבמאית רונית אלקבץ מביאה תמהיל של כאב אישי, וגם של פולקלור שלם שסובב סביב מוות בצורה אוטנטית ועדיין מסוגננת. כמות האנשים הכמעט בלתי נסבלת, פעולות פיזיות שקשורות לקול ולגוף. ההתמודדות עם המוות שהיא אמנם עדתית אבל עדיין מאוד אישית וכואבת.

אני חושב על מוות אצל שייקפסיר, שהרבה פעמים מתרחש מחוץ לבמה, אבל שייקספיר מביא אותו לתוך הבמה עם ראשים ערופים ודם.

יש כל מיני סוגי התאבלות והתמודדות עם מוות.

אני נזכר במוות של אמא שלי, לפני כמה שנים, היא מתה פתאום, ללא כל אזהרה, יום אחד. האבל אז היה מאוד קשה רגשית. הכאב היה לא רק ברגשות אלא בגוף, זה היה כאב פיזי. ואני זוכר שזה עורר אצלי כעס, ממש כעסתי על העולם, זה עורר אצלי משבר אמון ביקום. לא האמנתי שזה קורה, זה היה כמו הזיה. יכול להיות אפילו שחיפשתי מישהו להאשים, אבל לא היה את מי. רציתי להתנתק מהעולם, רציתי להתבודד, אני זוכר שהרגשתי שהאוויר שונה, שהאווירה סביבי היא לא אמיתית. כמו להיות מתחת למים או בתוך בועה. וכמובן הפרידה – פעולת ההיפרדות ממנה, היתה מאוד מורכבת ועוצמתית.

ועכשיו עם המוות של סבתי אני מרגיש מן הסתם דברים אחרים לגמרי. אני מרגיש עצב מסוג אחר, קצת יותר קל, ובאמת הוא קשור להקלה. אני מרגיש את פעולת ההתכנסות המשפחתית, כולם ביחד, מקורבים, משהו נוסטלגי באוויר, ומתוק. התאבלות עצובה, אבל גם עם הרבה חיוכים והרבה מאוד אהבה מתרכזת באוויר. זה משהו אחר לגמרי. זהו מוות שהגיע לאט לאט, כבר ידענו שהוא הולך לקרות, אולי פחדנו ממנו אבל ידענו שהיא כבר צריכה להמשיך הלאה. לעומת המוות של אימי שהיה לא צפוי, ללא שום הזדמנות להכנה או לפרידה, זה היה כמעט אלים.

כל זה משפיע על דרך ההתמודדות הרגשית, ואם לנסח את זה אחרת – זה משפיע על סוג הדרמה.

למה אני כותב לכם את כל זה? המחשבות שאני מסתובב איתן בשבוע האחרון, וגם ההתבוננות באנשים סביבי, מראים לי כמה כל מוות הוא שונה. כל אבל הוא שונה. כל אדם מגיב אחרת. ובתור שחקנים מאוד קל ליפול למלכודת של קלישאה.

מתישהו בתור שחקנים תתמודדו עם אבל בימתי, עם ההתמודדות עם המוות בתור הדמות. כשאתם מגיעים לעבודה עם סצנה כזאת אתם צריכים להחליט כמה החלטות שקשורות לפעולה ולמצב רגשי,

איך אתם מרגישים? ומה אתם עושים?

היזהרו לא ליפול למין רגש כללי כזה. מין עצבות כללית.

עשו את זה ספיציפי וקונקרטי לסיטואציה ותמיד חברו את זה לפעולה דרמטית.

האם הידיעה על המוות משתקת אתכם ומקפיאה אתכם? האם זה גורם לכם לרצות דווקא לצרוח? האם אתם בוכים, או שאולי לא? 

האם אתם מתגעגעים לבן אדם שאיבדתם? אולי אתם כועסים עליו, מאשימים אותו, אולי משהו אחר.

מה זה גורם לכם לרצות לעשות? יש כאלה שרוצים ישר לסדר הכל, לדאוג לכולם, לנהל עניינים. יש כאלה שזה מעורר אותם ויש כאלה שזה מעייף אותם. האם זה דווקא גורם לכם לרצות להדחיק את כל העניין? לא להתמודד? להתנהג כאילו כלום לא קרה? אולי אתם מנסים לנחם את כולם, ואולי בדיוק להיפך אתם מחפשים כל הזמן מישהו שינחם אתכם. האם אתם מצליחים להיפרד ממי שמת? או שכל הזמן נאחזים בו, ממשיכים לחשוב עליו, לא מוכנים להאמין שזה קורה.

אתם לא סתם עצובים ואתם לא סתם מתאבלים, זיכרו את זה. הפכו את ההתמודדות שלכם עם המוות לאישית, לספציפית והיזהרו מהבנליות של הסיצואציה. לא משנה מה אתם מחליטים,אל תשפטו את הדמות שלכם, וגלמו אותה בהבנה ומתוך הזדהות.

לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה. אני אמנם מסתובב עם מחשבות על המוות, אבל אני מאוד אוהב את החיים, ומאחל לכולכם כמובן חיים נפלאים.

Posted in Uncategorized, בלוג

האם אתם מוכנים להשתנות?

האם אתם מוכנים להשתנות?

לוותר על עצמכם ועל העמדות שלכם לטובת אלה של הדמות?

לוותר על מה שאתם חושבים שנכון או לא נכון ולהיסחף לרגע בימתי חד פעמי ומשוחרר?

לשחרר את האחיזה שלכם ברגש אחד ויחיד ש"מתאים" לסצנה ולהיות פתוחים לתגובות רגשיות לא צפויות?

האם אם מוכנים להשתנות ולשחרר את כל מה אתם חושבים שאתם בטוחים שיקרה לדמות שלכם עכשיו? כן להחזיק ברצונות שלה אבל לשחרר את התגובות שלה?

האם אתם מוכנים להשתנות במהלך הסצנה?

האם אתם מוכנים להתחיל אותה ובאמת להיות פתוחים לשינוי? להגיב באמת למה שהפרטנרים שלכם אומרים? להגיב לדחפים הפנימיים שלכם בתוך הסצנה? לגלות את הסצנה ואת הרגע הבימתי כל פעם מחדש, כל פעם בדרך שונה, גם אם אתם יודעים שמשהו בעבודה שלכם מושלם, לדעת להיפרד מזה ולהשתנות?

האם אתם מוכנים להיות פתוחים לחלוטין בתור הדמות ובתור עצמכם? האם אתם מוכנים לשנות את הגישה השכלית שלכם לגביי הרגשות שלכם? לסמוך פחות ופחות על ה"אני יודע" ויותר ויותר על הרוח היצירתית שלכם?

האם אתם מוכנים להשתנות בדרכיי העבודה שלכם? למשל "קשה לי ללמוד טקסט", "קשה לי להתרכז", "אני לא יודע איך לבכות", "אני לא אוהב לעשות חזרות", "אני חייב להיות מוכן לגמריי לפני שאני עולה על הבמה", "קשה לי כשהיא עושה את זה ככה", "אני גרוע בשייקספיר"ֿֿ, "אני גרוע באודישנים", "אני חייב במאי שמבין אותי" – האם אתם מוכנים להשתנות באיך שאתם תופסים את עצמכם בתור שחקנים ולהמציא את עצמכם מחדש? 

האם אתם מוכנים לזהות את הקול השיפוטי הנודניק הזה – שיפוטי כלפיי הדמות, שיפוטי כלפיי עצמכם, שיפוטי כלפיי הפרטנרים שלכם, שיפוטי כלפיי המורה שלכם, שיפוטי כלפיי הבמאי שלכם, שיפוטי כלפיי העולם – לזהות את הקול השיפוטי הזה ולא לתת לו כל כך הרבה חשיבות?

להשתנות. זה נותן תחושה הרבה יותר מרוווחת ומגוונת. זה מייד משפיע על המשחק שלכם ועל הנוכחות הבימתית שלכם. זה גמיש. זה נזיל. זה חי. זה חד פעמי. זה מעניין. זה פתוח. שינוי.

פתיחות ושינוי.

Posted in Uncategorized, בלוג

כמה מילים למורה למשחק.

חברה טובה שלמדה איתי משחק בעברי הרחוק, שחקנית מוכשרת ואדם נפלא, מתחילה ממש עכשיו להכין תלמידים לאודישנים לבתי ספר למשחק, ובעצם מתחילה ללמד משחק. לפני כמה ימים דיברנו והיא ביקשה טיפים. רצתה להתייעץ. איך לעשות את זה? איך עובדים עם התלמיד?

יש לי הרבה מה להגיד בנושא, ואני בעצמי כל יום לומד דברים חדשים גם על משחק וגם על הוראת משחק.

מהניסיון שלי, הבן אדם היחיד שיכול ללמד את המורה איך ללמד זה הוא עצמו. אני זוכר שכשהתחלתי ללמד משחק חיקיתי מורים שהערצתי. ניסיתי להיות כמוהם. היה לי מורה מעולה שהיה מאוד קשוח והחזיק את כולנו קצר. היתה לי מורה שכל עבודתה סבבה סביב הטכניקה והיא התרכזה במתן כלים פרקטים. וניסיתי להיות כמוהם. לפני השיעורים הייתי נזכר בדברים שהם עשו וניסיתי לשחזר. קראתי המון ספרי משחק וניסיתי להביא מהספרים תרגילים באופן מדוייק, בדיוק כמו שהם כתובים בספר. אני חושב שהשנתיים הראשונות שלי בתור מורה היו חיפוש.  אני לא יכול להגיד שהם היו מוצלחות במיוחד – באותן שנים הרבה תלמידים נהגו לנטוש את השיעור שלי, והרגשתי שאני לא ממש מגיע אליהם.

אבל הדבר הטוב שקרה הוא שלמדתי דרך ה"כשלונות" האלה איך לעבוד. מה לא לעשות, מה כן לעשות, מה לא עובד ומה כן עובד.

אני ממליץ לכל מורה להיות סבלני עם עצמו ולגלות לאט לאט מהי הדרך שלו. מה הוא יכול לתת שאף אדם אחר לפניו לא נתן. זה אולי יומרני וקצת נאיבי, אבל אני מאמין בזה בכל ליבי. אני למשל הבנתי שאין מה לעשות, אני לא בן אדם קשוח במיוחד, מאלה שנכנסים לכיתה וכולם בדממה. למדתי  גם שלפעמים אני מפוזר ואולי אפילו סותר את עצמי. משחק זה לא מתמטיקה ולפעמים אני אומר לתלמיד משהו ואחריי שבועיים אני אומר לו משהו אחר לגמרי.

בשאיפה שלי, הכל סובב סביב התלמיד. מה הוא צריך כרגע כדי לחזק את הנוכחות הבימתית שלו וכדי לעזור לו להביע את עצמו בצורה יותר אישית, יותר מדוייקת, יותר כנה.

ככל שמלמדים יותר, האינטואיציה מתחזקת וצריך לסמוך עליה. לפעמים צריך לשחרר את קדושת שיטת המשחק, ולנסות דברים חדשים, דברים שאולי אפילו אתם לא סגורים לגביי הצלחתם. כמה מהשעורים הכי טובים שהעברתי היו כאלה ששחררתי את התכניות שלי ופתאום החלטתי לנסות משהו חדש.

אני מרגיש שמורים וותיקים, שמלמדים המון שנים, לעיתים נמצאים במעין מלכודת. מי אני שאדבר עליהם כן? כי הרי ניסיון זה משהו שאי אפשר להשיג חוץ מאשר על ידי ניסיון, ואני תמיד נפעם ומלא הערצה כלפיי חבריי המורים. אבל לפעמים מורים כאלה נתקעים בהרגלים ובטכניקות שעובדים לתקופה מסוימת והם מפחדים להשתנות. אני אמנם מורה די בראשית דרכו (לפחות ככה אני מגדיר את זה – עשר שנים זה לא המון זמן מבחינתי בתור מורה) אבל אני תמיד מנסה לחדש את מה שאני עושה, ולשחרר אפילו דברים שאני יודע וזוכר שעובדים וחשובים.

תיראו, קיימים כאן שני צירים – ציר אחד עוסק ביסודות הדרמה, בעניינים שכל שחקן חייב להכיר ולהתמחות בהם. אלה דברים שקשורים לפעולה דרמטית, לקונפליקט, ולהבנה של מבנה של דרמה. הציר האחר עוסק בדברים יותר מעודנים שקשורים לנוכחות של השחקן. ופה כל שחקן הוא עולם ומלואו. כל אחד מתמודד עם דברים אחרים, יש לו ברקסים משלו, נקודות כח משלו, וחולשות משלו. מבחינתי צריך להיות בהקשבה טוטלית לשחקן, לראות מה הוא צריך כרגע ולנסות כל דבר אפשרי לעזור לו להתקדם. בלי לכפות עליו טכניקות של אחרים. גם אם זה אומר לפעמים להיכשל.

אז מה אני אומר כאן בעצם למורים? אל תנסו להיות מישהו אחר. אל תנסו להרשים את התלמיד או לרצות אותו. אל תפחדו לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים – זה הרי מה שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו.

היה לי מורה שאמר פעם שאנחנו לא יכולים לדרוש מהלמידים לחשוף את עצמם אם אנחנו לא חושפים גם קצת את עצמינו.

תהיו אישיים, תהיו אנושיים, אל תנסו להיות מושלמים, וזיכרו – הדבר הכי חשוב בעולם זה התלמיד שלכם – לא השיטה, לא הטכניקה ולא ההצלחה או הכישלון שלכם.