כולכם נתקלים בהתמודדות עם גילום של דמויות אלימות. דמויות שהן אלימות באפיון שלהן ובאופי שלהן, או דמויות שיש להן סצינה אלימה, או סיטואציה אלימה. דמויות אלימות מבחינה פיזית או מבחינה מילולית או גם וגם. דמויות שהאנרגיה שלהן אלימה, שהפעולות שלהן אלימות, שהמחשבות שלהן אלימות, בכל מיני מינונים ורבדים. יש דמויות בעלות מן אלימות שקטה, משהו אגרסיבי וטעון, כמעט מאופקות אבל באכזריות. יש כאלה שהאנרגיה יוצאת מהן, יש להן ווליום גבוה ופיזיות מפחידה.
אני רואה תלמידים ושחקנים בסצנות ותרגילים, אני רואה אותם חווים את זה, מתעסקים בפעולות אלימות, כלפיי פרטנר או כלפיי עצמם, אני רואה אותם צועקים ואני רואים אותם דוחפים. אני רואה אותם מתבוננים במבט מלא בארסיות ואני רואה אותם זורקים דברים.
לפעמים זה עובד ולפעמים לא.
יש מניירות של אלימות ושל פעולות של אלימות, ולפעמים זה סתמי וריק, ולפעמים זה משמעותי ומלא ניואנסים. לפעמים זו אלימות כללית מול העולם לפעמים זאת סתם אלימות כללית אפילו לא מול אף אחד. לפעמים זה אישי, קונקרטי וישיר. לפעמים לשחק אלימות הופך להיות משהו בזבזני וריק, הרבה צעקות ומעט אפקט, ולעומת זאת לפעמים מרגישים את עומק העניין אצל הדמות ואצל השחקן, מרגישים משהו מורכב יותר, מצליחים להזדהות עם הדמות, שונאים אותה, מזועזעים ממנה אבל מזדהים איתה.
חזרתי עכשיו מניו יורק, ושמעתי אומנית בשם Julie Tolentino מדברת על העבודה שלה ומציגה אותה. היא לא שחקנית, היא אומנית פרפומנס, או אולי פשוט אומנית, שמתעסקת עם דימויים של גוף ושל אלימות גופנית ושל נשיות. אבל היא לא שחקנית, היא לא מגלמת דמויות מתוך מחזות.
בכל מקרה, היא מראה קטעי ווידאו שלה ואימג'ים של דימויים מאוד אלימים ומיניים. כל מיני סצנות sm, עירום, דם, שליטה, קשירות. מסתבר שבשנות התשעים היא היתה פרפורמרית במועדון לסבי די קיצוני בניו יורק. היא מתעסקת עם אלימות.
אני שומע אותה מדברת על העבודה, אני מסתכל עליה, ואני רואה מישהי פגיעה, שברירית, כמו עלה נידף. היא מדברת בקול שקט ורועד, היא מופנמת ועדינה, היא מדברת וכל הזמן כמעט בוכה. היא כמעט שקופה בנוכחות שלה, מזכירה לי מישהי שרוצה חיבוק או אהבה, מישהי מאוד נחבאת אל הכלים. ואני מסתכל על האימג'ים האלימים שהיא מראה על המסך הגדול, וגם שם, בתוך כל הסצנות ההזויות האלה, אני מזהה את אותה עדינות ופגיעות בעיניים שלה.
האפקט של האומנות שלה ושל הזהות שהיא מציגה הופך להיות הרבה יותר משמעותי ואישי. אני איתה, לגמרי.
כמו שאמרתי, זה לא משחק והיא לא שחקנית, אבל זה גורם לי לחשוב על שחקנים ועל ההתמודדות שלהם עם אלימות.
תמיד תחפשו את הצד העדין והפגיע בתוך הדמות. זה לא חייב להיות יותר מדי ברור, ולא חייב להיות כל הזמן כשהדמות על הבמה. מספיק שיש איזשהו רגע, איזשהו סדק בתוך האלימות והכוחניות והאגרסיביות שמגלה את הצד השני של הדמות. זה נראה לי מעניין גם לשחקן וגם לקהל ובסופו של דבר גם לדרמה. גם לא צריך להגזים. אם יש דמות אלימה באופן מובהק, לא צריך כל הזמן להראות את הפגיעות שלה, מספיק רגע קטן, ומספיק לזכור שמתחת לכל מה שקורה קיים עוד רובד. העדינות שבאלימות מוסיפה עומק לדמות, מאפשרת לקהל לראות תמונה יותר רחבה, לגלות את הדמות בצורה אישית, ולהזדהות איתה.
היזהרו מהמלכודת מאחורי הדמויות האלה והסצנות האלה. חפשו את העדינות של האלימות.
