Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

קצת על האסתטיקה של bad taste בפרפורמנס ובמשחק.

אני תמיד אהבתי את דיווין.
איכשהו ראיתי אותה בטלוויזיה או משהו, במקרה, בגיל די צעיר,
והיא הקסימה אותי,
לא ידעתי אפילו למה.

עכשיו אני יודע שהקו הדק בין מופרעות,
לבין איזה כאב פנימי,
וגם
היכולת להיות כל כך שונה
והעוצמה שבתוך זה,
ממש עושים לי את זה.

וכשקראתי את הספר הזה
שמתעסק בקאמפ ובטראש ובקאלט מתוך נקודת מבט קווירית,
הבנתי את השייכות שזה יכול לתת
לצופיםות מסויימיםמות
ולפרפומריםיות מסויימיםמות.

השונה, האחרת,
מנכסת לעצמה כח –
דרך המוזרות שלה
ודרך הפרפומרנס של האקצנטריות שלה,
ודרך כל מה שלא בסדר בה –
והופכת להיות דיווה הזויה ומטונפת ומלאה בגלאם.

יש כל מיני סוגי משחק ונוכחות בימתית.
זה יכול להיות מינמליסטי ואמין,
וזה יכול להיות מסוגנן ומוגזם,
וזה יכול להיות מופרע וגדול מהחיים,
אבל מבחינתי זה עובד רק כשיש מסירות אמיתית לרגע.
זה לא משנה מה הז׳אנר,
אלא שהשחקן או השחקנית מצליחים להביא משהו מעצמם לתוך הרגע.

הנושא של טעם טוב וטעם רע
ומי מחליט מה הוא טעם טוב וטעם רע,
וכמה אפשר לבדוק את הגבולות של הטעם-
זה עניין שג׳ון ווטרס ודיווין לקחו כדרך חיים,
ואני מרגיש שזה מרומם לי את הנשמה.

ג׳ון וורס לקח את דיווין והפך אותה לכוכבת שלו למוזה שלו והיא בסופו של דבר ולאט לאט הפכה אותו לאחד הבמאים האמריקאים החשובים.
בספר הזה הוא מספר על הסרטים שלו, על הקוויריות שלו, על דיווין, על ההשראות שלו, ועל הטעם שלו.

ולסיום – אחד הציטוטים האהובים עליי מתוך הספר –
“One must remember that there is such a thing as good bad taste and bad bad taste… To understand bad taste one must have very good taste.”

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק

לפתח מודעות להרגלים הבימתיים שלכן – ולגוון.

לפעמים נכנסים לסצנה עם המון כח,
ולפעמים נכנסים לסצנה בהתנגדות,
ולפעמים נכנסים לסצנה בפגיעות מאוד גדולה,
ולפעמים נכנסים לסצנה בנון שלאנט.

וכשכבר נמצאים בתוך מהלך העניינים-
לפעמים תופסים מומנטום,
ולפעמים מרגישים מן תקיעות,
ולפעמים מתאמצים מאוד,
ולפעמים זה ממש זורם בקלות.

לפעמים מביאים אנרגיות כבדות נורא בגוף ובעולם הפנימי,
ולפעמים מרגישים קלים כמו נוצה,
ולפעמים מרגישים פוקוס,
ולפעמים מרגישים כאוס.

הכל סבבה,
והכל לגיטימי,
והכל כמובן תלוי בנסיבות של העולם הבדיוני והדמות שאתם מגלמים,

אבל
בתוך כל זה יש גם הרגלים,
אתן מפתחות לעצמכן הרגלים בימתיים,
ואתן צריכות לשים לב לזה.

כי משהו שממש מגניב במשחק ובנוכחות בימתית,
זה האפשרויות-
יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה.

אז

שימו לב עם עצמכן,
אם אתן חוזרות על אותו סוג משחק,
על אותה סוג אנרגיה ואיכות בימתית,
על אותה דרך להיכנס לסצנה ולהתנהל בתוכה,

שימו לב,
ושנו את זה,
וגוונו את זה,
ושחקו עם זה,
כי זה כיף,
אבל יותר מזה – זה יקדם את המשחק שלכן בצורה מופלאה.

לפתח מודעות להרגלים בימתיים – ולגוון.

תמונה משיעור.
16.1.2020.
צילום @hananihorovitz

Posted in אימון משחק, בלוג, פעולות במשחק, ציוצים על משחק, רגשות במשחק

מה מגיע קודם?

מה מגיע קודם?

הסיטואציה? הפעולה? הרגש?

הרבה פעמים הדמות נתקלת בסיטואציה,

שגורמת לה לצאת לפעולה מסויימת,

ואז יש לה תגובה רגשית.

יכול להיות אפילו שברוב המקרים זה ככה בדרמה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

לפעמים הסיטואציה דווקא מביאה תגובה רגשית,

ורק אז הדמות יוצאת לפעולה,

או שבכלל הדמות כבר מגיעה לסיטואציה טעונה באיזשהו מצב רגשי,

וזה משפיע על הפעולה,

שתבוא לידי ביטוי מן הסתם בדרך אחרת.

בקיצור,

אל תלכו אחריי פורמולות של מהלכים דרמטיים,

יש המון אפשרויות לבדוק איך הרגש נולד מתוך הפעולה

או להיפך

וזה כיף שיש הרבה אופציות לבנות מהלך של דמות (הרבה יותר ממה שאני ציינתי כאן).

ותבדקו כל מקרה לגופו,

ותהנו מזה.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

ההבדל בין להיות אמיתיים ללהיות כנים.

לפעמים זה לא מרגיש לנו אמיתי,

לפעמים אנחנו לא מוצאים איך האמת של הדמות קשורה אלינו,

אבל תמיד אפשר למצוא את הדרך הכנה

והפשוטה

להיות על הבמה,

לדבר על הבמה,

להתחבר לדמות ולרצונות שלה,

מבלי להיכנס ללופים של – זה לא מרגיש לי אמיתי.

לכו על כנות.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

לי שטרסברג רוצה שניכנס פנימה לתוך הזכרונות שלנו.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

Posted in Uncategorized, אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, ציוצים על משחק

משחק שהוא כמו רצף של טעויות.

לפעמים השחקן עולה על הבמה ואני מרגיש שזאת הפעם ראשונה שהוא עושה את מה שהוא הולך לעשות,

שזה חדש ורענן,

שזה לא קרה עוד מעולם,

שהוא באמת לא יודע מה הולך לקרות עכשיו,

והוא מרגיש שכל האפשרויות פתוחות לפניו.

ואז אני אוהב את התחושה הזאת,

שהכל פתוח,

שהכל אפשרי,

וזה קל וצלול וקשוב ומאפשר,

וזה לא משנה אם מדובר במחזה שהשחקן מגלם דמות והוא למד את הטקטס בעל פה,

או במופע ללא מילים שהשחקן יודע את המהלכים הבימתיים ומבצע אותם דרך הנוכחות הבימתית שלו,

או אפילו אם זה מחול או תיאטרון תנועה או פרפורמנס.

וברור שהשחקן הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות,

ואפילו אולי עשה את זה כבר מאות פעמים.

אבל כשהוא מצליח להגיע למצב,

שזה נראה לא לגמרי מתוכנן,

ואפילו שזה מרגיש כמו טעות אחר טעות אחר טעות שמתגבשים לכדי מהלך בימתי,

אני מת על זה.

Posted in Uncategorized, אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, ציוצים על משחק

יושי מדבר על ניקיון.

יש כאן פרק שלם על ניקיון.

גם ניקיון במובן של לנקות את הבמה, לנקות את הסטודיו-
הוא מדבר על פעולת הניקוי עצמה,
ועל החשיבות של להתאמן דרך הפעולה על הנוכחות שלנו,
כלומר להיות מדויקים וקונקרטיים ומרוכזים רק בפעולת הניקוי (וכתוצאה מכך בכל פעולה אחרת).

וגם במובן של ניקיון וטיהור של הגוף ושל הנפש.
לפני שעושים פרפורמנס צריך להכין את עצמינו,
צריך להיות מנוטרלים ונקיים ומטוהרים,
והוא מדגיש את החשיבות של האימון היומיומי.

האימון היומיומי בניקוי של הביצוע, במלאות של הפעולה,
והאימון היומיומי בטיהור עצמי, בניקוי של הגוף מבפנים ומבחוץ, כאקט של התכוננות.

רוב ספרי המשחק שקראתי בחיים הם מערביים,
וזה מאוד מאוד מאוד מרענן לקרוא גישה אחרת לחלוטין ולהיסחף לעולם הפנימי של הפרפורמר היפני במקרה הזה.

אני מרגיש שכשאנחנו עובדים בצורה נקייה,
אנחנו מבינים שלא צריך להראות את הכל כל הזמן,
שלא צריך לזוו כל הזמן ולגרד בראש או לא יודע מה,
שאפשר לתת לחוויה הרגשית לצוף מתוך מקום רחב ונקי ואז כל רגש הוא מזוכך ומשמעותי,
שאנחנו מוכנים לפנות את עצמנו למען הרגע הבימתי שלנו ולהשאיר על מה שלא קשור אליו בחוץ.
וגם, שכשאנחנו מנקים את עצמנו ואת הבמה סביבנו, כל פעולה, וכל דחף לפעולה נהיים משמעותיים, ואפילו מקודשים (כשהוא כותב ממש מרגישים את תחושת הקודש שלו לגביי הבמה).

מה אתם אומרים?

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, פעולות במשחק, ציוצים על משחק

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות

IMG_3901

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות,

ולפעמים הדמות מחושבת בפעולות שלה.

ולפעמים הדמות היא מאוד מחושבת,

אבל עושה פעולה אחת מתוך פזיזות,

פעולה גורלית,

שהופכת לה את החיים לגמרי.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לפעמים זה דווקא רגע קטן ופשוט שעושה לך את כל הסצנה.

20170718-IMG_1802

 

יש המון דברים שאת לוקחת בחשבון כשאת עובדת על סצנה.

את חוקרת את הדמות, ומחליטה מה הפעולות שלה והרצונות שלה,

את מדמיינת בעיניי רוחך מי זאת הדמות הזאת, איך היא מתנהגת,

ואת משתמשת בכלים שונים כדי למצוא את הפיזיות שלה ואת הקול שלה,

ואת מנתחת את הטקסט ומבינה מתוכו את המהלך הדרמטי.

 

את יודעת איפה יש שינויים ומה המהלך הרגשי,

איך את פועלת על הפרטנרית שלך ומה מערכת היחסים שנוצרת,

וכמובן את גם לוקחת בחשבון מה קורה על הבמה –

איפה את עומדת, איך את נכנסת, מה מתרחש באזורים שונים על הבמה, איך את מגיעה אליהם,

מלא מלא דברים.

 

לפעמים יש איזשהו מסר חשוב בסצנה, או איזה רגע ענק שהדמות עוברת בו משהו סופר משמעותי,

ולפעמים יש דברים גדולים שקורים בסצנה כמו ריב או עימות או ווידוי או סערת רגשות מתפרצת.

 

אבל לפעמים יש הפתעות קטנות.

 

בשיעור בשבוע שעבר שתי תלמידות הגישו סצנה,

אחת מהן עמדה ליד שולחן מבולגן, היא היתה עסוקה בפעולה,

היא סידרה כל מיני דברים על השולחן,

והיא דיברה בכעס מאוד גדול עם הדמות השנייה.

ואז,

בתוך הבלגן עצרתי אותה,

אמרתי לה שתתעכב כמה שניות על אחד החפצים שהיא מחזיקה,

שפשוט תעצור רגע,

שתתבונן בחפץ הזה,

לא איזה בקטע פסיכולוגי עמוק רגשי,

לא באיזה קטע שהיא מגייסת בו את כל יכולות המשחק שלה לייצר רגע משמעותי,

אלא סתם לעמוד ולהסתכל על החפץ 15 שניות.

והיא עשתה את זה.

והדמות שלה היתה באמצע ריב, באמצע פעולה,

וכמו משום מקום היא נעצרה,

קצת מתנשפת,

וכל הפוקוס שלה היה על המחדד הקטן הזה.

וזהו.

אין לי מושג מה עבר לה בראש באותו רגע (אחריי זה היא אמרה לי שכלום – היא רק שמה לב שבתוך המחדד תקוע שפיץ קטן של עיפרון),

אבל בשבילנו בתור צופים, נפתח מרווח ממש מגניב ומעניין, שנתן לנו לראות את הדמות שלה באור אחר תוך כדי מה שהיא עושה.

זה היה רגע ממש קטנטן וממש משמעותי,

שאיזה חלון קטן בנוכחות הבימתית שלה נפער וחשף מומנטום פנימי,

וזה הפך להיות העוגן של הסצנה.

ולא – לא היה שם בכי, לא היתה שם טראומה מהעבר, לא היתה שם מסחטת רגשות-

היה רק רגע קטן של התבוננות.

 

איך אני אוהב לגלות רגעים כאלה ביחד עם התלמידים שלי.

וכשאני עובד איתך אני הכי רוצה שבתוך כל מה שהתכוננת אליו, ובתוך כל מה שאת יודעת על הסצנה ועל הדמות,

נגלה ביחד עוד רגעים קטנים וגדולים.

 

שנבוא שנינו לסשן עם ראש פתוח וסקרני,

ונדוג עוד התרחשויות שאת לא חשבת עליהם ושאני לא חשבתי עליהם,

עוד אפשרויות בשביך להביא לידי ביטוי צדדים קטנים ומעניינים ולא צפויים וחסרי מאמץ

בנוכחות הבימתית שלך.

 

(בתמונה  – אור הנפלאה בשיעור מפעם, ברגע קטן).

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

זה קצת כמו כדורגל של בני 4.

IMG_7833

אתמול נזכרתי איך הייתי נהנה בחוג כדורגל של מקס הבן שלי כשהוא היה בן 4.
אני בחיים לא אהבתי כדורגל אבל השעה הזאת פעם בשבוע שינתה את דעתי על המשחק הזה,
וגם גרמה לי לחשוב המון דברים על משחק ועל נוכחות בימתית.
איך נהניתי לראות את הזאטוטים האלה רצים אחריי הכדור,
תקשיבו זה היה בלגאן כל כך משובח,
כל כך מסורבל,
כל כך חסר מחשבה ומשוחרר,
ועם זאת היתה מטרה מאוד מאוד ברורה,
כולם רצו אחריי כדור,
כולם רצו להגיע לכדור,
כולם היו כל כך מגוייסים לבעוט בכדור הזה ולא משנה מה,
ולא היה אכפת להם איך זה יוצא ואיך הם נראים.
וכל הזמן הרגשות שלהם היו משתנים תוך כדי הפעולה הכל כך חשובה הזאת,
הם היו נרגשים, והם היו לחוצים, והם היו מפוחדים, והם היו חדים, והם היו עצובים, והם היו גמישים בביצוע שלהם.
ואני אוהב שגם משחק הוא כזה, שמשחק הוא מצד אחד מאוד ברור ומסודר,
כי יש מטרה ויש רצון ויש פעולה,
ומצד שני הוא כמו רצף של טעויות, והוא פרום ופתוח בביצוע שלו, ולא דופק חשבון.
ואני אוהב לראות את זה בשיעורים,
ואני אוהב לראות את זה בהצגות ומופעים,
ואני אוהב להגיע ביחד עם השחקנים שלי למצב הזה.
עירבוב של סדר וכאוס,
עירבוב של משהו מאוד חד וברור וידוע מראש,
עם משהו כל כך לא פתור וכל כך מסקונדל.
ואני מבין שמשחק לא באמת יכול להיות ככה,
כי אתם לא יכולים להיות רק על הכדור,
יש עוד דברים שצריך לקחת בחשבון.
אבל הראשוניות הזאת, הדבקות במטרה, והנאיביות בביצוע, ואפילו הפזיזות הלא מחושבת,
זה ממש היה מרים לי את המצב רוח, וזה היה גם עושה לי קווץ׳ קטן בלב.
(בתמונה – הוא כבר לא בן 4, והוא מצלם אותי עם הכדור שלו).