אתמול נזכרתי איך הייתי נהנה בחוג כדורגל של מקס הבן שלי כשהוא היה בן 4.
אני בחיים לא אהבתי כדורגל אבל השעה הזאת פעם בשבוע שינתה את דעתי על המשחק הזה,
וגם גרמה לי לחשוב המון דברים על משחק ועל נוכחות בימתית.
אני בחיים לא אהבתי כדורגל אבל השעה הזאת פעם בשבוע שינתה את דעתי על המשחק הזה,
וגם גרמה לי לחשוב המון דברים על משחק ועל נוכחות בימתית.
איך נהניתי לראות את הזאטוטים האלה רצים אחריי הכדור,
תקשיבו זה היה בלגאן כל כך משובח,
כל כך מסורבל,
כל כך חסר מחשבה ומשוחרר,
ועם זאת היתה מטרה מאוד מאוד ברורה,
כולם רצו אחריי כדור,
כולם רצו להגיע לכדור,
כולם היו כל כך מגוייסים לבעוט בכדור הזה ולא משנה מה,
ולא היה אכפת להם איך זה יוצא ואיך הם נראים.
וכל הזמן הרגשות שלהם היו משתנים תוך כדי הפעולה הכל כך חשובה הזאת,
הם היו נרגשים, והם היו לחוצים, והם היו מפוחדים, והם היו חדים, והם היו עצובים, והם היו גמישים בביצוע שלהם.
ואני אוהב שגם משחק הוא כזה, שמשחק הוא מצד אחד מאוד ברור ומסודר,
כי יש מטרה ויש רצון ויש פעולה,
ומצד שני הוא כמו רצף של טעויות, והוא פרום ופתוח בביצוע שלו, ולא דופק חשבון.
ואני אוהב לראות את זה בשיעורים,
ואני אוהב לראות את זה בהצגות ומופעים,
ואני אוהב להגיע ביחד עם השחקנים שלי למצב הזה.
עירבוב של סדר וכאוס,
עירבוב של משהו מאוד חד וברור וידוע מראש,
עם משהו כל כך לא פתור וכל כך מסקונדל.
ואני מבין שמשחק לא באמת יכול להיות ככה,
כי אתם לא יכולים להיות רק על הכדור,
יש עוד דברים שצריך לקחת בחשבון.
אבל הראשוניות הזאת, הדבקות במטרה, והנאיביות בביצוע, ואפילו הפזיזות הלא מחושבת,
זה ממש היה מרים לי את המצב רוח, וזה היה גם עושה לי קווץ׳ קטן בלב.
(בתמונה – הוא כבר לא בן 4, והוא מצלם אותי עם הכדור שלו).
