Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

לי שטרסברג רוצה שניכנס פנימה לתוך הזכרונות שלנו.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

Posted in Uncategorized, אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, ציוצים על משחק

משחק שהוא כמו רצף של טעויות.

לפעמים השחקן עולה על הבמה ואני מרגיש שזאת הפעם ראשונה שהוא עושה את מה שהוא הולך לעשות,

שזה חדש ורענן,

שזה לא קרה עוד מעולם,

שהוא באמת לא יודע מה הולך לקרות עכשיו,

והוא מרגיש שכל האפשרויות פתוחות לפניו.

ואז אני אוהב את התחושה הזאת,

שהכל פתוח,

שהכל אפשרי,

וזה קל וצלול וקשוב ומאפשר,

וזה לא משנה אם מדובר במחזה שהשחקן מגלם דמות והוא למד את הטקטס בעל פה,

או במופע ללא מילים שהשחקן יודע את המהלכים הבימתיים ומבצע אותם דרך הנוכחות הבימתית שלו,

או אפילו אם זה מחול או תיאטרון תנועה או פרפורמנס.

וברור שהשחקן הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות,

ואפילו אולי עשה את זה כבר מאות פעמים.

אבל כשהוא מצליח להגיע למצב,

שזה נראה לא לגמרי מתוכנן,

ואפילו שזה מרגיש כמו טעות אחר טעות אחר טעות שמתגבשים לכדי מהלך בימתי,

אני מת על זה.

Posted in Uncategorized, אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, ציוצים על משחק

יושי מדבר על ניקיון.

יש כאן פרק שלם על ניקיון.

גם ניקיון במובן של לנקות את הבמה, לנקות את הסטודיו-
הוא מדבר על פעולת הניקוי עצמה,
ועל החשיבות של להתאמן דרך הפעולה על הנוכחות שלנו,
כלומר להיות מדויקים וקונקרטיים ומרוכזים רק בפעולת הניקוי (וכתוצאה מכך בכל פעולה אחרת).

וגם במובן של ניקיון וטיהור של הגוף ושל הנפש.
לפני שעושים פרפורמנס צריך להכין את עצמינו,
צריך להיות מנוטרלים ונקיים ומטוהרים,
והוא מדגיש את החשיבות של האימון היומיומי.

האימון היומיומי בניקוי של הביצוע, במלאות של הפעולה,
והאימון היומיומי בטיהור עצמי, בניקוי של הגוף מבפנים ומבחוץ, כאקט של התכוננות.

רוב ספרי המשחק שקראתי בחיים הם מערביים,
וזה מאוד מאוד מאוד מרענן לקרוא גישה אחרת לחלוטין ולהיסחף לעולם הפנימי של הפרפורמר היפני במקרה הזה.

אני מרגיש שכשאנחנו עובדים בצורה נקייה,
אנחנו מבינים שלא צריך להראות את הכל כל הזמן,
שלא צריך לזוו כל הזמן ולגרד בראש או לא יודע מה,
שאפשר לתת לחוויה הרגשית לצוף מתוך מקום רחב ונקי ואז כל רגש הוא מזוכך ומשמעותי,
שאנחנו מוכנים לפנות את עצמנו למען הרגע הבימתי שלנו ולהשאיר על מה שלא קשור אליו בחוץ.
וגם, שכשאנחנו מנקים את עצמנו ואת הבמה סביבנו, כל פעולה, וכל דחף לפעולה נהיים משמעותיים, ואפילו מקודשים (כשהוא כותב ממש מרגישים את תחושת הקודש שלו לגביי הבמה).

מה אתם אומרים?

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

זה קצת כמו כדורגל של בני 4.

IMG_7833

אתמול נזכרתי איך הייתי נהנה בחוג כדורגל של מקס הבן שלי כשהוא היה בן 4.
אני בחיים לא אהבתי כדורגל אבל השעה הזאת פעם בשבוע שינתה את דעתי על המשחק הזה,
וגם גרמה לי לחשוב המון דברים על משחק ועל נוכחות בימתית.
איך נהניתי לראות את הזאטוטים האלה רצים אחריי הכדור,
תקשיבו זה היה בלגאן כל כך משובח,
כל כך מסורבל,
כל כך חסר מחשבה ומשוחרר,
ועם זאת היתה מטרה מאוד מאוד ברורה,
כולם רצו אחריי כדור,
כולם רצו להגיע לכדור,
כולם היו כל כך מגוייסים לבעוט בכדור הזה ולא משנה מה,
ולא היה אכפת להם איך זה יוצא ואיך הם נראים.
וכל הזמן הרגשות שלהם היו משתנים תוך כדי הפעולה הכל כך חשובה הזאת,
הם היו נרגשים, והם היו לחוצים, והם היו מפוחדים, והם היו חדים, והם היו עצובים, והם היו גמישים בביצוע שלהם.
ואני אוהב שגם משחק הוא כזה, שמשחק הוא מצד אחד מאוד ברור ומסודר,
כי יש מטרה ויש רצון ויש פעולה,
ומצד שני הוא כמו רצף של טעויות, והוא פרום ופתוח בביצוע שלו, ולא דופק חשבון.
ואני אוהב לראות את זה בשיעורים,
ואני אוהב לראות את זה בהצגות ומופעים,
ואני אוהב להגיע ביחד עם השחקנים שלי למצב הזה.
עירבוב של סדר וכאוס,
עירבוב של משהו מאוד חד וברור וידוע מראש,
עם משהו כל כך לא פתור וכל כך מסקונדל.
ואני מבין שמשחק לא באמת יכול להיות ככה,
כי אתם לא יכולים להיות רק על הכדור,
יש עוד דברים שצריך לקחת בחשבון.
אבל הראשוניות הזאת, הדבקות במטרה, והנאיביות בביצוע, ואפילו הפזיזות הלא מחושבת,
זה ממש היה מרים לי את המצב רוח, וזה היה גם עושה לי קווץ׳ קטן בלב.
(בתמונה – הוא כבר לא בן 4, והוא מצלם אותי עם הכדור שלו).
Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

לא חייבים לפתור כל דבר בסצנה.

_DSC0221 copy

תלמיד שלי היה ממש ממש מתוסכל אחריי סצנה שהוא ביצע.

והוא הרגיש זוועה – גם על הבמה וגם אחר כך.

אמר לי שהוא מרגיש כישלון, ושהוא לא מצליח לבטא את עצמו,

ושהוא חייב איכשהו לפתור את זה, ולמצוא הקלה.

ואני חושב לעצמי – איזה מעולה הוא היה בסצנה, ואיזה בעסה שככה הוא מפרש את מה שקרה לו.

ברור שאני כמורה – לא כיף לי שהוא מרגיש זוועות.

אבל כל כך אהבתי את הנוכחות שלו בתוך האנרגיה הקשה הזאת.

ואני שואל למה חייבים לפתור את זה?

למה רגש קשה הוא לא מתאים?

למה אי אפשר לתת לזה להיות ולתת לזה את המקום בתוך הטקסט ובתוך הסיטואציה?

ואני שואל אותו זה קורה לך הרבה?

לפעמים.

וזה נשאר הרבה זמן אחריי?

שעה שעתיים.

ואז זה עובר.

ואני חושב לעצמי – וואלה.

הוא משחק תפקיד שמשפיע עליו בצורה אמיתית.

הוא מראה לנו, הקהל, את ההרגשה בזמן הווה.

הוא נשאר עם זה קצת אחריי ואז זה עובר.

(כמובן שאם מישהו היה אומר לי ששבוע שלם הוא על הפנים בגלל המשחק – אז זאת כבר באמת בעיה יותר עמוקה שאין לי את הכלים להתייחס אליה או לטפל בה).

ואני אומר לו – לא כל רגש שלילי הוא לא רצוי, ולא כל תחושה זוועתית היא עניין שצריך לטפל בו מייד.

להיפך – הקהל יראה אותך ויזדהה איתך ויראה את הרגשות שלו נמצאים אצלך עכשיו.

והוא אומר – אבל אני מרגיש שאני לא בא לידי ביטוי.

ואני אומר לו – איך אתה יכול להגיד על מה שביצעת עכשיו שלא באת לידי ביטוי??

זה אולי לא היה הביטוי שתכננת – אבל זה היה אמיתי, ואישי, ומתאים לסצנה ועצוב.

לא חייבים לפתור הכל.

לא חייבים לסדר את כל הרגשות מיד.

לא חייבים להיות בשליטה מוחלטת על איך שהדברים יוצאים מאיתנו בתוך הפעולות שלנו ובתוך הטקסט שלנו.

על הבמה, הרגעים הלא פתורים, הלא ״נכונים״, הלא נוחים הם לפעמים הלב של הסצנה.

ובסוף – הכל עובר.

סמכו על הרגע, וסמכו עצמכם.

(בתמונה נעמה ורבקה ואני מתוך סדנת קיץ 2021. צילם דן רוברט הנפלא).

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

למה אני כל כך אוהב לראות מופע חי.

IMG_5077

אני אוהב לראות מופע חי,

אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,

אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,

אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.

אני אוהב את זה.

 

אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,

ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,

ואני אוהב לראות את הפעולות,

ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,

ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,

ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,

אני אוהב את זה ומתרגש מזה.

 

כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,

אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.

אתה גם היוצר וגם היצירה.

כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.

וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.

זה מגניב אותי ברמות.

 

ולא רק זה,

אתה גם החומר או הכלי,

ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,

בו זמנית.

וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.

זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.

 

וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,

אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,

לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,

ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.

ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,

את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.

 

אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.

יש אותך,

ויש את הגוף שלך,

ויש את הקול שלך,

ויש את הרגשות שלך,

ויש את מה שאתה מראה וחושף,

ויש את מה שאתה מסתיר,

ויש את הבמה מסביבך,

ויש את העולם הבדיוני,

ויש את הטקסט,

ויש את התאורה.

איזה מגניב זה.

בחיי.

 

וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,

אני מרגיש אשכרה תדהמה,

זה מדהים אותי,

זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.

אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,

אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,

ממש עכשיו,

איתך,

כאן,

בזמן שזה קורה.

 

אהבתי.

(בתמונה  – אני בקאמרי, רואה מופע חי).

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לא משנה לי אם תצליחי או תיכשלי.

 

IMG_0977 copy

 

כלומר ברור שמשנה לי.

אני מאחל לכל התלמידים שלי שיצליחו בכל מה שהם עושים תמיד ובצורה נפלאה.

אבל כשאת ואני בשיעור,

כשאנחנו באימון משחק,

לא משנה לי את תצליחי כרגע בתרגיל או תיכשלי בו.

אני רוצה שלפעמים תעלי ותצליחי בטירוף,

ואני רוצה שלפעמים תעלי ויהיה לך זוועה,

ואני מאחל לך שלפעמים תעלי עם פרטנר מעולה שידחוף אותך ויזרום איתך בסצנה,

ושלפעמים תעלי עם פרטנר קשה שאת לא מצליחה לתקשר איתו.

ואני רוצה שתעלי לתרגיל ותנסי דברים,

ותתנסי,

ושלפעמים תקבלתי תובנות על המשחק שלך ושייפלו לך אסימונים,

ושלפעמים זה יהיה סתמי.

ואני מחכה לראות תרגילים שהטקטס יוצא מהפה שלך בצורה חסרת מאמץ ועם המון רבדים וניואנסים,

וגם תרגילים שהטקטס לא מצליח לצאת טוב, שזה מדוקלם וריק.

ואני רוצה שתתאמני.

ואני רוצה שיהיו לך כל מיני סוגי שיעורים ותרגילים.

ואני יודע שזאת קלישאה שכל בן אדם שעוסק באמנות וגם לא באמנות אומר –

שלומדים הרבה מכשלונות –

וזה הרי כל כך נכון שאפילו אין טעם להגיד את זה.

אז זאת האמת. אני ממש לא מאחל לך שכל פעם שאת עולה על הבמה בשיעורים, שיצא לך משחק מעולה.

(ואפילו אני לא בטוח שאני מאחל לך את זה בקריירה).

אני רוצה לעבוד איתך ולהעמיק את המשחק והנוכחות הבימתית שלך.

ואני מקווה שדווקא תשחררי את הרצון להצליח בכל תרגיל,

אני מרגיש שאם את עולה מתוך איזושהי אחריות להצליח ולהיות טובה, זה עלול ממש לסגור אותך,

ואם המטרה היא לאו דווקא ההצלחה,

אלא המטרה היא נאמר החיבור לרגע,

או הסקרנות ממה שיכול לקרות עכשיו,

או הנכונות להיות מושפעת רגשית,

או המוכנות שיראו אותך כמו שאת –

אני מרגיש שאלה מטרות שהרבה יותר יעילות באימון המשחקי שלך,

כי אז תהיי באמת פנויה,

בגוף מבחוץ,

ובעולם הפנימי מפנים,

לשחק.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

בחירות.

 

images

את כל הזמן צריכה לבחור.

את בוחרת מה הרצון שלך ומה הפעולה בסצנה,

את בוחרת איך להתחיל את הסצנה, מאיזה קרש קפיצה,

אחריי שניתחת את המהלך של הדמות, את בוחרת איך את רוצה לגלם אותה ולהביא את הטקטס והעולם הבדיוני ליד ביטוי.

את גם מקבלת בחירות לגביי איזה פרוייקטים את רוצה להשתתף,

את בוחרת סדנאות ומורים שאת רוצה לעבוד איתם,

את בוחרת כל הזמן.

 

וגם הדמות,

הדמות בוחרת בחירות בתוך העולם הבדיוני שלה,

לפעמים היא עושה את זה מתוך מקום רע ולא מודע, ובוחרת בחירות הרסניות לחיים שלה,

לפעמים היא סתומה ולא מבינה מהחיים שלה אבל עדיין בוחרת משהו שנראה לה נכון,

לפעמים היא מאוהבת ועיוורת ובוחרת בחירה כלשהי,

לפעמים היא אכולה ברגשות נקמה ובוחרת בחירה שעלולה לחסל חיים של מישהו אחר.

 

כל הזמן את והדמויות שאת מגלמת עומדות בפני בחירות.

 

עכשיו מה הקטע?

אני רואה שחקנים שלא באמת בוחרים,

כלומר,

הם כאילו בוחרים בחירה כלשהי אבל לא ממש עומדים מאחוריה,

או שהם מתכננים לבחור וחושבים מה כדאי להם לבחור, אבל לא באמת בוחרים,

או שהם בוחרים בחירה באופן תיאורטי אבל לא מחוייבים לבחירה שלהם בזמן הביצוע,

ואז זה משפיע על המשחק ועל הנוכחות הבימתית.

המשחק נותר מעט חלול או שטחי או חסר אנרגיה.

ואני רואה את זה גם על עצמי לפעמים בכל מיני דברים,

אבל אני בעיקר רואה את זה על שחקנים שלי.

 

אז מה הקושי? למה יש לך לפעמים קושי לבחור ולהתחייב?

אני לא יודע.

אולי זה בגלל שכשאת בוחרת משהו אחד, את מוותרת על משהו אחר למען הבחירה שלך, וקשה לוותר על משהו,

אולי את מפחדת שלא תבחרי נכון וזה יוביל למשחק מחריד,

אולי את רגילה, את רגילה למין משחק אינטואטיבי ולא חושבת שצריך לבחור כלום כי את זורמת עם הסצנה ועם הפרטנר,

אז זה הרגל כזה ששירת אותך פעם במשחק של ועכשיו כבר לא.

אולי זה סוג של עצלנות קטנה שאין לך כח להיכנס לזה ולא בא לך עכשיו להיות כבדה לעשות בחירות שיקדמו אותך בתוך התרגיל ובתוך הסצנה.

לא יודע.

 

אבל אני כן יודע שחשוב להתאמן ב-לבחור,

חשוב להתאמן בפעולה הזאת,

וחשוב גם לנסות כל מיני דברים, כל מיני בחירות, ולבחור ולנסות איך זה עובד, ואולי אחר כך לבחור משהו אחר ולנסות אותו.

ואני יודע שצריך איכשהו לקחת את זה בקלות. כלומר – ברצינות, אבל בקלות. הבחירות האלה הן לא כאלה דרמטיות וחורצות עולמות.

זה למשל, לבחור שעכשיו את עושה הכל כדי להוציא אותו מהחדר בתוך סצנה.

או למשל, לבחור שכרגע את מתחייבת לשבת חצי שעה וללמוד טקסט בעל פה.

זה לבחור שאת הולכת על הסרט סטודנטים הזה אפילו שהוא רק שנה ב, ולא מתחילה להיכנס לחפירות על כמה זה מועיל או לא מועיל, וכמה את מפסידה אם את תשקיעי יומיים על הסט הזה.

זה לבחור שאת נותנת לפרטנר שלך להוביל אותך, רק הפעם, רק בתרגיל הזה, ואת נותנת לו את המושכות לחלוטין.

זה לבחור לקחת תפקיד קטן בסרט קטן שלא ממש עושה לך את זה אבל הבמאי הוא מישהו שאת מאמינה בו ורוצה לעבוד איתו.

 

אני חייב להגיד כאן, שבאופן די מוזר, לפעמים, אני מתחבר לאנרגיה לא החלטית על הבמה,

כלומר כשיש לשחקנית ווייב של כאוס, או כשהיא לא סגורה על עצמה לגמרי, או מבולבלת וקצת מסורבלת,

וכשרואים שבאותו הרגע יש לשחקנית הזאת מן מעופפות ואולי אפילו נתק.

אני אוהב לפעמים שלא בוחרים ויש בלגאן.

אבל זה לא יכול להיות כל הזמן.

זה לא יכול להפוך להרגל במשחק שלך,

כי זה הרגל שמונע מהמשחק שלך ומהנוכחות הבימתית שלך להעמיק.

יש לזה מקום על הבמה, לפעמים, מתוך בחירה.

את לפעמים יכולה לבחור שלא לבחור.

וזאת בחירה.

 

בכל מקרה,

ברוב הפעמים בחירה מסויימת לפעולה מסויימת מגיעה לא מתוך השכל והמחשבה, אלא מתוך אימפולס פנימי.

את מרגישה דחף לבחור, ואת נענית לדחף הזה.

יש איזה רעיון, ויש איזה איפולס להגיד כן, והוא נקי והוא נכון לך והוא בא מבפנים.

ואז יש כל מיני התערבויות והפרעות חיצוניות.

זה פחדים, או ספקות, או מבוכה, או תחושה שאת לא רוצה לצאת פראיירית, או אגו.

 

אני מאמין באימפולס הראשוני הזה.

ואני מאמין שאת צריכה להאמין בו. לפחות ברוב המקרים.

 

להאמין לדחף, לבחור בחירה, ולבצע אותה במשחק שלך.

וגם אחריי שבחרת, וניסית ומימשת – את יכולה להגיד – וואלה, זאת לא היתה הבחירה הכי יעילה עבורי ועבור הדמות שלי ברגע הזה, אני בוחרת משהו אחר.

וזה חזק.

 

אתמול מישהי התקשרה אליי ושיתפה אותי שהיא ממש מתלבטת אם להצטרף לסדנה שלי.

ואני מרגיש שהיא רוצה לבחור לבוא. וזה מביך אותי בכלל לנסות לשכנע אותה, כלומר, היא משתפת אותי בהתלבטות, בחששות, במגבלות, בשיקולים לכאן ולכאן, ואני מרגיש, ממש מרגיש בקול שלה שברור שהיא צריכה להצטרף, להיענות לאימפולס שלה, ובא לי להגיד לה – יאללה תפסי קלילות ובואי, לא סתם התקשרת אליי, לא סתם התעניינת, ואני מקשיב לה, ואני מבין אותה, ואני מספר לה מה מתוכנן, וברור לי, לגמרי ברור לי, שאני לא יכול לבחור בשבילה.

וזה עוד דבר לגביי בחירות – חשוב שתתאמני בלהיות החלטית ושתאמיני בבחירות שאת בוחרת,

וחשוב שתזכרי שאת יכולה לבחור רק בשביל עצמך.

את לא יכולה לבחור בשביל השחקן שמולך איך לעבוד על הדמות שלו.

את לא יכולה לבחור בשביל העולם הבדיוני איך הוא הולך להתנהג אלייך בתור דמות.

ואת גם לא יכולה לבחור בעולם האמיתי איך אנשים וסיטואציות יתנהלו כלפייך.

 

אז מה אני אומר בעצם?

שימי לב לבחירות שלך.

שימי לב להרגלים סביב הבחירות שלך.

בחירות בתוך המשחק שלך כשאת עובדת על דברים,

בחירות בקריירה שלך כשאת בוחרת למה להתחייב.

שימי לב שאת באמת בוחרת בחירות ומתחייבת אליהן ומנסה אותן.

שימי לב שאת מאמינה לקול הפנימי שלך שמוביל אותך לבחור.

קחי את זה כמה שיותר בקלות והביני שבחירה היא פעולה,

וכל פעולה אפשר להתייחס אליה כאל דבר מאוד פשוט ובר ביצוע.

אז פשוט ביחרי, ובצעי.

 

ותהני. תהני מכל הדבר הזה. תהני מעצם העובדה שיש לך אפשרות לבחור דברים,

שאת כל הזמן משתנה ובוחרת דברים שונים, והאפשרויות הן עצומות,

וזה ניסוי ותהייה,

וזה כיף.

ביחרי, בצעי, ותהני.

 

(בתמונה – בחירה מאוד מאוד מאוד קלה.)

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

להיות תחת השפעה.

IMG_0176

לפעמים אתה תחת הההשפעה של הכשרון שלך.
הכשרון שלך, או האינטואיציה שלך, הדחפים הפנימיים שלך לגביי מה צריך לקרות לך על הבמה ואיך,
ולמרות שלמדת בעל פה ועשית את כל המחקר שלך לגביי הדמות והמחזה,
ולמרות שאתה יודע איפה לעמוד ומתי ואתה יודע מה היחסים עם הפרטנר,
למרות זאת אתה לא חושב על כל הדברים האלה,
אתה כאילו משוחרר מכל זה וזורם עם הסצנה בצורה חסרת מאמץ,
ועם הרבה נואנסים של משחק ונוכחות,
והכל זורם ממך ויוצא ממך,
אתה לא מתאמץ בכלל, להיפך, אתה מאפשר לדבר לקרות לך,
אתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.
אתה מאוד מודע לקהל, אתה כל הזמן שם לב אם יש מישהו שמקשיב ויותר גרוע – אם יש מישהו שלא מקשיב,
אתה מחכה שיצחקו בזמן הנכון ומחכה לזה וכשזה לא קורה אתה מאבד אנרגיה,
אתה מודע לכל תזוזה של מישהו שיושב בקהל,
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות בחדר ומאבד את הקשר שלך עם הפרטנר ועם עצמך ועם הבמה,
ואז לפעמים אתה מתחנף לקהל או מנסה שהוא יאהב אותך, והרבה פעמים זה רק יוצר דחייה שלא היתה קיימת מקודם,
וזה תופס מומנטום, ואתה מרגיש על הפנים תוך כדי שאתה משחק.
אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של המצב רוח המעפן שקמת איתו בבוקר.
קמת מעפן, לא יודע למה, מישהו עצבן אותך, או סתם אתה מרחם על עצמך ומרגיש מסכן,
ואתה מעפן וזה צובע את כל ההתנהלות שלך בסצנה, ובכלל על הבמה ובחדר החזרות,
ואין לך כח,
ואתה עושה טובה לעולם,
ואתה מפיל את הפרטנר שלך, ואתה שפוט של המצב הרגשי שלך,
ואתה נאחז בזה וקשה לך, ממש קשה לך להשתחרר,
כי אתה תחת ההשפעה של המצב רוח שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של השכל שלך.
הגוף שלך או העולם הפנימי שלך או האינטואיציות שלך מבקשים ממך לעשות משהו מסוים על הבמה,
אבל השכל אומר שזה לא מתאים.
יש לך דחף לצחוק או לזוז מהר או להגיד את המשפט בצורה מסוימת,
אבל אתה מקשיב רק לקול ההיגיון ואתה משתיק את עצמך ואתה אומר לעצמך שזה לא מתאים מכל מיני סיבות ואתה משכנע את עצמך,
ובלי לשים לב הופה נכנסת ללופ של המחשבות שלך בעודך מתהלך על הבמה מנותק לגמרי ממה שקורה ועצור מבחינת ההבעה רגשית.
השכל שלך משתלט עלייך ולא נותן לשום דבר אחר להיכנס.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של לנסות להרשים.
אתה עושה הרבה מעבר ממה שנחוץ לרגע הבימתי שלך,
אתה תופס מן ווייב מתאמץ, או ווייב משוויץ, או ווייב כאילו סקסי, או ווייב מתחכם,
ואתה מצחיק בלי לשים לב שזה קצת טרגי עבורך,
וממש חשוב לך להרשים את הפרטנר או הפרטנרית או הבמאי או לא יודע מי,
והרצון להרשים גובר על הרצון של הדמות בסצנה,
ולא טוב לך,
אתה תחת ההשעה של לנסות להרשים.

בתכלס  – או שאתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך,
או שאתה לא תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ואני לא יודע בכלל מה זה אומר בדיוק,
כלומר אולי צמד המילים ״הכשרון שלך״ הוא לא נכון כאן.
אבל אתה יודע למה אני מתכוון,
אתה תחת ההשפעה הנכונה,
אתה מחובר לרגע, אתה מחובר לעצמך בתוך הרגע, אתה משוחרר פיזית ופנימית,
אתה נותן למשהו שהוא מעבר למחשבות שלך ולעצמות שלך להוביל אותך בסצנה,
אתה משחרר הכל ואתה – אולי נקרא לזה – תחת ההשפעה של האלוהות של הבמה.
לא, זה קצת דרמטי.
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות הבימתיות שמתחברות לאנרגיה שלך.
אתה תחת ההשפעה הנכונה שבה אין מחשבה ויש היענות לאימפולסים ואינטואיציות ודחפים כל כך מהירים ומיידיים כי אתה שם.

[ואני לא מתכוון שתמיד המשחק שלך צריך להיות רק אימפולסים ורק דחפים ורק כשרון- ברור שצריך הכנה, ברור שצריך החלטות שנובעות מהשכל, ברור שצריך לבנות את המהלך הבימתי שלך. אני שואל –  כשאתה מגיע לביצוע עצמו – תחת איזה השפעה אתה נמצא?]

זה קרה גם לי כשהתנסיתי במשחק,
זה קורה גם לי בהוראה,
זה קורה גם לי בחיים,
ואני כל כך אוהב שאני תחת ההשפעה הנכונה.

השלב הבא הוא לחשוב ולהבין איך אתה מביא את עצמך להיות תחת ההשפעה הנכונה.

אני אחשוב על זה.

בינתיים – לב.

(בתמונה – לירון מסדנה ב 2018, תחת ההשפעה הנכונה).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

כמה מחשבות על אזור הנוחות.

IMG_0289

 

אני בטוח ששמעת לא פעם מהמורים שלך למשחק שאת חייבת לצאת מאזור הנוחות,
את חייבת לחשוב מחוץ לקופסא,
את חייבת להתפתח ולהרחיב את ההרגלים שלך על הבמה בתור שחקנית.

פעם, כשהייתי מורה למשחק בתחילת דרכי,
היתה לי תלמידה שכל הזמן היתה מנסה (ומצליחה) להצחיק את הקהל שלה.
זה היה אזור הנוחות שלה.
אני זוכר שבתחילת הסמסטר היא ואני זיהינו את זה והחלטנו שהיא חייבת לצאת מאזור הנוחות,
שהיא חייבת להפסיק להישען על היכולת הזאת ולהשתמש בעוד קלפים,
והיא חייבת למצוא דרכים אחרות להיות על הבמה,
וזאת היתה משימה שלה.

והיא ממש ניסתה. כלומר היא נלחמה בדחף שלה להצחיק,
והיא בחרה כל הזמן דמויות וסצנות שיבליטו צדדים אחרים,
והיא ניסתה למחוק כל סממן של צחוק או כיף,
וזה היה
נורא.

היא כל כך הדפה את היכולת הטבעית שלה,
את אזור הנוחות שלה,
שהמשחק הפך להיות קפוא,
ועומד במקום,
וחסר השראה,
וחסר תעופה,
ומשעמם,
ומלא מלא מלא חרדה של ביצוע.

כל הכיף שלה על הבמה בתור שחקנית,
כל הגמישות וההנאה של הבמה,
כל הבטחון והאמונה העצמית,
נעלמו,
והיא נכנסה ללופ של שפיטה עצמית, ושל ביקורת עצמית,
והיא היתה ממש ממש ממש מבואסת,
וגם אני.

ולמדתי משהו מאוד חשוב בתור מורה –
לא לבטל כל כך מהר את אזור הנוחות.
לא להאמין למנטרה הזאת של – ״צא מאזור הנוחות״, או ״תחשוב מחוץ לקופסה״ –
לפחות לא על אוטומט כלפיי כולם כל הזמן באופן שווה.

כל אחד שונה וכל אחת שונה,
יש שחקנים שהקפיצה החוצה הזאת עושה להם ממש טוב ומטעינה אותם באנרגיות יצירתיות,
ויש כאלה, כמו התלמידה המקסימה הזאת, שזה מקפיא אותם,
שהמשימתיות הזאת של – אני חייבת להמציא את עצמי מחדש – רק מעוררת לחץ וחרדה ותחושת כשלון.

וחוץ מזה, אזור הנוחות יכול להיות ממש ממש מגניב.
יש בו מלא צדדים שונים, ומעמקים וניואנסים ומקומות לבדוק ולחקור.
ויש בו פתחים ליציאה שהם יותר רכים ומעודנים מאשר – לעשות קפיצת ראש החוצה ממנו עכשיו ומיד.

ובאמת, במקרה של התלמידה ההיא,
אני זוכר שיום אחד אמרתי לה – די, בואי נחזור קצת לכיף ולצחוקים ולהנאה שלך.
ועשינו את זה,
ובמהלך הזמן, לאט לאט, בלי לחץ, היא מצאה דרכים להרחיב ולגוון ולצאת מהגבולות של הצחוקים הרגילים,
היא מצאה סדקים באזור הנוחות,
היא מצאה את הדרך שלה להתקדם בלי לתקוף,
ואני זוכר שבסוף השנה היא הביאה מונולג מצ׳כוב שהיה ערבוב של צחוק ופחד וכאב ואימה ואבסורד.

אין חוקים.
אין דרך אחת.

נסי לפעמים לתפוס תעוזה ולעשות דברים חדשים,
נסי לפעמים להיות במצב שהכי נח לך על הבמה ועדיין לבדוק איך להעמיק את זה,
נסי גם וגם,
וכשאת מחליטה לבדוק את עצמך מול אזור הנוחות שלך – הימנעי מלהיכנס למלחמה.
זה משחק! זה לא בית משפט:)
אז קחי את זה בקלות ולא כמשימה של חיים ומוות.

אני אוהב את אזור הנוחות, ואני אוהב שיוצאים מאזור הנוחות,
אני אוהב שתלמיד מגלה כל מיני דרכים להתקדם ולהתרחב,
וכך גם אני בתור מורה.

ובכל מקרה,
מאז,
אני
מאוד
מנסה
להימנע
מסיסמאות.

(בתמונה – אני באזור הנוחות).