Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

כל אחת והחרדה שלה. כל אחד והחרדה שלו.

IMG_0564

 

אתמול הלכתי לקבל חיסון לקורונה.
הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא עושה סצנות.
הלכתי וכל הדרך ממש דיברתי אל עצמי והרגעתי את עצמי.
אתה רגוע, קטן עלייך, אתה נכנס לשם מקבל את הזריקה הזאת ויוצא,
אתה גיבור, אתה קול, אתה מתקתק את זה,
ככה כל הדרך.

וכמובן ברגע שנכנסתי לחדר של החיסונים,
אפילו לפני,
וראיתי את האחיות, והרחתי את הריח, וראיתי את כל המתחסנים האחרים,
החדר התחיל להסתובב והרגשתי שאני נופל.

האחות מסתכלת עליי וחצי מרחמת חצי צוחקת לעצמה.
אני מכיר את המבט הזה,
אני ממש מכיר את המבט הזה.

אני כזה יושב על הכסא מולה,
ואני מרגיש את כל הגוף שלי מתמלא זיעה,
זיעה קרה דקה,
ואני נושם נשימות קצרות,
ואני כולי חלושס,
רואה שחור בצדדים של העיניים,
חרדה.

נראה לי שאם הייתי רואה את זה מהצד,
נאמר בסצנה מסרט או משהו,
הייתי ממש אוהב את הדמות.
הייתי קצת צוחק עליה אולי,
אבל בעיקר הייתי נהנה מהסיטואציה,
הייתי גם נהנה מדרך הפעולה.

הדמות הזאת מנסה להתגבר על משהו,
מדברת אל עצמה בדרך,
משחקת אותה כאילו הכל בסדר,
אבל ברגע האמת,
נכשלת,
ומציפה את עצמה בחרדה.

אני יכול להגיד שבאופן אישי פעם הייתי ממש מתבייש בזה שאני מפחד ממחטים.
וגם כל אפיסודה כזאת היתה ממש ארוכה,
נאמר אם הייתי יודע שביום שני אני צריך לקבל חיסון או לעשות בדיקת דם,
לפחות ארבעה ימים לפני כבר הייתי מת מפחד, לא ישן בלילות.
זה היה מביך אותי, וזה היה גורם לי להרגיש מפגר.

היום דברים השתנו.
זה כבר לא עניין של ימים,
כל הסיפור הוא גג חצי שעה, לא נורא בכלל.
אני גם מצליח קצת לצחוק על עצמי.
כשאני מגיע למעמד עם מחט,
והאחות מנסה להרגיע אותי ושואלת מה אני עושה בחיים,
ואני אומר לה שאני מורה למשחק ולדרמה,
שנינו מתפקעים מצחוק.

אני ממש מעדיף את החרדה שלי על פני חרדות אחרות,
כלומר איזה מזל שאני לא מפחד ממטוסים – יש אנשים שלא עולים על מטוס כל החיים שלהם מרוב פחד,
ואיזה מזל שאני לא מפחד מכפתורים (לבן שלי יש פחד מכפתורים שמסתבר שזה פחד די נפוץ והוא לגמרי חוטף התקפי פאניקה כשיש מישהו עם כפתור בחדר),
ויש כל מיני חרדות שונות ומשונות – פעם תלמיד שלי ברח מהכיתה כי מישהו לעס מסטיק וזאת היתה החרדה שלו.

אז אני לומד עם עצמי שהחרדה משתנה עם הזמן, האינסטנסיביות שלה, וגם הפעולות שמסביבה.

ויותר מזה,
אתמול,
אחריי שקיבלתי מחט ליד,
(וזה היה אגב ממש ממש עדין ובקטנה – הבילד אפ כרגיל הרבה יותר דרמטי מהעניין עצמו),
פתאום אמרתי לעצמי – מה אתה נלחם כל כך בחרדה ממחט כל כך קטנה?
מה אכפת לך?
אז אתה דרמה קווין, ואתה מפחד ממחטים, וקבל את זה, וזהו.
קלטתי שההתנגדות לחרדה עושה את המצב הרבה יותר גרוע.

אהבתי.

כל אחד והחרדה שלו,
כל אחת והחרדה שלה.
וגם לדמויות שאתם מגלמים יש חרדות,
ואתם יכולים לגלם את החרדות האלה מתוך הזדהות ואהדה ואפילו אהבה.
לא לחשוב שזה לא צריך לקרות, אלא לקבל את זה,
ואז זה לא חייב להיות הדבר הכי שלילי ומשתק בעולם,
אתם יכולים להינות מהחרדה.

אולי זה מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם,
כשאתם משחקים חרדה (או אפילו חווים חרדה בחיים האמיתיים שלה),
אולי אפשר לגשת אליה כדבר לא כל כך נורא.
זה לא סוף העולם.
זאת אנקדוטה קטנה באפיון שלכם ושל הדמות שלכם,
וזה נותן לכם המון אופנים של התנהגות ושל נוכחות שיכולים להיות מאוד מגניבים ויצירתיים,
וזה גם יכול להיות כיף, באמת כיף, כלומר יש משהו מענג בזה.

כשאתם מגלמים חרדה חישבו על שני דברים,
על התחושה,
ועל הפעולה.
כי יש את החרדה,
ויש את דרכי הפעולה להתמודד עם החרדה.

נסו להפוך את התחושה ואת הפעולה למאוד ספיציפיים.
יש לכם חולשה בגוף?
יש לכם נשימות קצרות כאלה והיסטריות?
יש לכם תחושה קלה או כבדה בגוף?
יש לכם מצב רוח עצוב או כועס?
אתם מדחיקים?
אתם שקטים או חופרים?
אתם מתנצלים על קיומכם או אולי אתם מנסים לנהל את העולם מסביבכם?

יש כאלה שמנסים להתעלם מזה,
יש כאלה שכל הזמן מדברים על החרדה שלהם,
יש כאלה שהופכים את זה לקומדיה וצוחקים על עצמם ועל החרדה שלהם,
יש כאלה שקופאים ולא מצליחים לזוז,
יש כאלה שנכנסים להיפר,
יש כאלה שחוטפים את הסעיף,
יש כאלה שמתחננים,
כל מיני.

שימו לב שזה לא משחק כללי של חרדה כללית.
שלא יהיה כללי.
ושיהיה (סוג של) כיף.

אז אני מעכשיו מנסה להתחיל לאהוב את החרדה שלי,
או לפחות להיות בשלום איתה,
או לפחות לחשוב
שהיא
קצת
חמודה.

 

(בתמונה – אני מנסה לשחק אותה קול בדרך לפגישה עם מחט).

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

לפעמים תופסים את הגל.

רק אני והגלשן שלי

 

באוגוסט נסענו לאכזיב,
חופשה בים,
מקס הבן שלי בן 6 לקח את הגלשן החדש שלו.
הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, מה המטרה שלו,
הוא רוצה להיכנס למים עם הגלשן,
לתפוס גל גדול ולגלוש עליו עד החוף.

והים מדהים,
והגלים מעולים,
והוא נכנס ומתחיל במשימה.

הולך עם הגלשן בנחישות, ואני לידו,
הולך כנגד הגלים נכנס קצת לעומק (קצת, לא יותר מדי),
מוצא את המקום הכי מושלם בשבילו כרגע,
מסתובב ומחכה לרגע המתאים.

לפעמים הוא תופס את הגל בדיוק בשנייה הנכונה ברגע הנכון בתזמון הנכון.
קופץ על הגלשן ונשכב עליו,
ושועט קדימה לעבר החוף,
בלי מאמץ,
בלי לעשות כלום,
בלי נפילות,
רק מוצא את הרגע הנכון ומשחרר,
אבל באמת משחרר.
נותן לים לעשות את הכל,
וזהו.

אבל הרבה פעמים הוא ממש לא תופס את הגל בשנייה הנכונה.
הוא עולה מוקדם מדי או מאוחר מדי,
הוא נופל לתוך המים ובולע מלא מים,
הוא מאבד את הגלשן בין הגלים,
הוא מתהפך לתוך עצמו לתוך הים,
אבל מיד קם ולא מתייאש,
ועדיין מנסה לעלות על הגל הזה,
הגל הלא נכון,
בלי להתייאש,
ונופל עוד פעם,
ומנסה עוד פעם,
ומגיע לחוף תשוש קצת מבואס בלי אוויר ואחריי המון מאמץ.

ומיד חוזר לעוד סיבוב.

הוא מבין, ואני מבין ביחד איתו,
שהאימון הוא בכלל לא באיך לגלוש,
אלא אימון בתיזמון או בעיתוי,
אימון באיך למצוא את הרגע המושלם להתחיל את הזה,
ואימון באיך לשחרר בצורה מלאה.
כי ברגע שתופסים את הגל נכון אין מה לעשות חוץ מלתת לו לקחת אותך
עד החוף
הכי בסבבה.

זה לא אימון בגלישה,
זה אימון ב-מתי לעלות על הגלשן על הגל.

 

לפעמים אתה מתחיל את הסצנה שלך או את התרגיל שלך,
ומה אני אגיד לך – אתה תופס את הגל.

ואתה מרגיש את זה.

אתה נכנס לבמה,
ומהשנייה הראשונה הכל עובד בצורה הרמונית ומעולה,
אתה מרגיש מחובר לעצמך ולפרטנר,
אתה מרגיש חוסר מאמץ,
אתה מרגיש שהרגשות והרצונות והטקסט והמקום והדמות והכל כל הדברים האלה פשוט יושבים במקום,
והסצנה כאילו לוקחת אותך לגלישה.
אתה לא באמת עושה הרבה חוץ מלהגיב למה שקורה בצורה הכי משוחררת ומלאה,
תפסת את הגל, התחלת את המשחק שלך בדיוק בשנייה הנכונה,
ואז הכל קורה מעולה ומושלם ונכון.

ולפעמים אתה ממש לא תופס את הגל.
מהשנייה הראשונה שאתה מתחיל לשחק את זה,
אתה מרגיש שזה לא עובד.
וזה כמו איזו תאונת רכבת,
זה הולך ומסתבך,
זה מסורבל ותקוע ולא זז כמו שצריך,
ואתה מודע לכל מילה,
ואתה מרגיש כאילו כל הזמן אתה נופל וקם ולא מצליח לשחק כמו שצריך,
ולא מצליח להביא את עצמך לתוך הסצנה הזאת,
וכל הזמן בולע מים ונופל ומאבד את הגלשן שלך,
ואתה מבין שכנראה לא חיכית לשנייה הנכונה להתחיל הזה,
וזה אסון.
(או יותר נכון – אתה מרגיש כאילו זה אסון).

 

כאן אני כאילו אמור לתת לך פתרונות,
להגיד לך איך אתה יכול ״להציל״ את הסצנה,
ומה כדי לך לעשות כדי שהמשחק שלך יהיה משובח תמיד.

אבל למען האמת, אני חייב להודות שאני אוהב את שתי הווריאציות.

אני אוהב לראות משחק הרמוני נטול מאמץ,
משחק כזה מלא בשהראה שהכל עובד כמו שצריך,
וזה צובר מומנטום בסצנה,
אני אוהב את זה,
ואני בעיקר אוהב את תחושת הסיפוק של השחקן,
את ההנאה שלו מהגלישה,
ויש לזה אפקט צפייה חזק וקל.

אבל גם כששחקן נאבק עם עצמו על הבמה מולי,
כשיש קושי אמיתי בביצוע
(ולא רק קושי של הדמות בעלילה שלה),
וכשיש מן סירבול כזה ותקיעות,
וכשיש תחושת תבוסה קטנה של השחקן,
ויש הבנה שזה לא הולך,
וכל זה גם תופס מומנטום – מן מומנטום שלילי,
וכל הדברים האלה קורים מול העיניים שלי כשהשחקן מנסה הכי טוב שהוא יכול,
גם את זה אני ממש אוהב.

כלומר לא יודע אם המילה היא ״אוהב״,
אני לא אוהב כששחקנים שלי מרגישים רע עם מה שהם עושים.
אולי המילה היא ״מתחבר״,
אני מתחבר לזה,
אני מרגיש הזדהות עם התשוקה הבלתי ממומשת למשחק משובח,
אני מרגיש שאני בעדו ושאני רוצה שהוא יצליח,
אני מרגיש קושי צפייה,
אני מרגיש מבוכה לפעמים,
אני מרגיש התנגדות,
אני מרגיש שאני רואה את השחקן הזה עכשיו באמת,
והוא מנסה להתגבר, והוא נשבר מבפנים לפעמים,
וזה הכי דרמטי בעולם.
בקיצור יש לי חווית צפייה מאוד מעורבת ודינמית כששחקן לא תופס את הגל.

 

מה אני אומר עם כל זה בעצם.

אל תנסה לפתור את זה כשלא הולך.
תן למה שקורה לך מול הסצנה ומול הפרטנר להיות הדבר עצמו.
תבין שגם ברצף נפילות וכישלונות יש כח.
תיפול מהגל בענק, תבלע מלא מים, תתפדח מהפדיחה,
תשנא את זה ותחכה שזה ייגמר.

ובסוף תזכור שזה כולה גל.

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למצוא את ההנאה.

IMG_7254

אני זוכר שכשהייתי סטודנט למשחק בניו יורק די עפתי על החיים שלי,
נבחנתי לבית ספר, עברתי לניו יורק, וחייתי סוג של חלום, זה היה לגמרי מהמם.
והיו לי כל מיני שיעורים והיה כיף.

והיה לי שיעור אחד עם מורה ממש ממש קשוחה שכולם אמרו היא שהכי מעולה שיש, והיא באמת היתה מעולה.
ומה אני אגיד לכם – זה היה סבל.
היא לא התחברה אליי בשיט, ואני לא התחברתי אליה,
וזה היה שיעור של משחק מול מצלמה,
והיא היתה גם מלהקת אינדי די נחשבת בניו יורק,
והיה לי כל כך חשוב להרשים אותה,
והיה לי ממש חשוב להצליח בשיעור הזה,
וזה היה מה זה כישלון,
היא היתה יורדת עליי,
ואני הייתי מנסה להיות טוב ולהיות עמוק ולקחת את ההערות שלה וניסית ליישם,
וכל שיעור היה הרבה יותר גרוע מהשיעור הקודם,
ונכנסתי ללופ מטורף של לא מצליח לישון בלילה לפני השיעור,
ומלא חרדות,
והמשחק שלי היה ממש גרוע בשיעור הזה,
לא הצלחתי,
אבל גם לא וויתרתי,
כל כך היה לי חשוב להצליח, כל כך היה לי חשוב שהיא תאהב את המשחק שלי,
אמרתי לעצמי שאני חייב להתמיד ואני אצליח ואני חייב לנסות ואני יכול,
והייתי בסבל בשיעור הזה,
ממש סבל,
והרגשתי כישלון,
וואי וואי וואי זה היה סיוט.

לא היה לי כיף (ואמרתי לעצמי שמשחק לא חייב להיות כיף וכל מיני בולשיט שצריך לסבול כדי להתקדם),
וגם לא היתה שום הנאה,ֿ
כלומר לא
fun
ולא
pleasure .

על הפנים.

ואז יום אחד קמתי ואמרתי לעצמי – תגיד לי אתה דפוק?
מה אתה מנסה לעשות? לסבול?
יאללה. ניסית. באמת שניסית כמה שאתה יכול. ואתה סובל.
ועזוב את זה שאין שום הנאה – כבר הפסקת לנסות ללמוד משחק בשיעור הזה-
כל מה שאתה עושה זה לנסות להרשים אותה ולגרום לזה שהיא תחזיק ממך,
והפוקוס שלך בכלל לא במקום הנכון,
ועזבתי את השיעור.

זה לא היה קל,
כי היה לי מין קול בראש שאמר איזה חלשלוש אתה,
אבל אני החלטתי שאני רוצה ליהנות כמה שאני יכול מהחוויה הזאת
.
אני לא חייב שום דבר לאף אחד ואני כאן כדי ליהנות.
אני כאן כדי ליהנות.

איזה חשוב זה לבוא לעבוד בשביל ההנאה.
כמובן שהתוצאה חשובה,
וכמובן שרוצים להעמיק וללמוד.
אבל כל כך חשוב ליהנות באמת ליהנות מהזמן שלכם בסטודיו.
אני לא קונה את העניין הזה של לסבול.

זה לא שאני חושב שחוויית הלמידה יכולה להיות רק מעולה וסבבה והנאות וכיף
(אם זה מה שאתם מחפשים – אין מצב שתמצאו את זה בשום מקום בעולם).
ברור שיש כל מיני קשיים, ואתגרים, וכל מיני רגשות צפים, והתנגדויות, וכשלונות ועבודה,
ואני יודע שיש כל מיני גלים – קלים וקשים, זורמים ותקועים,
ואני מבין שנפגשים עם כל מיני שחקנים ובמאים ומורים שמאתגרים אתכם, ויכולים להיות הכי בלתי נסבלים בעולם.
אבל זה יכול וצריך להתקיים בתוך הקשר של הנאה מחווית הלמידה.
בבסיס – חובה ליהנות.

אני רואה כל מיני שחקנים שמכניסים את עצמם לסיטואציות של סבל מהעבודה שלהם.
ואני רוצה להגיד להם – תפסיקו. תפסיקו לסבול.
תעשו דברים שעושים לכם טוב על הלב,
תיקחו מורים שמביאים לכם הנאה,
ומביאים לכם השראה,
והנאה זה כמו מגנט להשראה,
ולא צריך בכח, לא צריך לסבול, לא צריך להוכיח לעצמכם שום דבר,
לא צריך להיכנס למלחמה אינסופית ולהראות להם ולעצמכם שום דבר.
צריך ליהנות כמה שיותר.

לפעמים קשה לזהות את הרגע הזה שזה הופך מחוויה מלמדת וקשה ומאתגרת-
למשהו נטול הנאה לחלוטין,
בלי חדוות יצירה, בלי רעיונות בראש ותשוקה ודבר,
לפעמים מפספסים את זה שזה מוריד אתכם,
אבל אני יודע שאתם יודעים מתי זה לא.
אתם יודעים לזהות את ההנאה שלכם במשחק.

חפשו את ההנאה שלכם, אל תוותרו עליה,
אני גם אכתוב פוסט על ההבדל בין כיף להנאה,
כלומר אפשר שזה לא יהיה כיף ועדיין יהיה מהנה עבורכם,
ובינתיים – תהנו מהמשחק שלכם תהנו מזמן הבמה שלכם,
תחפשו את זה ואם זה לא שם –
זה נמצא במקום אחר.

[בתמונה: אני בערך ב 1997 או 1998, סטודנט למשחק.
יום אחד הגיע סטודנט לצילום לבית ספר ועשה איזה פרוייקט על סטודנטים בבית ספר למשחק של לי שטרסברג.
הוא צילם אולי עשרה מאיתנו ברחבי בית הספר.
איך בדיוק מצאתי את עצמי על הגלויה של התערוכה שלו? לא ברור.]

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אתה לא חייב להתאמץ ולעבוד קשה בשביל שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.

IMG_4234

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

שנייה רגע עם הטקסט.

IMG_3473

 

שנייה רגע עם הטקסט.

חכה שנייה לפני שאתה מנסה להבין את הטקסט לגמרי,
לדעת כל משפט וכל פעולה,
לחקור אותו, לפרק אותו ולנתח אותו.

אני הרבה פעמים עובד שחקנים ואני מרגיש שהם אשכרה במלחמה עם הטקסט.
הם חייבים כבר לפתור אותו,
זה כאילו שהטקסט הוא איזה מן בעיה שצריך מהר לטפל בה ולדעת מה לעשות איתה,
ויש מאה אלף טכניקות ושיטות,
וחייבים לחלק לביטים,
ובעצם לא – צריך רק לחלק אותו לשלושה חלקים ולא להרבה ביטים,
ובעצם צריך לכתוב מעל כל משפט את הפעולה,
אבל רגע – קודם כל צריך לדעת את הנסיבות,
ולפני זה חייבים חייבים לדעת מה היה לפני ומה יהיה אחריי,
וצריך את הרצון ואז את הפעולה שהיא בעצם רק חלק קטן מהרצון,
לא לא בעצם צריך את המכשול,
כן צריך את המכשול ואז את המעצור ואז,
ואז
ואז
התעייפתי.

טקסט זה קודם כל מילים שיוצאות לך מהפה.
אתה פותח את הפה ויוצאות מתוכו מילים.
וכבר כאן אפשר להבין עניין מאוד בסיסי במשחק,
בדרך שבה אתה אומר את המילים-
אתה יכול לפתוח את הפה ולתת למילים לצאת בצורה כמה שיותר טבעית,
או
שאתה יכול להגיד אותן בצורה ״הנכונה״
והרבה פעמים זה יצא מאולץ,
ואז אני בתור קהל אשמע את המאמץ מאחוריי הטקטס,
ולא את הבהירות של המילים שרק רוצות להיאמר, דרכך, החוצה.

בואו נקרא לזה משחק מאפשר,
שבו אתה בנוכחות פתוחה שמאפשרת לטקסט לצאת בכל מיני דרכים,
נוכחות משחקית שבה אתה מגיב לטקסט כשאתה מדבר אותו,
נוכחות משחקית שנותנת לטקסט להביע משהו ממך ומעצם המפגש שלך עם הטקסט הזה,

לעומת משחק כופה,
שבו אתה מחליט דברים לגביי הטקסט הזה, שיכול להיות שהם נכונים,
אבל הם עלולים לסגור אותך וגם למנוע איכויות משחקיות שלא חשבת שיבואו לידי ביטוי ולא תכננת.

אני באופן אישי מעדיף משחק מאפשר.

בגלל זה דבר ראשון כשאני עובד איתך אני אומר
פשוט תסתכל על המילים של הטקטס הזה ותן להן לצאת מהפה שלך,
בצורה הכי פשוטה וישירה,
בלי לנסות לעשות איתם משהו,
פשוט פתח את הפה ותן להן לצאת.
רק תגיד את הטקטס הזה בקול כמה פעמים בלי לשחק ובלי להחליט כלום.

אה אומר אותו כמה פעמים,
ואתה מתחיל להרגיש,
בצורה
אורגנית,
מה העניין עם הטקסט הזה.

ואז אני אשאל אותך – מה זה מזכיר לך, איזה חלק אהבת,
איך זה נשמע לך כשדיברת את זה,
איך זה הרגיש לך בתוך הפה ומחוץ לפה.

מה נראה לך שקורה לדמות הזאת תוך כדי הטקטס,
איזה סיטואציה זה מזכיר לך,
איזה דימויים עולים לך בראש,

ואנחנו מהרהרים קצת על העולם היצירתי שלך מסביב לטקסט הזה.

ברוב המקרים,
בלי לנסות יותר מדי,
הפעולה או הפעולות שלך מתגלות,
ממש בדרך טבעית וללא מחשבה קשה מדי,
מתוך מקום יצירתי לחלוטין ולא שכלי,
ואתה מקבל עוד קצת מידע,
ועוד קצת רעיונות,
רק מלהגיד את הטקסט בקול רם כמה פעמים.

אתה שחקן אחד ויחיד במינו,
ואתה יכול לתת לטקטס הזה משהו שאף שחקן אחר לא נתן לו,
ובדיוק בגלל זה תשתדל לא להפריע לעצמך ולא לעקוף את עצמך,
כי בתוכך יש השראה ורוח יצירתית,
והרבה מאוד פעמים היא יודעת יותר טוב מהשכל שלך.

אני כל כך אוהב לעבוד עם שחקנים ושחקניות בגלל הייחודיות של כל אחד ואחת,
בגלל מה שיכול להתגלות,
ובגלל החמקמקות של כשרון ואיך הוא יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי מהשכל ומההגיון.

ברור שעבודת המשחק לא מסתכמת בזה,
אי אפשר לעבוד רק עם אינטואיציות ודחפים ותחושות בטן,
ואין מה לעשות – בסופו של דבר פעולות ורצונות הן אבני יסוד בדרמה ובמשחק,
ומתישהו תצטרך לשבת ולנתח את הטקסט שלך מבחינת מבנה דרמטי ובהקשר של הדמות והנסיבות וכל המידע שמגיע אלייך מהמחזה או מהתסריט,

אבל שנייה רגע,
שנייה רגע עם המלחמה לנצח את הטקסט,

תן לעצמך תהליך עבודה אורגני שבו אתה יכול לגלות את הפונטציאל החד פעמי של המילים האלה,
ואת הייחדיות שלהן,
לפני שאתה סוגר אותו לעצמך ולקהל שלך.

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

DSC_4695

 

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

יש תמיד את הפרטנר שלך, שאת מגיבה אליו כל הזמן במשחק שלך,
הפרטנר (או הפרטנרית) נותן לך כל הזמן גירויים, דרך הטקסט שהוא אומר, ודרך המבט בעיניים שלו,
לאורך כל הסצינה את מגיבה, מגיבה באמת, בהווה שלך, לכל מה שקורה עם הפרטנר.
ולפעמים זה דברים שאת יודעת שהולכים לקרות בסצינה – למשל את יודעת שתתעצבני,
ולפעמים זה כל מיני הפתעות קטנות וגדולות בביצוע שלך,
כל מיני ניואנסים קטנים או רגשות שצצים או מבטים או כל דבר אחר בתגובה שלך-
שזה הכי כיף כמובן
וגם משאיר את המשחק ספונטני ושונה כל פעם,
ובכלל,
דרך הפרנטר את יכולה לשכוח מעצמך ולשים את הפוקוס החוצה כך שאת באמת נמצאת במצב יצירתי פתוח,
במצב מוכן לתגובתיות,
וזה משהו להישען עליו,
וזה מפעיל אותך בכל מיני צורות,
ואת לא לבד – את עם הפרטנר ביחסים משתנים – את פועלת עליו ואת מגיבה אליו,
ולפעמים כל מה שצריך זה לזוז צעד אחד הצידה ואחורה על הבמה וכל היחסים ביניכם משתנים,
וזה מעניין לראות,
וזה יחסים מובהקים של משחק.

ויש תמיד את הבמה.
היחסים שלך מול הבמה.
מה זה המקום שבתוכו את משחקת?
מה הוא גורם לך להרגיש או לרצות?
את יכולה להיכנס לבמה בתור דמות ומיד הקהל יבין שהמקום הזה עושה לך רע למשל,
עוד לפני שפצית את הפה, עוד לפני שעשית משהו.
יש לך יחסים עם המקום, שקצת כמו פרנטר – את מגיבה אל המקום דרך הנוכחות שלך ודרך המשחק שלך,
והיחסים ברורים.
אני אוהב לראות שחקנית על הבמה ברגעים הראשונים של הסצינה עוד לפני שמשהו דרמטי קורה,
ולהרגיש או להבין מה היחסים בין הדמות למקום.
המקום, המרחב נותנים לך כל כך הרבה מידע,
ואת מתנהלת ביחסים עם העולם התלת מימדי של הבמה, שהם עסיסיים לא פחות מאשר עם פרטנר.

אבל תמיד תמיד תמיד יש לך את היחסים עם עצמך.
היחסים שלך עם עצמך בתור פרפורמרית.
היחסים שלך עם הדמות שאת מגלמת.
אני אומר לשחקנים שלי שיזהרו שכשהם עם פרטנר על הבמה בדיאלוג, שלא יישכחו מה עובר עליהם עם עצמם,
תוך כדי הסצינה,
כי תמיד יש לך איזשהו עניין עם הפרנטר ובו זמנית איזשהו עניין עם עצמך.

ולפעמים זה קורה אפילו בטעות.
למשל אני יכול לראות שחקנית שלגמרי מאוכזבת מהביצוע שלה תוך כדי הסצינה,
ואני רואה, ממש רואה, שכשהיא משחקת יש עוד רובד של יחסים עצמיים שנכנסים איכשהו לתוך העולם של הדמות,
ומביאים לי רב גוניות של יחסים,
קורה לה משהו עם הפרטנר, קורה לה משהו עם עצמה, קורה לה משהו עם המקום.
זה מגניב אותי אותי בטירוף.
אבל מה שעושה את זה מעניין זה שהיא חושפת את זה,
כלומר היא מוכנה להראות את התגובה הרגשית שלה, ואת האכזבה שלה מעצמה, בזמן שהיא משחקת עם הפרטנר,
וזה מחזיר למשהו בסיסי של להסכים שיראו מה עובר עלייך על הבמה, ולהסכים להרגיש רגשות מכל מיני סוגים,
בין אם הם כתגובה לפרטנר או לעצמך.

ויש כמובן את היחסים בינך לבין עצמך לא רק על הבמה,
אלא בכלל כשחקנית, כפרפורמרית, כאמנית.
מה זה הקול הפנימי הזה, הרוח היצירתית שממלאים אותך מבפנים
ואיך את נותנת להם לצאת החוצה בעבודה הבימתית שלך,
והאם את בכלל מקשיבה למה שקורה לך בפנים?
לדחפים האמנותיים, לאינטואיציות שלך?
ומה את עושה אם האימפולס הזה, עם הפנימיות שלך כשאת יוצרת?

וכולם מדברים עכשיו על הקורונה שזאת הזדמנות,
או לא יודע מה – מקום שבו כל אחד מתמודד עם עצמו ומכיר את עצמו – אתם יודעים – כולם אומרים את זה עכשיו.

ואני מרגיש תמיד שלשחקנים יש מן עולם פנימי פסיכי שאין בו מגבלות ואין בו גבולות ואין לו חוקים,
בתוך הראש שלך הכל יכול לקרות, זה אינסופי בצורה כמעט מטפיזית ורוחנית,
אין משהו שלא יכול לקרות לך מבפנים בפנטזיות, ביכולות היצירתיות שלך.

ובעצם, הגוף שלך והקול שלך והאנרגיה שלך על הבמה זה חלק פצפון ממש פצפון וזעיר מהעולם הפנימי העצום הענק העמוק האינסופי הזה,
זה מרחב שהוא את באמת,
ויש בו כל כך הרבה כוחות, ואיכויות, וגוונים, וקולות, ודחפים, ודימויים, ואסוציאציות, ואפשרויות,
ולפעמים את שוכחת ומזדהה רק עם איך שאת רגילה להיות בגוף שלך עכשיו על הבמה.

אז איזה יחסים את מקיימת עם הקולות האלה, הדחפים האלה, האיפולסים היצירתיים האלה?

יש כאלה שלא מאמינים לעצמם.
יש כאלה שעפים על זה כל הזמן ומממשים כל דבר שעולה להם בראש.
יש כאלה שזה מעורר בהם מבוכה ובושה – כלומר הם בחיים לא יעיזו לעשות כל מיני דברים יצירתיים שרוצים להתממש.
יש כאלה שמטילים בזה ספק.
ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות ופשוט עושים, מייצרים, מגיבים, יוצרים, פעולים, פשוט עוקבים אחריי ההשראות הפנימיות שלהם.
יש כאלה שיורדים על עצמם וחושבים שמה שעובר עליהם בפנים זה לא יכול להיות טוב ומעדיפים לפעול כמו שמישהו אחר היה פועל.

יש יחסים בינך לבין עצמך.
כבן אדם,
וכיוצרת,
וכשחקנית,
וזה משהו שמלווה את הנוכחות הבימתית שלך,
ועושה את המשחק שלך לאחד ויחיד שלא היה כמותו בעולם כולו,
ולפעמים אלה יחסים אפלים,
ולפעמים אלה יחסים קיטשים,
ולא משנה איזה יחסים יש לך עם עצמך – אותי זה ת מ י ד מעניין,
ולדעתי זה תמיד עושה משהו חשוב למשחק שלך ולנוכחות שלך,
וכמו כל יחסים אחרים – היחסים בינך לבין עצמך הם דינמיים,
ותמיד
יכולים
(וצריכים)
להשתנות.

 

(בתמונה – אני בשיעור ממזמן – משנת 2017. איך אני מתגעגע לחזור לסטודיו ולעבוד עם שחקנים.. צילם ברגישות חנני הורוביץ המופלא).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

להיות פתוחים על הבמה.

IMG_2360

להיות פתוחים על הבמה.

להיות במצב נוכחות שמסכים לתת,

להיות במצב נוכחות שמסכים לקבל.

אתם רוצים לתת משהו לפרנטר שלכם,
אתם רוצים לתת משהו לקהל שלכם דרך המשחק,
אתם רוצים להעניק משהו לטקסט שאתם אומרים,
לדמות שאתם מגלמים,
אתם רוצים לתת משהו לבמה או למצלמה,
להיות במצב של פתיחות כדי לאפשר את הנתינה הזאת.

אתם רוצים לקבל משהו מהפרטנר שלכם כשאתם משחקים,
אתם רוצים לקבל איזשהי אנרגיה מהבמה,
אתם רוצים לקבל השראה מבפנים,
אתם רוצים להיות פתוחים עם הגוף כדי שהוא יוכל להביע את עצמו ולקבל מהעולם הבימתי טריגרים.

אני רואה הרבה פעמים משחק שהוא סגור,
סגור גם בגישה שלו וסגור גם בתוצר,
כאילו שמשהו התגלה בחדר חזרות וזהו סוגרים את זה כמו מוצר,
כמו משהו שיש לו סוף,

אבל זה כל כך נפלא במשחק שהוא תמיד דינמי,
שכל טייק מול המצלמה יכול להיות קצת אחר,
שכל ערב על הבמה יכול להיות קצת אחר,
וזה דורש פתיחות,
זה דורש אנרגיה פתוחה,
והבנה שמשהו בכם לא רוצה לסגור את הנוכחות אלא לפתוח אותה.

ואז כל רגע הוא חדש.

ואז גם עוד דבר מעולה קורה לכם.

ברגע שאתם מתאמנים בלהיות פתוחים במשחק שלכם,
כל עולמכם היצירתי והמעשי מתגמש.

פתאום אתם גם נפתחים לעוד הזדמנויות בקריירה שלכם.

פתאום אתם מוכנים לקבל עוד מהשחקנים שאתם עובדים איתם, מהבמאים שאתם עובדים איתם,
פתאום יש עוד דברים שלא חשבתם שיקרו לכם,
כי נפתחתם.

להיפתח לתת בתור שחקנים,
להיפתח לקבל בתור שחקנים.

בתמונה – השמיים בירושלים היום.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

3428e71fcf35c0abe50b627da1e7ee42

 

תלמיד שלי מסיים תרגיל עם פרנטר,
וכשאנחנו מדברים על זה בסוף הוא אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל.
ואני רואה איך הוא מאוכזב מעצמו.

אבל מה,
הסצנה שהוא עשה על הבמה היתה פשוט עילוי,
בחיי.
יושבים שני בחורים על הבמה, מאוד מרוחקים זה מזה,
מדברים קצת, לא הרבה,
וכולנו בקהל מרגישים
ממש ממש מרגישים,
את היחסים הדרמטיים,
כן דרמטיים,
זולגים בין שניהם וממלאים את הבמה כולה.

זה קצת קשה לי להסביר את זה במילים,
כי זאת היתה תחושה ממש מיוחדת וקסומה של רגע בימתי אחד עדין ומאוד ברור,
בין שתי דמויות,
מאוד מנוכרות ומבודדות בעולם,
שתי דמויות שמנסות לייצר תקשורת וקצת מצליחות וקצת לא מצליחות,
והתלמידים/משתתפים/שחקנים שלי
היו  מ ע ו ל י ם.

לפעמים במשחק מבינים מה קורה, כלומר הקהל מבין מה קורה על הבמה,
ולפעמים הוא מרגיש את זה, כאילו מרגיש באנרגיה שנבנית בין שתי הדמויות את העניין, את הסיפור, את המשחק, את היחסים.
לפעמים השחקנים מבינים את האירוע הדרמטי ואת היחסים של הדמויות,
ולפעמים הם ממש חווים את זה בזמן אמת מול העיניים שלנו.
וזה בדיוק מה שקרה.
זה היה מאוד משכנע, ומאוד אישי, ומאוד מעודן, ומאוד מרגש בלי להיות מסחטת רגשות.

את מה הקטע עם זה שהוא הרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל?

למדנו בשיעור הזה טכניקה שנקראת סטטוסים (שזה אומר בקצרה מצבים של נוחות ובטחון עצמי של דמות מול דמות אחרת או מול המקום שהיא נמצאת בו).
והתרגיל היה ממש פשוט – לעשות סצנה בסטטוס נמוך מול דמות אחרת בססטוס נמוך.

והוא הרגיש שזה לא היה תרגיל של סטטוסים אלא משהו אחר.

ואני מסכים איתו. הוא לא בדיוק עשה את התרגיל. אבל! הוא הביא אותה במשחק משובח.

וזה מעלה כאן נקודה ממש ממש חשובה.

כל טכניקה שאתם לומדים בשיעורי משחק היא לא המטרה.
היא ממש לא המטרה.
הטכניקה היא רק דלת שיכולה לעזור לכם להיכנס למשחק מהמם.
זהו.

ואני פוגש הרבה שחקנים שהפוקוס שלהם הוא על הטכניקה עצמה ולא על המשחק ולא על הרגע שהם יכולים ליצור.
ואז נוצר פיצול.

הן מתכוונים לשחק או להגיש איזשהו תרגיל בנוכחות בימתית,
אבל תשומת לב שלהם היא על מה הטכניקה דורשת מהם לעשות כרגע.

וזאת  ט ע ו ת.

אם הייתם עכשיו אצן באולימפידה בתחרות 400 מטר לא הייתם מתרכזים בזמן הריצה בחימום או במתיחות או בלא יודע מה עושים שם כדי להתכונן.
הייתם רצים ומפנים את התודעה שלכם במאה אחוז לריצה עכשיו.

וזה די אותו דבר עם טכניקה של משחק.
היא מכינה אתכם
וטוב להתאמן עליה
אבל כשאתם משחקים אתם חייבים לשחרר אותה ולהשתמש בה במקום שהיא תשתמש בכם.

ואמרתי לתלמיד הזה לא מעניינת אותי הטכניקה בכלל.
מעניין אותי שהבאת כאן משחק בן ז**ה וכולנו כאן בקהל התמוטטנו מכם,
וזהו.

אז זיכרו את זה.
זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

(בתמונה פיליפ סימור הופמן במשחק משובח מתוך הסרט מגנוליה. הוא משחק בסצנה עם טום קרוז. טום קרוז בוכה – ורואים שהוא מגייס כל טכניקה שהוא יכול בעולם להביא סצנת בכי מאוד מאולצת וטכנית ולחוצה. ופיליפ, בפריים של איזה חמש שניות עוצם את העיניים ופותח אותן והן מלאות בדמעות ובשברון לב אמיתי ונטול מאמץ ונטול טכניקה).

(וגם – כתבתי בעבר על ״מעבר לטכניקה״ כאן. מוזמנים לקרוא.)

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לתת לסצנה לעשות את שלה.

IMG_1126 (1)

 

לפעמים צריך לתת לסצנה לעשות שלה.

לא להתקיף אותה,
לא לפצח אותה עד הסוף,
לא לחשוב שצריך לעשות אותה נכון, הכי נכון,
להיפרד מהמחשבה שיש דרך לבצע אותה,
להיפרד מחרדת הביצוע,
להיפרד מהטכניקה ה״נכונה״ לגשת אליה.

לפעמים צריך לקרוא את הסצנה,
ולתת לה להשפיע עליכם לא דרך השכל ודרך ההגיון,
אלא דרך דלת יצירתית בתודעה שלכם,
דרך רצף של דימויים ותחושות ואסוציאציות,
דרך קצב ואנרגיה וזרימה,
עם השראה שעוקפת את המח ואת יכולות הניתוח שלכם.

תראו,
אני לא מתכוון לזה שאתם צריכים להיות עצלנים ולא להשקיע מחשבה בסצנה וסתם לבצע את המילים ולאלתר הכל.
אבל הרבה פעמים אני רואה שחקנים שהם כל כך מוכנים עם כל משפט,
שהם ניתחו לסצנה את הצורה והכל ברור ומוחלט מראש,
שהם מבינים את המבנה הדרמטי ואת הפעולות וכל זה,
ואז זה מרגיש לגמרי טכני.
וזה מרגיש כמו מלחמה,
כאילו הם תוקפים את הסצנה, ומנסים לנצח.

אז לא.

יש אמצע.

יש לי תרגיל שאני נותן לתלמידים טקסט בשיעור,
בלי שהם קראו אותו מראש,
ואז בשיעור הם קוראים אותו בקול בין חמש לעשר פעמים,
כל פעם מול תלמיד אחד,
כל פעם בדרך קצת אחרת,
פשוט מחזיקים את הטקסט ביד ומסתכלים על הפרטנר שלהם ונותנים לטקסט לצאת מהפה,
וכמובן אני נותן עוד אלמנטים ונקודות לשים לב אליהן בקריאה,
וקוראים את זה הכי פשוט והכי לפרנטר,
ואז אחריי כמה קריאות כאלה מניחים את הדף,
וכל אחד עושה את הטקסט  – כלומר את מה שהוא זוכר מהטקסט כרגע,
בצורה שיוצאת לו.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מדהים אותי כמה כל שחקן זוכר מהטקסט בלי שהוא למד אותו בעל פה בצורה פורמלית.
ומדהים אותי איך יוצאת אינטרפרטציה חד פעמית ואישית ומאוד מחוברת לדמות ולטקסט.
ומדהים אותי איך השראה נוחתת על שחקן או שחקנית ואיך אפשר פשוט לאפשר למשחק משובח לצאת מאיתנו בלי לייצר כל הזמן.

אז שוב אני חוזר – זה לא נגמר בזה. חייבים גם לעבוד על הטקסט.
אבל חייבים גם לתת לטקסט ולסצנה להשפיע עליכם בצורה יותר חופשית ויצירתית לפני שאתם מתקיפים אותה ומפצחים אותה.

והכי אני אוהב ששחקנים מבצעים סצנה ואני מרגיש שהם לא מבצעים אותה אלא היא מבצעת אותם,
שהם מתמסרים לטקסט ולעולם הבדיוני בצורה שאני מרגיש שהם לא עושים את זה,
אלא הכל זה תגובה,
תגובה לדמות,
תגובה לטקסט,
תגובה לפרטנר,
לבמה.

לתת לסצנה לעשות את שלה.

(בתמונה – תלמידים אהובים שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי מגישים סצנה כמו שרק הם יכולים).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

רק הסתכלתי על הידיים – או – לפעמים לא צריך לשחק כלום בכלל.

רק הסתכלתי על הידיים

 

שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),

והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.

הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.

ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?

רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.

מ ה מ ם.

אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.

לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,

ולפעמים זה רק דימוי.

לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.

ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.

ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.

ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.

לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.

לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.

דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.

רק הסתכלתי על הידיים.

אהבתי.

(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).