אני תמיד אהבתי את דיווין.
איכשהו ראיתי אותה בטלוויזיה או משהו, במקרה, בגיל די צעיר,
והיא הקסימה אותי,
לא ידעתי אפילו למה.
עכשיו אני יודע שהקו הדק בין מופרעות,
לבין איזה כאב פנימי,
וגם
היכולת להיות כל כך שונה
והעוצמה שבתוך זה,
ממש עושים לי את זה.
וכשקראתי את הספר הזה
שמתעסק בקאמפ ובטראש ובקאלט מתוך נקודת מבט קווירית,
הבנתי את השייכות שזה יכול לתת
לצופיםות מסויימיםמות
ולפרפומריםיות מסויימיםמות.
השונה, האחרת,
מנכסת לעצמה כח –
דרך המוזרות שלה
ודרך הפרפומרנס של האקצנטריות שלה,
ודרך כל מה שלא בסדר בה –
והופכת להיות דיווה הזויה ומטונפת ומלאה בגלאם.
יש כל מיני סוגי משחק ונוכחות בימתית.
זה יכול להיות מינמליסטי ואמין,
וזה יכול להיות מסוגנן ומוגזם,
וזה יכול להיות מופרע וגדול מהחיים,
אבל מבחינתי זה עובד רק כשיש מסירות אמיתית לרגע.
זה לא משנה מה הז׳אנר,
אלא שהשחקן או השחקנית מצליחים להביא משהו מעצמם לתוך הרגע.
הנושא של טעם טוב וטעם רע
ומי מחליט מה הוא טעם טוב וטעם רע,
וכמה אפשר לבדוק את הגבולות של הטעם-
זה עניין שג׳ון ווטרס ודיווין לקחו כדרך חיים,
ואני מרגיש שזה מרומם לי את הנשמה.
ג׳ון וורס לקח את דיווין והפך אותה לכוכבת שלו למוזה שלו והיא בסופו של דבר ולאט לאט הפכה אותו לאחד הבמאים האמריקאים החשובים.
בספר הזה הוא מספר על הסרטים שלו, על הקוויריות שלו, על דיווין, על ההשראות שלו, ועל הטעם שלו.
ולסיום – אחד הציטוטים האהובים עליי מתוך הספר –
“One must remember that there is such a thing as good bad taste and bad bad taste… To understand bad taste one must have very good taste.”
