יש לי תלמיד שכל פעם לפני שהוא אומר טקסט, יוצא לו מן צחוק קטן, צחוק שמתחבר למילה. יש לי תלמידה שתמיד כשהיא עצובה בסצינה הראש שלה נוטה ימינה וקופא במקום. יש לי תלמידה שכל פעם היא נכנסת לבמה היא מסתכלת החוצה לעבר הקהל, ועושה רצף של מבטים לנקודות דמיוניות באוויר, וכל זה ממש מהר, כמה שניות. זה הרגל. זה קורה לה בלי שהיא שמה לב בכלל, זאת מניירה.
כמעט לכל השחקנים שאני עובד איתם יש מניירות. משהו בגוף או בקול שנדבק לנוכחות הבימתית שלהם. זה מין קישוט מיותר, שמפזר אנרגיה, והופך להרגל.
למה עושים את זה ואיך זה מתחיל בדיוק?
אני חושב שבמקור מניירה נוצרת מתוך תגובה טבעית לחלוטין. אני מדבר על הפעם הראשונה ששחקן מגיב בתגובה פיזית, או בתגובה בקול, להתרחשות ספציפית, וזה עובד, וזה מתאים. זה מגוון את המשחק. אחריי הפעם הראשונה שזה קרה, השחקן או השחקנית ממשיכים להשתמש בתגובה הקטנה ההיא, אבל לא בצורה אורגנית, לא כתגובה אמיתית, אלא רק מתוך העובדה שהם זוכרים שזה עבד פעם.
בואו ניקח דוגמא. נאמר למשל שאני עובד על סצינה עם פרטנר, סצינה של עימות. ובאחת מהחזרות, בשיא העצבים, פתאום יוצא לי צחוק קטן תוך כדי שאני מדבר. וזה בא טוב. כלומר זה בא מתוך תגובה למה שהפרטנר אמר או עשה, זה מוסיף קצת הומור לסצינה הכבדה שלנו וזה מתאים בצורה אורגנית ליחסים שאנחנו יוצרים על הבמה. אני מרגיש שזה נכון לסצינה, ולכן בחזרה הבאה אני משחזר את זה. ובואו נאמר אפילו שגם בחזרה השנייה זה עובד. סבבה. מצאתי משהו נחמד להוסיף לסצינה. בחזרה השלישית כשאני עושה את זה, אני כבר קולט שמשהו הולך לאיבוד. לא מצליח. אני צוחק בדיוק באותו רגע אבל זה לא זה. זה מרגיש לי כפוי, כאילו אני מנסה בכח להשתמש בהבעה הקולית הזאת. ואני לא מוותר. ובלי לשים לב אני מנסה את זה גם בסצינות אחרות, עם פרטנרים אחרים. אני לא מודע לזה אבל זה הופך למניירה.
סיבה אחרת ליצירת מניירה היא הסתתרות. למה אני מתכוון? לפעמים ברגע מסויים על הבמה מתחולל משהו מאוד אישי ופרטי אצל השחקן. מעין חשיפה רגשית אמיתית ועמוקה. לא יודע למה בדיוק ומתי, אבל פתאום השחקן מרגיש מעין שבריריות או פתיחות. חלק מהשחקנים מסוגלים להתמודד עם. אבל שחקנים מסוימים ישר מסתירים את הרגע הזה. יש כאלה שעושים את זה במודע ויש כאלה שבכלל לא מודעים. אבל הם יתחילו למשל לגרד במצח, או לזוז מצד לצד, או לנשוך את השפתיים. לפעמים אלה ג'סטות קטנות ומעניינות, אבל כמו שתיארתי מקודם, לאט לאט הן עלולת להתקבע בנוכחות הבימתית ולהפוך למניירה. זה הופך להיות בלתי נשלט.
עוד דרך שבה המניירה נכנסת אלינו לכגוף ולקול היא חיקוי. לפעמים אנחנו רואים שמשהו עובד מצויין אצל שחקן או שחקנית אחרים וגם לנו בא על זה. אז אנחנו מחקים אותם. מחקים אותם ובלי לשים לב משקיעים חלק ניכר מהזמן הבימתי שלנו בשרשרת של קלישאות מנייריסטיות.
אז מה עושים?
קודם כל שימו לב לעצמכם. שימו לב למה נחוץ באמת לסצינה. שימו לב מתי אתם עושים דברים קטנים סתם. שימו לב אם אתם מתחילים להתקבע בדרך שבה אתם מדברים או מתנועעים על הבמה. שימו לב גם לשחקנים אחרים סביבכם. האם יש מישהו שמדבר כל הזמן עם הידיים? האם יש מישהי שכל הזמן מדברת במין קול מתוק בלי שליטה? האם יש כאלה שמכווצים את המצח עד שזה הופך למניירה? לפעמים התבוננות באחרים עוזרת לכם להבין ולגלות דברים על עצמכם.
אל תילחמו במניירות. אל תנסו להפסיק אותן בכח. אני מאמין שככל שנלחמים במשהו, למעשה נותנים לו יותר תשומת לב וכח. זה רק מחריף את המניירה.
אז במקום להילחם במניירות שלכם, התבוננו בהן בזמן שהן קורות. או לפחות נסו להיות מודעים להן. לפעמים עצם המודעות וההתבוננות העצמית כבר מנטרלות את המניירות ומנקות אותן.
הכל במשחק זה עניין של איזון. זה לא שאני חושב שאתם צריכים להיות רובוטים נייטרלים ומשעממים על הבמה. אבל לפעמים מרוב שרוצים להיות מעניינים ואקספרסיביים, המשחק נהיה מנייריסטי וקלישאתי.
היזהרו מהמניירות שלכם אבל קבלו אותן בהבנה. אל תילחמו בהן אבל אל תתנו להן להשתלט עליכם. הכל זה חלק מהאימון שלכם בתור שחקנים, כל הזמן לבדוק מה עובד, מה מרגיש נכון, ועל מה אפשר לוותר.
