הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.
זה אולי נשמע משפט מעט מוזר,
אבל אני רואה בעיה חוזרת אצל הרבה תלמידים,
בעיה הקשורה לקונספט של פעולה. פעולה דרמטית.
אני יוצא מתוך נקודת הנחה שרובכם מבינים
את המשמעות והחשיבות של הפעולה במשחק.
באופן דרמטי קלאסי, הדמות—וגם השחקן
נמצאים תמיד במצב של פעולה.
בין אם הדמות נמצאת לבד על הבמה,
או עם עוד דמות או דמויות אחרות,
היא תמיד פועלת ומנסה להגשים משהו.
היא תמיד פועלת בתוך נסיבות דרמטיות משתנות,
ועל הדרך משנה את המצבים הרגשיים שלה.
הדמות היא למעשה סך כל הפעולות הדרמטיות שלה.
להתקיף, להביך, לזעזע, לעצבן, לצער, לשלוט, להפחיד.
לעודד, לדובב, לטפח, להרגיע, לאהוב, לשתף, להגן.
כל אחת מהדוגמאות האלה היא פעולה שניתנת לביצוע על הבמה.
כשאתם ניגשים לשחק,
אתם בעצם מסדרים לעצמכם את רצף הפעולות הדרמטיות.
מלכודות הקשורות לפעולה במשחק:
יש ארבע מלכודות עיקריות שאני מזהה אצל
שחקנים כשהם עובדים עם פעולות דרמטיות,
אז שימו לב שאתם לא נופלים לתוך מלכודת:
1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.
2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.
3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.
4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.
1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.
יש שחקנים שמבינים היטב את הצורך בפעולה,
בוחרים היטב רצף פעולות לסצינה,
אבל כשהם מגיעים לרגע האמת,
זה נשאר אצלם במוח או בתודעה.
זה לא מתרגם לגוף. הם לא באמת פועלים.
ברגע שנמצאים על הבמה במין שיטוט מוחי כזה,
הדינמיקה של המשחק נעלמת, ויש תחושה סטטית ולא נוחה.
ואז באופן בלתי נמנע נסחפים למין נוכחות אווירתית,
למשחק של קלישאות.
שימו לב כשאתם על הבמה, שהפעולה שלכם היא לא תיאורטית.
שאתם פועלים אותה ולא חושבים אותה.
למשל ״להרחיק אותה ממני״.
אני יכול באמת לנסות לעשות כל דבר שיגרום לה להתרחק ממני,
או אני יכול לעשות בכאילו ולשחק את הטקסט באווירה מפחידה.
זה לא עובד.
ברגע שפועלים את הפעולה באמת,
הרבה דברים מסתדרים.
קודם כל מתרכזים במשהו ספציפי ואחד,
שאפשר לבצע אותו ולא רק לחשוב עליו.
ובעקבות זאת הגוף נהיה יותר נינוח ומגויס,
והמודעות העצמית גם היא נעלמת.
וכל זה למה? כי אתם עסוקים בלעשות משהו.
וכשאתם עושים משהו יש לכם נקודת ריכוז "מחוץ לעצמכם".
אתם בפעולה.
2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.
לא צריך.
אני יודע שיש מורים שאומרים
שלכל שורה בטקסט צריך פעולה
ושיש המון ביטים בסצנה.
אני לא מאמין בזה.
עדיף שתיים שלוש פעולות מהותיות ולא להעמיס יותר מדי.
לפעמים פעולה אחת אינטנסיבית סוגרת לכם את העניין.
אז בעצם, חוץ מביצוע הפעולה,
עניין לא פחות חשוב הוא בחירת הפעולה.
מהי הפעולה המתאימה ביותר למצב מסוים של הדמות?
זה משהו שצריך להתנסות איתו ולחקור אותו.
לפעמים המידע מגיע מהמחזה עצמו,
לפעמים האינטואיציה שלכם תיתן לכם את התשובה,
לפעמים צריך לנסות כמה פעולות שונות במהלך
החזרות כדי להעמיק את הסצינה.
זה חלק מהאימון המתמשך של השחקן.
אני נותן לכם כאן כמה הנחיות יסוד וטיפים לגביי בחירת הפעולה.
-
פעולה היא דבר שאפשר לעשות תכלס, פיזית על הבמה.
למשל ״להתחנן לעזרה״ –
להתחנן לעזרה זה משהו שבכל שנייה
נתונה אפשר להתחיל לעשות, על הבמה, live.
אבל ״להרוויח הרבה כסף ולהקים משפחה״ זה יותר מדי מדומיין,
זה שייך לעולם הבדיוני ולא לרגע ההווה על הבמה.
אי אפשר באמת לבצע אותה כאן ועכשיו.
-
פעולה חייבת להיות ספציפית.
ככל שהפעולה כללית,
כך גם המשחק יהיה לא ממוקד וכל מה שתעשו יהיה כללי.
למשל ״לגרום לו לצאת מהחדר״
היא פעולה יותר ספציפית מ״לגרום לו לעשות שינוי בחיים״.
-
הפעולה לא יכולה להיות תלויית רגש או מצב פיזי.
לא שלכם ולא של הפרטנר.
רעב, עצבים, עצב, שיכרות וכו' הם
דברים שאין לכם שליטה עליהם.
אם תנסו לשחק אותם ולבנות עליהם פעולה,
תשחקו שקר.
במשחק טוב, רגש יתעורר בעקבות הפעולה בצורה אורגנית.
הוא יהיה תוצאה.
אז עדיף למשל ״להעמיד את האידיוט הזה במקום״
ולא ״להראות לאידיוט הזה כמה אני עצבני.״
3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.
לפעולה צריך להיות חותם.
משהו חד משמעי שדרכו אתם
יכולים לראות אם הצלחתם או אם נכשלתם.
כלומר זו פעולה עם סוף. וזה היופי בפעולה.
בזמן אמת אתם יכולים לראות על הפרטנר אם זה עובד.
אם אתם מפתים, שימו לב אם הפרטנר/ית מתחרמן/נת.
אם אתם מפחידים שימו לב אם הוא מפחד.
אם אתם מנסים להצחיק אותו אתם תראו אם זה עובד.
במילים אחרות לפעולה יש מן מכסה שסוגר אותה
ומד פנימי שבודק אם היא עובדת.
ואם לא היא מאבדת מהאפקטיביות שלה ונהית תלושה.
4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.
הרבה פעמים שחקנים בוחרים פועל כלשהו ועובדים איתו.
למשל ״להפחיד״.
אם אני נכנס לבמה עם הפעולה הזאת, אני נכנס למלכודת,
כי במקום שהפעולה תשרת משהו,
היא הופכת להיות המרכז של עצמה,ואז אין התקדמות, אלה תקיעות.
הפעולה הזאת חייבת להיות מחוברת למשהו, למטרה.
אני מפחיד את יוליה.
אני מצחיק את האחות.
אני מחפש עזרה.
אני חולם על אהבה.
שימו לב כי זאת מלכודת שאני רואה הרבה.
יותר מדי שחקנים זורקים שמות של פועל לאוויר
כאילו זה מספיק לבנות פעולה דרמטית.
אם יש סצינה של מוות,
אז הדרך הלא נכונה היא לבחור את הפעולה ״למות״.
הרבה יותר מעניין ונכון לבחור משהו כמו:
״להילחם עם המוות״ או ״לצחוק על המוות״
או יותר טוב אפילו יותר טוב ״להיפרד מהחיים״.
ועכשיו הכי חשוב – ליישם.
פעולה היא משהו שכיף לעשות.
הכוונה לכיף היא לאו דווקא משהו מצחיק או קל,
אלא משהו שמפעיל אתכם, שנוגע בכם,
שאתם מזדהים איתו.
עדיף להגדיר לעצמכם פעולה
בצורה שתרצו לבצע ולא כמשהו משעמם או סתמי.
הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.
אתם צריכים להגיע למשחק שבו אתם באמת פועלים.
וזה מתחיל עם מודעות.
שימו לב.
שימו לב לפעולות דרמטיות סביבכם.
שימו לב כשאתם רואים הצגה או סרט –
מה השחקנים בוחרים לעשות
ואיך הם עושים את זה.
שימו לב גם בחיים האמיתיים לאנשים סביבכם
ואיך הם מתנהלים אחד עם השני.
והכי חשוב – תהיו מודעים לעצמכם.
מה הפעולות שאתם מבצעים בצורה מיידית
ומה יותר קשה או מאתגר עבורכם.
שימו לב בזמן המשחק שאתם באמת פועלים.
בסופו של דבר אתם תרגישו את זה בגוף.
כשפועלים יש אנרגיה דינמית,
אתם מבצעים משהו,
אתם מניעים את הסצינה,
אתם לא עושים בכאילו,
אתם לא באווירה של התוצאה של הפעולה.
הפעולה עוזרת לכם להיות קונקרטיים,
אמיתיים, ובעיקר,
מחוברים לרגע ההווה.
