Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

נדיבות.

IMG_0835

 

לפעמים אני הולך לראות הצגה ואני מרגיש שאני מקבל משהו.
מקבל השראה או התרוממות רוח,
או אולי ריגוש ועצב,
זה יכול להיות גם עצבים או התנגדות או הדיפה,
אבל אני מרגיש את האנרגיה,
אני מרגיש שנותנים לי כאן משהו, ממלאים אותי במשהו, אני מרגיש את זה בגוף ובתודעה.

ולפעמים אני הולך לראות הצגה או מופע ויוצא תשוש.
כאילו גזלו ממני את כל האנרגיות.
כאילו לקחו ממני משהו מתוכי,
לקחו ממני וסחטו לי את הצורה,
וזה לא בקטע של לעורר אצלי איזושהי תגובה חמורה או חוסר נוחות,
אלא יותר בקטע שלא מעוררים אצלי משהו אלא גונבים ממני משהו.

לפעמים שחקנים הם נדיבים.
הם מעניקים משהו לקהל,
או לפרטנר,
או לעצמם אפילו,
ובצורה מוזרה יכול להיות שהם נדיבים לבמה, לחלל שהם פועלים בו,
או אולי נדיבים לזמן הזה, לרגע ההווה שכולנו עדים לו,
ואולי הם נדיבים במחשבות שלהם, בדימויים שהם מייצרים, ברגשות שהם חושפים.

ויש שחקנים שהם קמצנים.
שהם לא נותנים הרבה.
הם מסתירים והם באופן לא מודע משחקים אותה קשים להשגה.

ויש שחקנים גזלניים. שדורשים המון ולא נותנים.
שמשהו במהלך האנרגטי ובנוכחות שלהם סוחט אותך.

מה לעשות.

לדעתי,
להיות נדיבים אבל לא יותר מדי.
זה לא אפקטיבי להיות בעמדה של – רק לתת ורק לחשוף ורק להראות הכל כל הזמן,
זה בסדר לפעמים להשאיר דברים בסוד ולרצות שהקהל ירצה לדעת.
זה טוב להיות בו זמנית גם חשופים וגם מסתוריים עם מה שאתם עושים על הבמה.

אתם יודעים – זה לא מתמטיקה. זאת הנוכחות שלכם שאתם רוצים להתאמן עליה ולבדוק אותה.
להבין כמה אתם רוצים לתת וכמה אתם רוצים להסתיר.

ומבחינת אנרגיות ומהלך אנרגטי, תחשבו שאתם רוצים לתת לקהל שלכם,
אתם רוצים שהוא יצא עם חוויה כלשהי – טובה או מלוכלכת זה לא העניין.

אולי זה כאילו הקהל מטעין את הנייד שלו אצלכם,
רק שהוא מטעין את הנפש שלו ואת המחשבות שלו אצלכם
ואתם רוצים שהוא יצא טעון ומלא.
ולשים לב שאתם לא מעמיסים עליו יותר מדי – כשהבטרייה טעונה צריך להוציא אותה מהחשמל.
לא להתיש את הקהל. לא לדרוש ממנו שיסכים להכל ולא לדרוש ממנו שיכיל יותר מהמסוגלות שלו.

נדיבות.

 

(בתמונה – בקבוק זהב (ריק!!) שהבן שלי מצא ברחוב וכרגע זה המשחק האהוב עליו ביותר בעולם כולו.)

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לפעמים צריך להגזים – או – האם באמת Less is more?

IMG_9058

 

ביום האחרון של החופשה המשפחתית שלנו בקפריסין,
הבת שלי חלתה.
חום.
מעל 39 מעלות חום.
היא היתה גמורה ותשושה,
היא לא הפסיקה לישון,
היא לא אכלה ורק שתתה,
פשוט קדחה בשקט במיטה.
זה לא משהו ממש יוצא דופן או בלתי מתקבל על הדעת,
וזה לא משהו שלא קרה בעבר,
אבל אני
אני מצאתי את עצמי בטלטלה מטורפת
ממש פאניקה קיומית
ולא הצלחתי להירגע.

כל הלילה לא ישנתי.
רצו לי סרטים ממש מפחידים בראש.
בערך בשתיים בלילה הייתי משוכנע שהיא חטפה חצבת והערתי את בעלי בהיסטריה,
תירגע
הוא אמר לי
היא בסך הכל חולה.

ואני שוכב במיטה ומרגיש שהדופק שלי טס
וכל הגוף שלי מזיע
ואני מרגיש סוג של התקף חרדה
אשכרה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום ואני לא מצליח לנשום.
היה שם איזה רגע שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב,
הייתי במוד כל כך דרמטי והיסטרי,
וכל הגוף שלי מבפנים ומבחוץ התמוטט,
והרגשתי שהחדר קורס עליי ואני לא מצליח
לא מצליח
לא מצליח
להירגע.

תירגע,
בעלי אמר לי
בסף הכל הילדה חולה
אתה מגזים.

אם זה היה סצנה מסרט בטח גם אני הייתי חושב לעצמי שהדמות הזאת מגזימה.
ובו זמנית בטח גם הייתי ממש נהנה מהסצנה וחושב שהיא מעניינת.
אבל איזה הגזמה, איזה היסטריה, איזה דרמה.

יש תקופות, הרבה תקופות, שאני מרגיש שפחות זה יותר.
Less is more.
כשאני רואה שתגובות של שחקן או שחקנית הן חריפות מדי,
או כשאני רואה שהרגשות מוגזמים מדי,
או כשאני רואה שהפעולות מוקצנות מדי,
ובאופן כללי המשחק, בואו נקרא לזה, עמוס,
אני יש לי מן מחשבה בראש שזה משחק מתאמץ.
והרבה פעמים זה נכון.
במובן שהרבה פעמים לשחקן או לשחקנית האלה אין תמיכה אמיתית
מבפנים
לכל מה שהם עושים על הבמה
אז הם לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הדוושה המשחקית שלהם והאפקט יוצא חלש.

אבל אתם יודעים מה?
לפעמים More is more.
לפעמים ההתנהגות האנושית היא לא נכונה
או מסודרת
או מדויקת
או במידה המתאימה.

וכשאני אומר התנהגות אנושית אני מדבר גם על הבמה וגם בחיים.

לפעמים זה בסדר להתבאס בטירוף מאודישן רע כאילו מישהו מת,
או לחטוף את הסעיף בקטע של זעם קיצוני כשבמאי או מורה מעצבנים אותך,
או לתת ללב שלכם להישבר מעבר לכל פרופרוציות על משהו שעשו לכם,
או לחטוף התקף חרדה קטן כי משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מפחיד אתכם.

אני לא חושב באופן אישי שזאת דרך נכונה לחיות כל הזמן.
אבל אני גם לא חושב שצריך להימנע מזה בצורה שעוצרת לכם את רוח החיים,
ולפעמים צריך לשחרר את הקול בראש שאומר לכם להתנהג ולהגיב כמו שצריך.

בסך הכל אתם רוצים להיות שחקנים מגוונים ואמיתיים שיש לכם אפקט על הקהל שלכם,
וכדאי להצליח יותר ויותר אתם ח י י ב י ם להתבונן על ההרגלים המשחקיים שלכם.
כי אין חוקים שמתאימים לכולם.

אם אתם שחקנים מגזימים ומוקצנים מטבעכם
ובמשחק שלכם יש הרבה תגובות רגשיות חריפות,
והרבה פעולות גדולות מהחיים,
נסו להיות קטנים ופשוטים ומינימליסטים.
נסו להסתיר מהקהל שלכם 80 אחוז ממה שעובר עליכם ולהשאיר את הרוב בפנים.

ואם אתם שחקנים מינימליסטים וקטנים,
נסו להגזים!
יש בזה משהו מזעזע ועדיין כייפי מאוד.
זה ישחרר אצלכם משהו וזה בטוח ירחיב את גבולות הנוכחות הביתית שלכם.

לפעמים Less is more,
לפעמים More is more.
לפעמים להיות קטנים ולפעמים להיות מוגזמים,
רק לא להשתמש באותו קלף פעם אחר פעם.

 

בתמונה: ככה נראית שלווה של 40 מעלות חום. לא בתמונה – אבא על סף התקף חרדה.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

לעשות הרבה. לעשות קצת.

DSC07668 copy

 

איזה כיף זה לעלות לתרגיל או לסצנה ולמלא את זמן הבמה,
ולעשות מלא דברים,
ולהרגיש מלא רגשות שונים,
ואינספור דברים עם הטקסט,
והמון פעולות בימתיות,
ומוזיקה
או סאונדים
וממש להראות את כל מה שיש לך,
ולהרגיש את הגוף במהירות שלו ואת התחלופה המטורפת בין מצבים,
ולהגביר את הקצב,
להגביר את המהירות,
ולנוע בין ווליומים שונים של הקול,
ולמצוא מקומות שונים בבמה לפעול בהם,
ולעבוד,
לעבוד הרבה,
לעבוד המון,
לפעול,
ולהרגיש הבעה עצמית,
ויצירתיות,
ותעופה,
ומשחק משובח,
ולדעת שזה מגיע לקהל,
ולנוע משיא לשיא,
ולהגיב בהמון דרכים לפרטנר.
העומס הזה,
יש בו משהו.

לעשות הרבה.

ואיזה כיף זה
לעשות משהו אחד על הבמה.
משהו קטן או משהו גדול.
אבל אחד.
ולהתרכז בו.
ואם זאת סצנה אז להיות הכי מינימליסטים בעולם.
לשים את כל תשומת הלב בפרט אחד על הבמה
(ולא משנה אם זה דקה או עשר דקות).

לעשות קצת.

אני לא מעדיף אחד על השני.
בעצם אולי זה תקופתי אצלי.
לפעמים אני אוהב שהמון דברים קורים על הבמה,
ואולי אני גם מוביל את התלמידים שלי לעשייה מרובה.
ולפעמים אני בווייב מינימליסטי,
ואני מכוון אותם לעשות ממש ממש קצת.

מה אתם עושים במשחק שלכם?
ואיך?

שימו לב להרגלים שלכם.
שימו לב למה אתם מביאים לבמה או למצלמה.
שימו לב ותנסו לעבוד הפוך.

האם ההרגל שלכם הוא לעשות הרבה?

אולי אתם זזים הרבה כשאתם משחקים ויש לכם הרבה מניירות וג׳סטות,
או אולי כשאתם מתכוננים לסצנה יש בכם מן דריכות שהולכת להוציא מכם המון המון דברים,
ואתם מרגישים שבא לכם להראות הכל עכשיו ושתוציאו את כל מה שיש בארגז הכלים שלכם.
אם כן – אז תנסו הפוך. תנסו להתרכז במשהו אחד. במומנט אחד. או בפעולה אחת. נסו את זה.
לעשות הכי מעט שאתם יכולים.

והאם ההרגל שלכם הוא לעשות קצת?

אולי אתם נוטים להיות שחקנים מימנמליסטים שתמיד מראים משהו מאוד קטן,
ויש לכם יכולת לתשומת לב מעודנת ומפוקסת,
ואתם לא חוששים למלא את זמן הבמה שלכם בקצת דברים וקצת מידע.
גם אם זה עובד לטובתכם ומוציא מכם משחק משובח – האם זה הרגל שכבר נטוע בתוככם – לעשות קצת?
נסו פעם הבאה להיות הכי עמוסים, מפוזרים, מהירים, מוגזמים, עושים המון, כל רגע במשחק שלכם כבר עולה על גדותיו, נסו להתאמץ בתוך זה.

לא משנה באיזה משבצת אתם מוצאים את עצמכם-
זה חשוב מ א ו ד  לאימון המשחקי שלכם לעבוד נגד ההרגלים שלכם.
וגם אם זה מרגיש מוזר או מלאכותי או משחק גרוע (ויש מצב שהתוצאה של התרגיל תהיה כזאת),
זה עדיין, אני מבטיח, יאמן אצלכם איזשהו שריר שבסופו של דבר יזניק את הנוכחות הבימתית שלכם קדימה.

ובסופו של דבר הקהל מתעייף גם מזה וגם מזה.
צריך איזון.
לעשות הרבה.
לעשות קצת.
לערברב ביניהם.

לפני כמה זמן, ביקשתי מתלמידה שלי, שהיא בדרך כלל משחקת מאוד בקטן ומאוד לא מתאמץ (ומאוד מאוד מוצלח)
לנסות בתרגיל הבא שלה לעשות הכי הרבה שהיא יכולה במסגרת התרגיל.
והיא ביצעה תרגיל ביחד עם פרטנרית,
ובואו נגיד שהיא לא בדיוק הפכה לג׳ים קארי.
היא עדיין היתה מאוד מעודנת.
אבל משהו פנימי בה היה אחר. היא הרגישה לי אחרת.
הרגישה יותר סוערת והפוכה מבפנים.
אז שאלתי אותה – מה? מה קרה? מה עשית?
והיא אמרה – החלטתי שאני עושה הכי הרבה שאני יכולה כרגע.
ובזמן התרגיל הרגשתי שאני עושה המון ואפילו יכולה יותר ורוצה יותר.
ואיך יצא לדעתך? שאלתי אותה.
מרגיש לי מוזר. מרגיש שאני מתאמצת, אבל יש בזה משהו כיף.
לא הרגשתי שעשיתי הרבה. אבל היתה לי סוג של בחילה. (כל הכיתה נקרעת מצחוק).

גם אם בתוצאה הבימתית זה לא יהיה all over the place,
לפעמים
מספיק שתהיו בתחושה שאתם עושים המון,
ומשהו ישתנה.
אז בעצם,
מספיקה הכוונה או ההתכווננות,
או ההחלטה הפנימית.
עצם ההחלטה מהדהדת החוצה ומביעה את עצמה בנוכחות הבימתית שלכם.

לעשות הרבה.
לעשות קצת.
תחשבו על זה.
ותנסו דברים.

(צילום חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אומץ.

black-and-white-blondie-cliff-dress-Favim.com-1805547

הרבה פעמים אומרים לשחקן אחריי שהוא עשה סצנה או תרגיל ״זה היה ממש אמיץ״.

פעם לא אהבתי לשמוע את זה ולהגיד את זה.
מה כבר אמיץ בלשחק? יש אנשים שעושים דברים מטורפים וקשים שבאמת דורשים אומץ, אז להגיד אומץ על משחק? אפשר לחשוב.

אבל אני קולט יותר ויותר שדברים קטנים דורשים המון אומץ משחקנים מסוימים.

יש שחקנים שממש קשה להם להביע רגש אמיתי, והם צריכים אומץ לעשות את זה.
יש שחקנים שקשה להם להיות אינטימיים והם זקוקים לאומץ.
יש שחקנים שמפחדים ממש מתגובות של קהל/במאי/ביקורות.
ויש שחקנים שעובדים נהדר אבל הם תקועים והם צריכים אומץ או תעוזה לעשות משהו אחר, שונה, מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

אני רואה המון רגעים קטנים וגדולים כאלה אצל שחקנים שאני מאמן.
ואני קולט, וואלה, זה היה אמיץ בשבילה.

אולי אומץ זאת מילה קצת בעייתי.
בואו נקרא לזה תעוזה.

אז השבוע תעיזו.
תהיו נועזים ותעשו משהו במשחק שלכם שהוא לא צפוי, שהוא לא חוזר על עצמו, ושלא נח לכם לעשות אותו.
תהיו פתוחים להרגיש דברים לא נוחים, תעיזו לפעול פעולות שמאתגרות אתכם, תסכימו לקחת צעד אל משהו לא נודע.

תעוזה.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

דברים שלמדתי מהתאומים שלי על משחק.

IMG_1254

 

למי מכם שלא יודע, יש לי תאומים בני תשעה חדשים. תאומים נפלאים, מופלאים, מתוקים וטובי לב. מקס ושלי. הילדים שלי.

אני מסתכל עליהם בתענוג ובשקיקה. אני רואה איך הם חווים את העולם, איך הם מגיבים לכל מה שמתרחש סביבים ובתוכם, אני רואה איך הם מסתכלים ובוחנים את הדברים, אני רואה את ההתנהלות שלהם ואת הנוכחות שלהם ואת האישיות שלהם מתגלה בפניי. אני כמובן לא אובייקטיבי כשאני אומר שהם הילדים הכי מהממים בעולם כולו, אבל בלי קשר לאהבה שלי אליהם, אני רואה אצלם כמה דברים שהתלמידים שלי ושחקנים בכלל יכולים ליישם במשחק שלהם ובנוכחות הבימתית שלהם. אז שימו לב.

1. הכל מעניין.

בכל רגע נתון כל מה שקורה מעניין אותם. זה ממש מדהים. אני לא אומר שדבר מסוים מעניין כל הזמן – הרי מתישהו זה מפסיק לעניין אותם, אבל מייד הם עוברים לדבר הבא שמעניין אותם באותה מידה. השטיח מעניין הכי בעולם, ואז המוזיקה שהם שומעים מעניינת הכי בעולם, ואז ההשתקפות של השמש על הקיר מעניינת הכי בעולם, ואז אני מעניין אותם הכי בעולם. זה כמובן קשור ליכולת ריכוז מופלאה ולא מודעת לחלוטין.

הרבה פעמים תלמידים אומרים לי – לא היה לי מעניין, או לא היה לי מה לעשות. לפעמים הם לא אומרים את זה אבל רואים. רואים שלא מעניין להם על הבמה.

זיכרו – כל דבר יכול להיות מעניין בטירוף אם נותנים לו תשומת לב או ריכוז. כל פעולה פשוטה יכולה להפוך למעניינת, כל התבוננות, כל הקשבה. גם שיעמום יכול להיות שיא המעניין אם מסכימים להשתעמם במאה אחוז ולהפנות את כל תשומת הלב לזה. כאשר לכם מעניין, לקהל מעניין. למצוא עניין על הבמה זאת בחירה ודרך התנהלות. זאת נוכחות מרוכזת שמתעניינת במה שקורה.

2. הכל פשוט ברגשות.

כששלי מחייכת אליי, הלב שלי יוצא מהמקום. וואו. זה כזה חיוך של אושר שבא מהלב, זה כל כך אותנטי וכל כך לא מתאמץ. זה רגש טהור. ואז תוך שנייה זה יכול להפוך לעצבים. ואני מדבר על עצבים אמיתיים שבאו ברגע הנכון, לא שנייה לפני ולא שנייה אחריי, והם נשארים שם עד שהרגש הבא מגיע ולוקח את מקומו.

מקס לפעמים בוכה כשהוא רעב. הוא יושב ומשחק ופתאום כאילו משום מקום מגיע בכי טרגי, בכי של סוף העולם הגיע, בכי מבפנים מכל הנשמה, עד שנותנים לו בקבוק והכל נעלם, ורגש של אושר אמיתי משתלט עליו. מיד.

במשחק לפעמים מתייחסים לרגשות כמשהו מאוד מורכב ומאוד מתאמץ. אבל הרגש עצמו מתנהל מאוד בפשטות. הוא מגיע עד שהוא נגמר. ההתנהלות הרגשית הפשוטה הזאת מביאה תוצאה שהיא מורכבת. אבל הרגש עצמו, ובכלל פעולת ה״להרגיש״ זה דברים מאוד מאוד פשוטים וחסרי מורכבות.

לפעמים שחקנים מנסים להרגיש כמה דברים בו זמנית, להיות בעלי עומק רגשי שהוא דו משמעי ומביע כמה דברים בו זמנית. עזבו את זה. אם אתם רוצים להיות מורכבים תעשו שינויים רגשיים, אבל בכל רגע תרגישו משהו אחד, אמיתי, פשוט, בין אם הוא רגש טוב או רע, הוא לא דו משמעי.

3. להיות ישירים.

זה מן הסתם מתקשר לשני הדברים שכבר כתבתי. אצל התאומים שלי הכל מאוד ברור. כשהם רוצים משחק הם הולכים אליו. כשהם רוצים חיבוק הם מטפסים עליי. כשהם רוצים לצאת מהמיטה בבוקר הם קוראים לי. כשהם רוצים לישון הם מראים לי את זה. אין כאן חירטוטים. אין התעקבויות או הקדמות או מריחות או חפירות.

הגישה שלכם למשחק צריכה להיות מאוד ישירה. וזה לא קשור לדמות. הרי יכול להיות שאתם משחקים דמות חלקלקה ומניפולטיבית, או שיש לכם סצנה שמורכבת מכמה מקטעים שהולכים סחור סחור ויש משהו מבני מבחינה דרמטית שאינו ישיר. אבל הגישה שלכם למשחק צריכה ויכולה להיות מאוד פשוטה וישירה.

אתם פועלים פעולה, אתם רוצים רצון, אתם מרגישים רגש, אתם מקשיבים ומגיבים, אתם מדברים או שותקים. זהו. בלי חרטות. וכמו עם הרגשות – הגישה הפשוטה והישירה תביא בסופו של דבר מורכבות דרמטית ונוכחות בעלת ניואנסים ורבדים. אבל אם מלכתחילה אתם מנסים כל מיני דברים ועקיפות ומסלולים בסופו של דבר ברוב המקרים זה יסרבל את העבודה שלכם וישטיח את מה שאתם עושים.

להיות ישירים וברורים.

4. ולסיום משהו שאני לומד מהם בתור מורה למשחק.

יש לנו בבית מדרגה קטנה בין הסלון למטבח. התאומים קרועים על המדרגה הזאת. היא ממש מלהיבה אותם. מקס למד מאוד מהר איך לטפס עליה. לשלי לקח קצת יותר זמן. היא התחילה בלהישען עליה ולתופף עליה, ואז הצליחה להרים ברך אחת. וממש ניסתה לטפס קדימה.

יום אחד היא עשתה את שלה ואני עזרתי לה. פשוט דחפתי אותה קדימה והיא עברה למטבח מאושרת. ואז היא ניסתה עוד פעם והיתה קצת מתוסכלת שהיא לא מצליחה. אז עזרתי לה עוד פעם. ואז הגיעה הפעם השלישית. ושנייה לפני שנתתי לה דחיפה קטנה אמרתי לעצמי – רגע, אם כל הזמן תעשה את זה בשבילה, איך היא תלמד לבד? היא באמת היתה קצת מבואסת ולא ממש הצליחה, אבל כשבסוף היא כן הצליחה זה היה רגע מהמם. ממש מהמם. היא התמלאה באושר ותחושת סיפוק נפלאים (ואז כמובן שכחה מזה כי כבר היא משהו חדש שלקח את תשומת הלב שלה).

הרבה פעמים תלמידים שואלים אותי – אבל איך אני אמור לעשות את זה? או איך אני יכול להתקדם הלאה? לפעמים יש לי תשובה ולפעמים אין לי. אבל זה לא רלוונטי. אם כל הזמן אני אענה ואכוון ואדגים ואתן מענה מיידי, זה יכול גם לעקב את התלמיד. אני כנראה צריך ללמד אבל לא הכל ולא יותר מדי. לתת קצת אבל גם לתת להם את החופש ואפילו את הלא נודע להתמודד עם הדברים לבד. וחוץ מזה, יש סיכוי גדול שהדרך שהם ימצאו תהיה הרבה יותר נכונה עבורם ממה שאני אציע.

אני כאן כדי לעזור לתלמידים ללמד את עצמם ולמצוא את הדרך שלהם להיות על הבמה ולהביע את עצמם. ואפילו יותר מזה – למצוא את מקומם בעולם המוטרף הזה של להיות שחקן.

 

ד״שׁ ממקס ושלי:)

https://www.facebook.com/haim.acting.coach

התקשרו 050-7609576 לקבוע אימון משחק אחד על אחד.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק

לפעול את הפעולה.

 

לפעול את הפעולה

לפעול את הפעולה.

לא לחשוב אותה או להבין אותה או לעזור לה או לתכנן אותה. רק לפעול אותה.

הרבה שחקנים מבינים את חשיבות הפעולה הדרמטית, את העניין שדמות דרמטית פועלת, פועלת על הפרטנר שלה, ופועלת אפילו כשהיא לבד. הם מבינים שצריך להתבונן במחזה ובדמות שהם מגלמים ולבחור רצף של פעולות. הם מבינים את המבנה הדרמטי של הנסיבות של הדמות, ועושים עבודת הכנה מקיפה לגביי בחירת הפעולות.

אבל לפעמים שחקנים או תלמידי משחק מגיעים לשלב של הביצוע, ואני רואה שהם לא באמת פועלים, כלומר משהו בכל התכנונים שלהם נשאר כקונספט, כרעיון. הם מבינים הכל ויודעים מה צריך להתבצע ואפילו איך, אבל הם לא באמת פועלים.

שימו לב כשאתם בסצינה האם אתם משחקים את הפעולה או פועלים אותה. זה מאוד חמקמק.

כשאני עובד עם שחקנים ואני קולט שדי ברור שהם לא פעלו את הפעולה אלא הסתובבו עם הפעולה בתוך הראש שלהם, הם לפעמים לא מודעים לזה, כלומר הם בטוחים לחלוטין שהם באמת פעלו. אבל הם רק עשו בכאילו.

הדבר המדהים בפעולה היא הפשטות שלה. וכשפועלים אותה פתאום כל הסצינה משתנה. מבחינת התחושה של השחקן – כשהוא באמת פועל ולא משחקק, האנרגיה שלו, האנרגיה של הסצינה, היחסים, תשומת הלב, ובעצם הכל, מתחברים ונוצרת דינמיקה קונקרטית, של רגע ההווה, ולא רק רעיון דרמטי כללי ומעורפל.

פעולה זה לא רק בראש. זה בדינמיקה של הנוכחות של השחקן כולה. זה מבפנים ומבחוץ, זה בתחושה. כששחקנים מסיימים סצינה, ואני רואה שהם פעלו את פעולותיהן, הם אומרים לי שהם מרגישים את זה, שהם ממש מרגישים את זה בהוויה שלהם ברגע ההווה, שהם מחוברים למהלך הדרמטי לחלוטין. וזה לעומת המצב שבו הם חושבים את הפעולה או משחקים אותה, הם קולטים שהם מנותקים ממה שקורה על הבמה.

הפעולה היא כל כך פשוטה לביצוע שזה כמעט פסיכי. בסך הכל צריך לפעול אותה ולפעמים זה מרגיש אפילו קל מדי. זה פשוט וזה ישיר. אבל מתוך הפשטות מגיעה המורכבות, וכשאתם הופכים להיות יותר ויותר מיומנים, אתם מצליח להגיע למצב שדרך הפעולה מתגלה המצב הרגשי שלכם ושל הדמות, ואתם מאפשרים לתגובת הרגשיות להיות נלוות לפעולה. וכבר דיברתי על הרגש בעבר – אתם לא מאלצים אותו או הופכים את עצמכם להיות שפוטים של רגשות, אלא להיפך, אתם פועלים, ובזמן הפעולה אתם במקרה גם מרגישים כל מיני דברים.

תמיד חופרים על חשיבות הפעולה, חשיבות בחירת הפעולות, חשיבות הבנת הדמות דרך פעולותיה. אבל מבחינה ביצועית קל לשכוח שאת הפעולה צריך לפעול ולא שום דבר אחר. אז שימו לב לעצמכם בזמן הסצינה או התרגיל. תהיו מודעים. ותתאמנו על הפעולות הדרמטיות וביצוען בצורה הכי פשוטה וישירה ועניינית. פעלו את הפעולות.

https://www.facebook.com/haim.acting.coach?ref=hl

אימון משחק אחד על אחד 0507609576.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ה"מה" וה"איך".

IMG_1077++ copy

 

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה.
מה בתכלס קורה.
כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק.
דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה.
יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה.
או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה.
חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי.
וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר.
כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה.
למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי?
או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי.
איך הוא קורה?
הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה?
אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה.
שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה.
טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט.
אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן.
אתם לא אמורים לחפש איזשהו איזון מוחלט בין מה אתם עושים ואיך אתם עושים,
אבל כדאי לכם לשים לב,
לשים לב לבחירות שלכם – מה אתם בוחרים לעשות,
ולשים לב לביצוע שלכם – איך אתם מבצעים את בחירות שלכם – וכאן אתם יכולים לבחור להיות מפתיעים, לא צפויים, לא הגיוניים, ומאוד מאוד יצירתיים.

ואם אתם לפעמים נתקעים במשחק שלכם ומרגישים שמשהו עוד לא לגמרי עובד – נסו לשנות את ה״מה״ או נסו לשנות את ה״איך״.

(צילום: יקיר שוקרון)

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, פעולות במשחק

כמה מילים על הפעולה.

how-to-2010-03-leading-men-lm-paul-newman

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.


זה אולי נשמע משפט מעט מוזר,
אבל אני רואה בעיה חוזרת אצל הרבה תלמידים,
בעיה הקשורה לקונספט של פעולה. פעולה דרמטית.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שרובכם מבינים
את המשמעות והחשיבות של הפעולה במשחק.
באופן דרמטי קלאסי, הדמות—וגם השחקן
נמצאים תמיד במצב של פעולה.

בין אם הדמות נמצאת לבד על הבמה,
או עם עוד דמות או דמויות אחרות,
היא תמיד פועלת ומנסה להגשים משהו.
היא תמיד פועלת בתוך נסיבות דרמטיות משתנות,
ועל הדרך משנה את המצבים הרגשיים שלה.

הדמות היא למעשה סך כל הפעולות הדרמטיות שלה.

להתקיף, להביך, לזעזע, לעצבן, לצער, לשלוט, להפחיד.
לעודד, לדובב, לטפח, להרגיע, לאהוב, לשתף, להגן.

כל אחת מהדוגמאות האלה היא פעולה שניתנת לביצוע על הבמה.

כשאתם ניגשים לשחק,
אתם בעצם מסדרים לעצמכם את רצף הפעולות הדרמטיות.

מלכודות הקשורות לפעולה במשחק:

יש ארבע מלכודות עיקריות שאני מזהה אצל
שחקנים כשהם עובדים עם פעולות דרמטיות,
אז שימו לב שאתם לא נופלים לתוך מלכודת:

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.
2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.
3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.
4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.

יש שחקנים שמבינים היטב את הצורך בפעולה,
בוחרים היטב רצף פעולות לסצינה,
אבל כשהם מגיעים לרגע האמת,
זה נשאר אצלם במוח או בתודעה.
זה לא מתרגם לגוף. הם לא באמת פועלים.

ברגע שנמצאים על הבמה במין שיטוט מוחי כזה,
הדינמיקה של המשחק נעלמת, ויש תחושה סטטית ולא נוחה.
ואז באופן בלתי נמנע נסחפים למין נוכחות אווירתית,
למשחק של קלישאות.

שימו לב כשאתם על הבמה, שהפעולה שלכם היא לא תיאורטית.
שאתם פועלים אותה ולא חושבים אותה.

למשל ״להרחיק אותה ממני״.
אני יכול באמת לנסות לעשות כל דבר שיגרום לה להתרחק ממני,
או אני יכול לעשות בכאילו ולשחק את הטקסט באווירה מפחידה.
זה לא עובד.

ברגע שפועלים את הפעולה באמת,
הרבה דברים מסתדרים.
קודם כל מתרכזים במשהו ספציפי ואחד,
שאפשר לבצע אותו ולא רק לחשוב עליו.
ובעקבות זאת הגוף נהיה יותר נינוח ומגויס,
והמודעות העצמית גם היא נעלמת.

וכל זה למה? כי אתם עסוקים בלעשות משהו.
וכשאתם עושים משהו יש לכם נקודת ריכוז "מחוץ לעצמכם".
אתם בפעולה.

2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.

לא צריך.
אני יודע שיש מורים שאומרים
שלכל שורה בטקסט צריך פעולה
ושיש המון ביטים בסצנה.
אני לא מאמין בזה.
עדיף שתיים שלוש פעולות מהותיות ולא להעמיס יותר מדי.
לפעמים פעולה אחת אינטנסיבית סוגרת לכם את העניין.

אז בעצם, חוץ מביצוע הפעולה,
עניין לא פחות חשוב הוא בחירת הפעולה.

מהי הפעולה המתאימה ביותר למצב מסוים של הדמות?
זה משהו שצריך להתנסות איתו ולחקור אותו.

לפעמים המידע מגיע מהמחזה עצמו,
לפעמים האינטואיציה שלכם תיתן לכם את התשובה,
לפעמים צריך לנסות כמה פעולות שונות במהלך
החזרות כדי להעמיק את הסצינה.
זה חלק מהאימון המתמשך של השחקן.

אני נותן לכם כאן כמה הנחיות יסוד וטיפים לגביי בחירת הפעולה.

  • פעולה היא דבר שאפשר לעשות תכלס, פיזית על הבמה.
    למשל ״להתחנן לעזרה״ –
    להתחנן לעזרה זה משהו שבכל שנייה
    נתונה אפשר להתחיל לעשות, על הבמה, live.
    אבל ״להרוויח הרבה כסף ולהקים משפחה״ זה יותר מדי מדומיין,
    זה שייך לעולם הבדיוני ולא לרגע ההווה על הבמה.
    אי אפשר באמת לבצע אותה כאן ועכשיו.

  • פעולה חייבת להיות ספציפית.
    ככל שהפעולה כללית,
    כך גם המשחק יהיה לא ממוקד וכל מה שתעשו יהיה כללי.
    למשל ״לגרום לו לצאת מהחדר״
    היא פעולה יותר ספציפית מ״לגרום לו לעשות שינוי בחיים״.

  • הפעולה לא יכולה להיות תלויית רגש או מצב פיזי.
    לא שלכם ולא של הפרטנר.
    רעב, עצבים, עצב, שיכרות וכו' הם
    דברים שאין לכם שליטה עליהם.
    אם תנסו לשחק אותם ולבנות עליהם פעולה,
    תשחקו שקר.
    במשחק טוב, רגש יתעורר בעקבות הפעולה בצורה אורגנית.
    הוא יהיה תוצאה.
    אז עדיף למשל ״להעמיד את האידיוט הזה במקום״
    ולא ״להראות לאידיוט הזה כמה אני עצבני.״

3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.

לפעולה צריך להיות חותם.
משהו חד משמעי שדרכו אתם
יכולים לראות אם הצלחתם או אם נכשלתם.
כלומר זו פעולה עם סוף. וזה היופי בפעולה.

בזמן אמת אתם יכולים לראות על הפרטנר אם זה עובד.
אם אתם מפתים, שימו לב אם הפרטנר/ית מתחרמן/נת.
אם אתם מפחידים שימו לב אם הוא מפחד.
אם אתם מנסים להצחיק אותו אתם תראו אם זה עובד.

במילים אחרות לפעולה יש מן מכסה שסוגר אותה
ומד פנימי שבודק אם היא עובדת.
ואם לא היא מאבדת מהאפקטיביות שלה ונהית תלושה.

4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

הרבה פעמים שחקנים בוחרים פועל כלשהו ועובדים איתו.
למשל ״להפחיד״.
אם אני נכנס לבמה עם הפעולה הזאת, אני נכנס למלכודת,
כי במקום שהפעולה תשרת משהו,
היא הופכת להיות המרכז של עצמה,ואז אין התקדמות, אלה תקיעות.

הפעולה הזאת חייבת להיות מחוברת למשהו, למטרה.
אני מפחיד את יוליה.
אני מצחיק את האחות.
אני מחפש עזרה.
אני חולם על אהבה.

שימו לב כי זאת מלכודת שאני רואה הרבה.
יותר מדי שחקנים זורקים שמות של פועל לאוויר
כאילו זה מספיק לבנות פעולה דרמטית.

אם יש סצינה של מוות,
אז הדרך הלא נכונה היא לבחור את הפעולה ״למות״.
הרבה יותר מעניין ונכון לבחור משהו כמו:
״להילחם עם המוות״ או ״לצחוק על המוות״
או יותר טוב אפילו יותר טוב ״להיפרד מהחיים״.

ועכשיו הכי חשוב – ליישם.
פעולה היא משהו שכיף לעשות.
הכוונה לכיף היא לאו דווקא משהו מצחיק או קל,
אלא משהו שמפעיל אתכם, שנוגע בכם,
שאתם מזדהים איתו.
עדיף להגדיר לעצמכם פעולה
בצורה שתרצו לבצע ולא כמשהו משעמם או סתמי.

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.

אתם צריכים להגיע למשחק שבו אתם באמת פועלים.
וזה מתחיל עם מודעות.
שימו לב.

שימו לב לפעולות דרמטיות סביבכם.
שימו לב כשאתם רואים הצגה או סרט –
מה השחקנים בוחרים לעשות
ואיך הם עושים את זה.

שימו לב גם בחיים האמיתיים לאנשים סביבכם
ואיך הם מתנהלים אחד עם השני.

והכי חשוב – תהיו מודעים לעצמכם.
מה הפעולות שאתם מבצעים בצורה מיידית
ומה יותר קשה או מאתגר עבורכם.

שימו לב בזמן המשחק שאתם באמת פועלים.
בסופו של דבר אתם תרגישו את זה בגוף.

כשפועלים יש אנרגיה דינמית,
אתם מבצעים משהו,
אתם מניעים את הסצינה,
אתם לא עושים בכאילו,
אתם לא באווירה של התוצאה של הפעולה.

הפעולה עוזרת לכם להיות קונקרטיים,
אמיתיים, ובעיקר,
מחוברים לרגע ההווה.

 

 

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.