Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

להיות תחת השפעה.

IMG_0176

לפעמים אתה תחת הההשפעה של הכשרון שלך.
הכשרון שלך, או האינטואיציה שלך, הדחפים הפנימיים שלך לגביי מה צריך לקרות לך על הבמה ואיך,
ולמרות שלמדת בעל פה ועשית את כל המחקר שלך לגביי הדמות והמחזה,
ולמרות שאתה יודע איפה לעמוד ומתי ואתה יודע מה היחסים עם הפרטנר,
למרות זאת אתה לא חושב על כל הדברים האלה,
אתה כאילו משוחרר מכל זה וזורם עם הסצנה בצורה חסרת מאמץ,
ועם הרבה נואנסים של משחק ונוכחות,
והכל זורם ממך ויוצא ממך,
אתה לא מתאמץ בכלל, להיפך, אתה מאפשר לדבר לקרות לך,
אתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.
אתה מאוד מודע לקהל, אתה כל הזמן שם לב אם יש מישהו שמקשיב ויותר גרוע – אם יש מישהו שלא מקשיב,
אתה מחכה שיצחקו בזמן הנכון ומחכה לזה וכשזה לא קורה אתה מאבד אנרגיה,
אתה מודע לכל תזוזה של מישהו שיושב בקהל,
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות בחדר ומאבד את הקשר שלך עם הפרטנר ועם עצמך ועם הבמה,
ואז לפעמים אתה מתחנף לקהל או מנסה שהוא יאהב אותך, והרבה פעמים זה רק יוצר דחייה שלא היתה קיימת מקודם,
וזה תופס מומנטום, ואתה מרגיש על הפנים תוך כדי שאתה משחק.
אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של המצב רוח המעפן שקמת איתו בבוקר.
קמת מעפן, לא יודע למה, מישהו עצבן אותך, או סתם אתה מרחם על עצמך ומרגיש מסכן,
ואתה מעפן וזה צובע את כל ההתנהלות שלך בסצנה, ובכלל על הבמה ובחדר החזרות,
ואין לך כח,
ואתה עושה טובה לעולם,
ואתה מפיל את הפרטנר שלך, ואתה שפוט של המצב הרגשי שלך,
ואתה נאחז בזה וקשה לך, ממש קשה לך להשתחרר,
כי אתה תחת ההשפעה של המצב רוח שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של השכל שלך.
הגוף שלך או העולם הפנימי שלך או האינטואיציות שלך מבקשים ממך לעשות משהו מסוים על הבמה,
אבל השכל אומר שזה לא מתאים.
יש לך דחף לצחוק או לזוז מהר או להגיד את המשפט בצורה מסוימת,
אבל אתה מקשיב רק לקול ההיגיון ואתה משתיק את עצמך ואתה אומר לעצמך שזה לא מתאים מכל מיני סיבות ואתה משכנע את עצמך,
ובלי לשים לב הופה נכנסת ללופ של המחשבות שלך בעודך מתהלך על הבמה מנותק לגמרי ממה שקורה ועצור מבחינת ההבעה רגשית.
השכל שלך משתלט עלייך ולא נותן לשום דבר אחר להיכנס.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של לנסות להרשים.
אתה עושה הרבה מעבר ממה שנחוץ לרגע הבימתי שלך,
אתה תופס מן ווייב מתאמץ, או ווייב משוויץ, או ווייב כאילו סקסי, או ווייב מתחכם,
ואתה מצחיק בלי לשים לב שזה קצת טרגי עבורך,
וממש חשוב לך להרשים את הפרטנר או הפרטנרית או הבמאי או לא יודע מי,
והרצון להרשים גובר על הרצון של הדמות בסצנה,
ולא טוב לך,
אתה תחת ההשעה של לנסות להרשים.

בתכלס  – או שאתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך,
או שאתה לא תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ואני לא יודע בכלל מה זה אומר בדיוק,
כלומר אולי צמד המילים ״הכשרון שלך״ הוא לא נכון כאן.
אבל אתה יודע למה אני מתכוון,
אתה תחת ההשפעה הנכונה,
אתה מחובר לרגע, אתה מחובר לעצמך בתוך הרגע, אתה משוחרר פיזית ופנימית,
אתה נותן למשהו שהוא מעבר למחשבות שלך ולעצמות שלך להוביל אותך בסצנה,
אתה משחרר הכל ואתה – אולי נקרא לזה – תחת ההשפעה של האלוהות של הבמה.
לא, זה קצת דרמטי.
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות הבימתיות שמתחברות לאנרגיה שלך.
אתה תחת ההשפעה הנכונה שבה אין מחשבה ויש היענות לאימפולסים ואינטואיציות ודחפים כל כך מהירים ומיידיים כי אתה שם.

[ואני לא מתכוון שתמיד המשחק שלך צריך להיות רק אימפולסים ורק דחפים ורק כשרון- ברור שצריך הכנה, ברור שצריך החלטות שנובעות מהשכל, ברור שצריך לבנות את המהלך הבימתי שלך. אני שואל –  כשאתה מגיע לביצוע עצמו – תחת איזה השפעה אתה נמצא?]

זה קרה גם לי כשהתנסיתי במשחק,
זה קורה גם לי בהוראה,
זה קורה גם לי בחיים,
ואני כל כך אוהב שאני תחת ההשפעה הנכונה.

השלב הבא הוא לחשוב ולהבין איך אתה מביא את עצמך להיות תחת ההשפעה הנכונה.

אני אחשוב על זה.

בינתיים – לב.

(בתמונה – לירון מסדנה ב 2018, תחת ההשפעה הנכונה).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

כמה מחשבות על אזור הנוחות.

IMG_0289

 

אני בטוח ששמעת לא פעם מהמורים שלך למשחק שאת חייבת לצאת מאזור הנוחות,
את חייבת לחשוב מחוץ לקופסא,
את חייבת להתפתח ולהרחיב את ההרגלים שלך על הבמה בתור שחקנית.

פעם, כשהייתי מורה למשחק בתחילת דרכי,
היתה לי תלמידה שכל הזמן היתה מנסה (ומצליחה) להצחיק את הקהל שלה.
זה היה אזור הנוחות שלה.
אני זוכר שבתחילת הסמסטר היא ואני זיהינו את זה והחלטנו שהיא חייבת לצאת מאזור הנוחות,
שהיא חייבת להפסיק להישען על היכולת הזאת ולהשתמש בעוד קלפים,
והיא חייבת למצוא דרכים אחרות להיות על הבמה,
וזאת היתה משימה שלה.

והיא ממש ניסתה. כלומר היא נלחמה בדחף שלה להצחיק,
והיא בחרה כל הזמן דמויות וסצנות שיבליטו צדדים אחרים,
והיא ניסתה למחוק כל סממן של צחוק או כיף,
וזה היה
נורא.

היא כל כך הדפה את היכולת הטבעית שלה,
את אזור הנוחות שלה,
שהמשחק הפך להיות קפוא,
ועומד במקום,
וחסר השראה,
וחסר תעופה,
ומשעמם,
ומלא מלא מלא חרדה של ביצוע.

כל הכיף שלה על הבמה בתור שחקנית,
כל הגמישות וההנאה של הבמה,
כל הבטחון והאמונה העצמית,
נעלמו,
והיא נכנסה ללופ של שפיטה עצמית, ושל ביקורת עצמית,
והיא היתה ממש ממש ממש מבואסת,
וגם אני.

ולמדתי משהו מאוד חשוב בתור מורה –
לא לבטל כל כך מהר את אזור הנוחות.
לא להאמין למנטרה הזאת של – ״צא מאזור הנוחות״, או ״תחשוב מחוץ לקופסה״ –
לפחות לא על אוטומט כלפיי כולם כל הזמן באופן שווה.

כל אחד שונה וכל אחת שונה,
יש שחקנים שהקפיצה החוצה הזאת עושה להם ממש טוב ומטעינה אותם באנרגיות יצירתיות,
ויש כאלה, כמו התלמידה המקסימה הזאת, שזה מקפיא אותם,
שהמשימתיות הזאת של – אני חייבת להמציא את עצמי מחדש – רק מעוררת לחץ וחרדה ותחושת כשלון.

וחוץ מזה, אזור הנוחות יכול להיות ממש ממש מגניב.
יש בו מלא צדדים שונים, ומעמקים וניואנסים ומקומות לבדוק ולחקור.
ויש בו פתחים ליציאה שהם יותר רכים ומעודנים מאשר – לעשות קפיצת ראש החוצה ממנו עכשיו ומיד.

ובאמת, במקרה של התלמידה ההיא,
אני זוכר שיום אחד אמרתי לה – די, בואי נחזור קצת לכיף ולצחוקים ולהנאה שלך.
ועשינו את זה,
ובמהלך הזמן, לאט לאט, בלי לחץ, היא מצאה דרכים להרחיב ולגוון ולצאת מהגבולות של הצחוקים הרגילים,
היא מצאה סדקים באזור הנוחות,
היא מצאה את הדרך שלה להתקדם בלי לתקוף,
ואני זוכר שבסוף השנה היא הביאה מונולג מצ׳כוב שהיה ערבוב של צחוק ופחד וכאב ואימה ואבסורד.

אין חוקים.
אין דרך אחת.

נסי לפעמים לתפוס תעוזה ולעשות דברים חדשים,
נסי לפעמים להיות במצב שהכי נח לך על הבמה ועדיין לבדוק איך להעמיק את זה,
נסי גם וגם,
וכשאת מחליטה לבדוק את עצמך מול אזור הנוחות שלך – הימנעי מלהיכנס למלחמה.
זה משחק! זה לא בית משפט:)
אז קחי את זה בקלות ולא כמשימה של חיים ומוות.

אני אוהב את אזור הנוחות, ואני אוהב שיוצאים מאזור הנוחות,
אני אוהב שתלמיד מגלה כל מיני דרכים להתקדם ולהתרחב,
וכך גם אני בתור מורה.

ובכל מקרה,
מאז,
אני
מאוד
מנסה
להימנע
מסיסמאות.

(בתמונה – אני באזור הנוחות).

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

לפעמים תופסים את הגל.

רק אני והגלשן שלי

 

באוגוסט נסענו לאכזיב,
חופשה בים,
מקס הבן שלי בן 6 לקח את הגלשן החדש שלו.
הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, מה המטרה שלו,
הוא רוצה להיכנס למים עם הגלשן,
לתפוס גל גדול ולגלוש עליו עד החוף.

והים מדהים,
והגלים מעולים,
והוא נכנס ומתחיל במשימה.

הולך עם הגלשן בנחישות, ואני לידו,
הולך כנגד הגלים נכנס קצת לעומק (קצת, לא יותר מדי),
מוצא את המקום הכי מושלם בשבילו כרגע,
מסתובב ומחכה לרגע המתאים.

לפעמים הוא תופס את הגל בדיוק בשנייה הנכונה ברגע הנכון בתזמון הנכון.
קופץ על הגלשן ונשכב עליו,
ושועט קדימה לעבר החוף,
בלי מאמץ,
בלי לעשות כלום,
בלי נפילות,
רק מוצא את הרגע הנכון ומשחרר,
אבל באמת משחרר.
נותן לים לעשות את הכל,
וזהו.

אבל הרבה פעמים הוא ממש לא תופס את הגל בשנייה הנכונה.
הוא עולה מוקדם מדי או מאוחר מדי,
הוא נופל לתוך המים ובולע מלא מים,
הוא מאבד את הגלשן בין הגלים,
הוא מתהפך לתוך עצמו לתוך הים,
אבל מיד קם ולא מתייאש,
ועדיין מנסה לעלות על הגל הזה,
הגל הלא נכון,
בלי להתייאש,
ונופל עוד פעם,
ומנסה עוד פעם,
ומגיע לחוף תשוש קצת מבואס בלי אוויר ואחריי המון מאמץ.

ומיד חוזר לעוד סיבוב.

הוא מבין, ואני מבין ביחד איתו,
שהאימון הוא בכלל לא באיך לגלוש,
אלא אימון בתיזמון או בעיתוי,
אימון באיך למצוא את הרגע המושלם להתחיל את הזה,
ואימון באיך לשחרר בצורה מלאה.
כי ברגע שתופסים את הגל נכון אין מה לעשות חוץ מלתת לו לקחת אותך
עד החוף
הכי בסבבה.

זה לא אימון בגלישה,
זה אימון ב-מתי לעלות על הגלשן על הגל.

 

לפעמים אתה מתחיל את הסצנה שלך או את התרגיל שלך,
ומה אני אגיד לך – אתה תופס את הגל.

ואתה מרגיש את זה.

אתה נכנס לבמה,
ומהשנייה הראשונה הכל עובד בצורה הרמונית ומעולה,
אתה מרגיש מחובר לעצמך ולפרטנר,
אתה מרגיש חוסר מאמץ,
אתה מרגיש שהרגשות והרצונות והטקסט והמקום והדמות והכל כל הדברים האלה פשוט יושבים במקום,
והסצנה כאילו לוקחת אותך לגלישה.
אתה לא באמת עושה הרבה חוץ מלהגיב למה שקורה בצורה הכי משוחררת ומלאה,
תפסת את הגל, התחלת את המשחק שלך בדיוק בשנייה הנכונה,
ואז הכל קורה מעולה ומושלם ונכון.

ולפעמים אתה ממש לא תופס את הגל.
מהשנייה הראשונה שאתה מתחיל לשחק את זה,
אתה מרגיש שזה לא עובד.
וזה כמו איזו תאונת רכבת,
זה הולך ומסתבך,
זה מסורבל ותקוע ולא זז כמו שצריך,
ואתה מודע לכל מילה,
ואתה מרגיש כאילו כל הזמן אתה נופל וקם ולא מצליח לשחק כמו שצריך,
ולא מצליח להביא את עצמך לתוך הסצנה הזאת,
וכל הזמן בולע מים ונופל ומאבד את הגלשן שלך,
ואתה מבין שכנראה לא חיכית לשנייה הנכונה להתחיל הזה,
וזה אסון.
(או יותר נכון – אתה מרגיש כאילו זה אסון).

 

כאן אני כאילו אמור לתת לך פתרונות,
להגיד לך איך אתה יכול ״להציל״ את הסצנה,
ומה כדי לך לעשות כדי שהמשחק שלך יהיה משובח תמיד.

אבל למען האמת, אני חייב להודות שאני אוהב את שתי הווריאציות.

אני אוהב לראות משחק הרמוני נטול מאמץ,
משחק כזה מלא בשהראה שהכל עובד כמו שצריך,
וזה צובר מומנטום בסצנה,
אני אוהב את זה,
ואני בעיקר אוהב את תחושת הסיפוק של השחקן,
את ההנאה שלו מהגלישה,
ויש לזה אפקט צפייה חזק וקל.

אבל גם כששחקן נאבק עם עצמו על הבמה מולי,
כשיש קושי אמיתי בביצוע
(ולא רק קושי של הדמות בעלילה שלה),
וכשיש מן סירבול כזה ותקיעות,
וכשיש תחושת תבוסה קטנה של השחקן,
ויש הבנה שזה לא הולך,
וכל זה גם תופס מומנטום – מן מומנטום שלילי,
וכל הדברים האלה קורים מול העיניים שלי כשהשחקן מנסה הכי טוב שהוא יכול,
גם את זה אני ממש אוהב.

כלומר לא יודע אם המילה היא ״אוהב״,
אני לא אוהב כששחקנים שלי מרגישים רע עם מה שהם עושים.
אולי המילה היא ״מתחבר״,
אני מתחבר לזה,
אני מרגיש הזדהות עם התשוקה הבלתי ממומשת למשחק משובח,
אני מרגיש שאני בעדו ושאני רוצה שהוא יצליח,
אני מרגיש קושי צפייה,
אני מרגיש מבוכה לפעמים,
אני מרגיש התנגדות,
אני מרגיש שאני רואה את השחקן הזה עכשיו באמת,
והוא מנסה להתגבר, והוא נשבר מבפנים לפעמים,
וזה הכי דרמטי בעולם.
בקיצור יש לי חווית צפייה מאוד מעורבת ודינמית כששחקן לא תופס את הגל.

 

מה אני אומר עם כל זה בעצם.

אל תנסה לפתור את זה כשלא הולך.
תן למה שקורה לך מול הסצנה ומול הפרטנר להיות הדבר עצמו.
תבין שגם ברצף נפילות וכישלונות יש כח.
תיפול מהגל בענק, תבלע מלא מים, תתפדח מהפדיחה,
תשנא את זה ותחכה שזה ייגמר.

ובסוף תזכור שזה כולה גל.

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אתה לא חייב להתאמץ ולעבוד קשה בשביל שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.

IMG_4234

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, פעולות במשחק, רגשות במשחק

הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו – תזכרי את זה.

 

DSC_5086 copy

תלמידה שלי מגיעה לשיעור ממש ממש מוכנה.
היא חשבה הרבה על הדמות שלה ובאמת עשתה עבודת תחקיר רצינית.
עוד לפני שהיא מתחילה את הסצנה היא מספרת לי שהיא גילתה שהדמות שלה קצת רופסת,
אולי לא בדיוק רופסת, היא אומרת לי, אבל יש לה חולשה פיזית בגוף כשהיא נמצאת בסיטואציה.
היא משתמשת בדימויים ממש מעניינים,
יש לה ג׳לי בברכיים,
יש לה חולשה בפרקים,
משהו קורס בה מבפנים כשהיא רוצה לדבר עם הדמות שממולה,
וזה כל כך מעניין וברור וחי,
אני איתה לגמרי, אני רוצה לראות.

ואז מתחילה הסצנה.
ומשהו תקוע.
היא מאוד מחויבת לדמות שהיא יצרה וזוכרת המון מהמידע שהיא חקרה לגביי הדמות,
והיא מייצרת חולשה,
או יותר נכון מנסה לייצר חולשה,
ומנסה להיות הדבר הרופס והפגיע הזה מול הדמות הגברית מולה.

ומה אני אגיד לכם – זה לא עובד.
זה ממש לא עובד.
היא כאילו לא מקשיבה ולא מגיבה ולא מדברת אל מי שנמצא מולה,
הראש שלה והחושים שלה במקום אחר-
כנראה במחקר שלפני הביצוע ולא בביצוע עצמו.

אני עוצר את הסצנה לקראת הסוף.

מה קורה, אני שואל אותה, איך הולך, מה את אומרת בינתיים.
והיא עונה לי – מה זה עונה לי – בקול חזק וקצת בעצבים על זה שמה פתאום עצרתי אותה,
ואיך אני לא נותן לה לעשות את העבודה,
ואיך משהו בפרנטר לא איפשר לה להביע את עצמה,
והיא מדברת איתי,
והיא מה זה עצמתית וחזקה,
לא ממקום כוחני אלה ממקום של נשיות לא מתנצלת,
והיא פשוט חזקה וגדולה ומעולה וברורה וחדה כתער.

אני מת על זה.

איפה כל זה היה בסצנה אני שואל אותה.
אני עף על איך שאת מדברת איתי, למה את לא מדברת איתו ככה?

כי זה לא מה שתכננתי, היא עונה לי, ואני חייב להגיד שדי בצדק.
זה באמת לא מה שהיא תכננה.

אבל,
דמויות זה לא דבר מקובע ומתוכנן וסגור מראש.
כנ״ל לגביי משחק.

לא משנה מה תכננת מראש – הרגע שבו את ניצבת מול פרטנר (או לבד על הבמה, או מול מצלמה),
ויש לך תגובות לא מתוכננות, תגובות אחרות, תגובות שרוצות לצאת ממך בתוך הסיטואציה – את חייבת ללכת עם זה.
זה לא יפיל את הדמות שלך, ולא ימוטט את המשחק שלך, ולא יבטל את המחקר שלך-
זה פשוט יביא אותך להגיב בתור הדמות בסיטואציה הדרמטית בצורה אורגנית ואמיתית ומתאימה.

אני משוכנע בזה.

לפעמים את מדמיינת דמות בתור מאוד פגיעה או רופסת,
אבל משהו במציאות חייה באותו רגע דווקא מוציא ממנה עוצמה.
לפעמים את רוצה שמשהו מסוים יקרה לך מבחינה רגשית,
אבל את מגיבה אחרת לגמרי ברגע האמת.
לפעמים חשבת שתבכי – ואת דווקא צוחקת,
לפעמים חשבת שתתעצבני – ואת דווקא ריקה,
לא משנה באיזו צורה זה יוצא שונה ממה שתכננת –
בעיניי תמיד הרגע עצמו, רגע הביצוע, הוא הרבה יותר חשוב ונכון מכל מה שתכננת לגביו.

וזה כבר עניין יותר רחב בקונספט של משחק ושל עבודת דמות – עניין שהוא קצת פרדוקסלי.

כל מה שתכננת, כל מה שעבדת עליו, כל ההכנות שעשית –
את אמורה לזרוק הצידה בזמן הביצוע – מתוך ידיעה שכל מה שאת צריכה טמוע כבר בתוכך-
ובעצם כל מה שנדרש ממך לעשות זה לדבר ולהגיב ולפעול –
בצורה הכי פתוחה, והכי מאפשרת, והכי גמישה.

תביני, אני לא מדבר על משחק ללא גבולות, ועל להגיע לסצנה ורק להגיב בלי לחשוב על הדמות,
אני גם לא מדבר על סוג של עצלות כזאת של ״יהיה מה שיהיה אני פשוט אלמד בעל פה ויאללה אזרום״.
להיפך – אני חושב שכשמתכוננים ועושים מחקר ומנתחים את כל מה שצריך –
רק אז אפשר לשחרר ולתת למשחק לנוע מתוכך בצורה חופשית ופתוחה להפתעות ומאפשרת.

ואז רק אז – יצא ממך משחק משובח וסוער ודינמי וייחודי ולא צפוי,
משחק שמגלה את עצמו מרגע לרגע,
בתוך העולם הבדיוני שהמחזאי כתב עבורך.

אז זכרי – הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו.

(בתמונה – פלור ואורי (ואני) ברגע לא צפוי בתוך תרגיל, מתוך סדנה אי שם ב 2017).

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

שנייה רגע עם הטקסט.

IMG_3473

 

שנייה רגע עם הטקסט.

חכה שנייה לפני שאתה מנסה להבין את הטקסט לגמרי,
לדעת כל משפט וכל פעולה,
לחקור אותו, לפרק אותו ולנתח אותו.

אני הרבה פעמים עובד שחקנים ואני מרגיש שהם אשכרה במלחמה עם הטקסט.
הם חייבים כבר לפתור אותו,
זה כאילו שהטקסט הוא איזה מן בעיה שצריך מהר לטפל בה ולדעת מה לעשות איתה,
ויש מאה אלף טכניקות ושיטות,
וחייבים לחלק לביטים,
ובעצם לא – צריך רק לחלק אותו לשלושה חלקים ולא להרבה ביטים,
ובעצם צריך לכתוב מעל כל משפט את הפעולה,
אבל רגע – קודם כל צריך לדעת את הנסיבות,
ולפני זה חייבים חייבים לדעת מה היה לפני ומה יהיה אחריי,
וצריך את הרצון ואז את הפעולה שהיא בעצם רק חלק קטן מהרצון,
לא לא בעצם צריך את המכשול,
כן צריך את המכשול ואז את המעצור ואז,
ואז
ואז
התעייפתי.

טקסט זה קודם כל מילים שיוצאות לך מהפה.
אתה פותח את הפה ויוצאות מתוכו מילים.
וכבר כאן אפשר להבין עניין מאוד בסיסי במשחק,
בדרך שבה אתה אומר את המילים-
אתה יכול לפתוח את הפה ולתת למילים לצאת בצורה כמה שיותר טבעית,
או
שאתה יכול להגיד אותן בצורה ״הנכונה״
והרבה פעמים זה יצא מאולץ,
ואז אני בתור קהל אשמע את המאמץ מאחוריי הטקטס,
ולא את הבהירות של המילים שרק רוצות להיאמר, דרכך, החוצה.

בואו נקרא לזה משחק מאפשר,
שבו אתה בנוכחות פתוחה שמאפשרת לטקסט לצאת בכל מיני דרכים,
נוכחות משחקית שבה אתה מגיב לטקסט כשאתה מדבר אותו,
נוכחות משחקית שנותנת לטקסט להביע משהו ממך ומעצם המפגש שלך עם הטקסט הזה,

לעומת משחק כופה,
שבו אתה מחליט דברים לגביי הטקסט הזה, שיכול להיות שהם נכונים,
אבל הם עלולים לסגור אותך וגם למנוע איכויות משחקיות שלא חשבת שיבואו לידי ביטוי ולא תכננת.

אני באופן אישי מעדיף משחק מאפשר.

בגלל זה דבר ראשון כשאני עובד איתך אני אומר
פשוט תסתכל על המילים של הטקטס הזה ותן להן לצאת מהפה שלך,
בצורה הכי פשוטה וישירה,
בלי לנסות לעשות איתם משהו,
פשוט פתח את הפה ותן להן לצאת.
רק תגיד את הטקטס הזה בקול כמה פעמים בלי לשחק ובלי להחליט כלום.

אה אומר אותו כמה פעמים,
ואתה מתחיל להרגיש,
בצורה
אורגנית,
מה העניין עם הטקסט הזה.

ואז אני אשאל אותך – מה זה מזכיר לך, איזה חלק אהבת,
איך זה נשמע לך כשדיברת את זה,
איך זה הרגיש לך בתוך הפה ומחוץ לפה.

מה נראה לך שקורה לדמות הזאת תוך כדי הטקטס,
איזה סיטואציה זה מזכיר לך,
איזה דימויים עולים לך בראש,

ואנחנו מהרהרים קצת על העולם היצירתי שלך מסביב לטקסט הזה.

ברוב המקרים,
בלי לנסות יותר מדי,
הפעולה או הפעולות שלך מתגלות,
ממש בדרך טבעית וללא מחשבה קשה מדי,
מתוך מקום יצירתי לחלוטין ולא שכלי,
ואתה מקבל עוד קצת מידע,
ועוד קצת רעיונות,
רק מלהגיד את הטקסט בקול רם כמה פעמים.

אתה שחקן אחד ויחיד במינו,
ואתה יכול לתת לטקטס הזה משהו שאף שחקן אחר לא נתן לו,
ובדיוק בגלל זה תשתדל לא להפריע לעצמך ולא לעקוף את עצמך,
כי בתוכך יש השראה ורוח יצירתית,
והרבה מאוד פעמים היא יודעת יותר טוב מהשכל שלך.

אני כל כך אוהב לעבוד עם שחקנים ושחקניות בגלל הייחודיות של כל אחד ואחת,
בגלל מה שיכול להתגלות,
ובגלל החמקמקות של כשרון ואיך הוא יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי מהשכל ומההגיון.

ברור שעבודת המשחק לא מסתכמת בזה,
אי אפשר לעבוד רק עם אינטואיציות ודחפים ותחושות בטן,
ואין מה לעשות – בסופו של דבר פעולות ורצונות הן אבני יסוד בדרמה ובמשחק,
ומתישהו תצטרך לשבת ולנתח את הטקסט שלך מבחינת מבנה דרמטי ובהקשר של הדמות והנסיבות וכל המידע שמגיע אלייך מהמחזה או מהתסריט,

אבל שנייה רגע,
שנייה רגע עם המלחמה לנצח את הטקסט,

תן לעצמך תהליך עבודה אורגני שבו אתה יכול לגלות את הפונטציאל החד פעמי של המילים האלה,
ואת הייחדיות שלהן,
לפני שאתה סוגר אותו לעצמך ולקהל שלך.

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

DSC_4695

 

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

יש תמיד את הפרטנר שלך, שאת מגיבה אליו כל הזמן במשחק שלך,
הפרטנר (או הפרטנרית) נותן לך כל הזמן גירויים, דרך הטקסט שהוא אומר, ודרך המבט בעיניים שלו,
לאורך כל הסצינה את מגיבה, מגיבה באמת, בהווה שלך, לכל מה שקורה עם הפרטנר.
ולפעמים זה דברים שאת יודעת שהולכים לקרות בסצינה – למשל את יודעת שתתעצבני,
ולפעמים זה כל מיני הפתעות קטנות וגדולות בביצוע שלך,
כל מיני ניואנסים קטנים או רגשות שצצים או מבטים או כל דבר אחר בתגובה שלך-
שזה הכי כיף כמובן
וגם משאיר את המשחק ספונטני ושונה כל פעם,
ובכלל,
דרך הפרנטר את יכולה לשכוח מעצמך ולשים את הפוקוס החוצה כך שאת באמת נמצאת במצב יצירתי פתוח,
במצב מוכן לתגובתיות,
וזה משהו להישען עליו,
וזה מפעיל אותך בכל מיני צורות,
ואת לא לבד – את עם הפרטנר ביחסים משתנים – את פועלת עליו ואת מגיבה אליו,
ולפעמים כל מה שצריך זה לזוז צעד אחד הצידה ואחורה על הבמה וכל היחסים ביניכם משתנים,
וזה מעניין לראות,
וזה יחסים מובהקים של משחק.

ויש תמיד את הבמה.
היחסים שלך מול הבמה.
מה זה המקום שבתוכו את משחקת?
מה הוא גורם לך להרגיש או לרצות?
את יכולה להיכנס לבמה בתור דמות ומיד הקהל יבין שהמקום הזה עושה לך רע למשל,
עוד לפני שפצית את הפה, עוד לפני שעשית משהו.
יש לך יחסים עם המקום, שקצת כמו פרנטר – את מגיבה אל המקום דרך הנוכחות שלך ודרך המשחק שלך,
והיחסים ברורים.
אני אוהב לראות שחקנית על הבמה ברגעים הראשונים של הסצינה עוד לפני שמשהו דרמטי קורה,
ולהרגיש או להבין מה היחסים בין הדמות למקום.
המקום, המרחב נותנים לך כל כך הרבה מידע,
ואת מתנהלת ביחסים עם העולם התלת מימדי של הבמה, שהם עסיסיים לא פחות מאשר עם פרטנר.

אבל תמיד תמיד תמיד יש לך את היחסים עם עצמך.
היחסים שלך עם עצמך בתור פרפורמרית.
היחסים שלך עם הדמות שאת מגלמת.
אני אומר לשחקנים שלי שיזהרו שכשהם עם פרטנר על הבמה בדיאלוג, שלא יישכחו מה עובר עליהם עם עצמם,
תוך כדי הסצינה,
כי תמיד יש לך איזשהו עניין עם הפרנטר ובו זמנית איזשהו עניין עם עצמך.

ולפעמים זה קורה אפילו בטעות.
למשל אני יכול לראות שחקנית שלגמרי מאוכזבת מהביצוע שלה תוך כדי הסצינה,
ואני רואה, ממש רואה, שכשהיא משחקת יש עוד רובד של יחסים עצמיים שנכנסים איכשהו לתוך העולם של הדמות,
ומביאים לי רב גוניות של יחסים,
קורה לה משהו עם הפרטנר, קורה לה משהו עם עצמה, קורה לה משהו עם המקום.
זה מגניב אותי אותי בטירוף.
אבל מה שעושה את זה מעניין זה שהיא חושפת את זה,
כלומר היא מוכנה להראות את התגובה הרגשית שלה, ואת האכזבה שלה מעצמה, בזמן שהיא משחקת עם הפרטנר,
וזה מחזיר למשהו בסיסי של להסכים שיראו מה עובר עלייך על הבמה, ולהסכים להרגיש רגשות מכל מיני סוגים,
בין אם הם כתגובה לפרטנר או לעצמך.

ויש כמובן את היחסים בינך לבין עצמך לא רק על הבמה,
אלא בכלל כשחקנית, כפרפורמרית, כאמנית.
מה זה הקול הפנימי הזה, הרוח היצירתית שממלאים אותך מבפנים
ואיך את נותנת להם לצאת החוצה בעבודה הבימתית שלך,
והאם את בכלל מקשיבה למה שקורה לך בפנים?
לדחפים האמנותיים, לאינטואיציות שלך?
ומה את עושה אם האימפולס הזה, עם הפנימיות שלך כשאת יוצרת?

וכולם מדברים עכשיו על הקורונה שזאת הזדמנות,
או לא יודע מה – מקום שבו כל אחד מתמודד עם עצמו ומכיר את עצמו – אתם יודעים – כולם אומרים את זה עכשיו.

ואני מרגיש תמיד שלשחקנים יש מן עולם פנימי פסיכי שאין בו מגבלות ואין בו גבולות ואין לו חוקים,
בתוך הראש שלך הכל יכול לקרות, זה אינסופי בצורה כמעט מטפיזית ורוחנית,
אין משהו שלא יכול לקרות לך מבפנים בפנטזיות, ביכולות היצירתיות שלך.

ובעצם, הגוף שלך והקול שלך והאנרגיה שלך על הבמה זה חלק פצפון ממש פצפון וזעיר מהעולם הפנימי העצום הענק העמוק האינסופי הזה,
זה מרחב שהוא את באמת,
ויש בו כל כך הרבה כוחות, ואיכויות, וגוונים, וקולות, ודחפים, ודימויים, ואסוציאציות, ואפשרויות,
ולפעמים את שוכחת ומזדהה רק עם איך שאת רגילה להיות בגוף שלך עכשיו על הבמה.

אז איזה יחסים את מקיימת עם הקולות האלה, הדחפים האלה, האיפולסים היצירתיים האלה?

יש כאלה שלא מאמינים לעצמם.
יש כאלה שעפים על זה כל הזמן ומממשים כל דבר שעולה להם בראש.
יש כאלה שזה מעורר בהם מבוכה ובושה – כלומר הם בחיים לא יעיזו לעשות כל מיני דברים יצירתיים שרוצים להתממש.
יש כאלה שמטילים בזה ספק.
ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות ופשוט עושים, מייצרים, מגיבים, יוצרים, פעולים, פשוט עוקבים אחריי ההשראות הפנימיות שלהם.
יש כאלה שיורדים על עצמם וחושבים שמה שעובר עליהם בפנים זה לא יכול להיות טוב ומעדיפים לפעול כמו שמישהו אחר היה פועל.

יש יחסים בינך לבין עצמך.
כבן אדם,
וכיוצרת,
וכשחקנית,
וזה משהו שמלווה את הנוכחות הבימתית שלך,
ועושה את המשחק שלך לאחד ויחיד שלא היה כמותו בעולם כולו,
ולפעמים אלה יחסים אפלים,
ולפעמים אלה יחסים קיטשים,
ולא משנה איזה יחסים יש לך עם עצמך – אותי זה ת מ י ד מעניין,
ולדעתי זה תמיד עושה משהו חשוב למשחק שלך ולנוכחות שלך,
וכמו כל יחסים אחרים – היחסים בינך לבין עצמך הם דינמיים,
ותמיד
יכולים
(וצריכים)
להשתנות.

 

(בתמונה – אני בשיעור ממזמן – משנת 2017. איך אני מתגעגע לחזור לסטודיו ולעבוד עם שחקנים.. צילם ברגישות חנני הורוביץ המופלא).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

להיות פתוחים על הבמה.

IMG_2360

להיות פתוחים על הבמה.

להיות במצב נוכחות שמסכים לתת,

להיות במצב נוכחות שמסכים לקבל.

אתם רוצים לתת משהו לפרנטר שלכם,
אתם רוצים לתת משהו לקהל שלכם דרך המשחק,
אתם רוצים להעניק משהו לטקסט שאתם אומרים,
לדמות שאתם מגלמים,
אתם רוצים לתת משהו לבמה או למצלמה,
להיות במצב של פתיחות כדי לאפשר את הנתינה הזאת.

אתם רוצים לקבל משהו מהפרטנר שלכם כשאתם משחקים,
אתם רוצים לקבל איזשהי אנרגיה מהבמה,
אתם רוצים לקבל השראה מבפנים,
אתם רוצים להיות פתוחים עם הגוף כדי שהוא יוכל להביע את עצמו ולקבל מהעולם הבימתי טריגרים.

אני רואה הרבה פעמים משחק שהוא סגור,
סגור גם בגישה שלו וסגור גם בתוצר,
כאילו שמשהו התגלה בחדר חזרות וזהו סוגרים את זה כמו מוצר,
כמו משהו שיש לו סוף,

אבל זה כל כך נפלא במשחק שהוא תמיד דינמי,
שכל טייק מול המצלמה יכול להיות קצת אחר,
שכל ערב על הבמה יכול להיות קצת אחר,
וזה דורש פתיחות,
זה דורש אנרגיה פתוחה,
והבנה שמשהו בכם לא רוצה לסגור את הנוכחות אלא לפתוח אותה.

ואז כל רגע הוא חדש.

ואז גם עוד דבר מעולה קורה לכם.

ברגע שאתם מתאמנים בלהיות פתוחים במשחק שלכם,
כל עולמכם היצירתי והמעשי מתגמש.

פתאום אתם גם נפתחים לעוד הזדמנויות בקריירה שלכם.

פתאום אתם מוכנים לקבל עוד מהשחקנים שאתם עובדים איתם, מהבמאים שאתם עובדים איתם,
פתאום יש עוד דברים שלא חשבתם שיקרו לכם,
כי נפתחתם.

להיפתח לתת בתור שחקנים,
להיפתח לקבל בתור שחקנים.

בתמונה – השמיים בירושלים היום.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לתת לסצנה לעשות את שלה.

IMG_1126 (1)

 

לפעמים צריך לתת לסצנה לעשות שלה.

לא להתקיף אותה,
לא לפצח אותה עד הסוף,
לא לחשוב שצריך לעשות אותה נכון, הכי נכון,
להיפרד מהמחשבה שיש דרך לבצע אותה,
להיפרד מחרדת הביצוע,
להיפרד מהטכניקה ה״נכונה״ לגשת אליה.

לפעמים צריך לקרוא את הסצנה,
ולתת לה להשפיע עליכם לא דרך השכל ודרך ההגיון,
אלא דרך דלת יצירתית בתודעה שלכם,
דרך רצף של דימויים ותחושות ואסוציאציות,
דרך קצב ואנרגיה וזרימה,
עם השראה שעוקפת את המח ואת יכולות הניתוח שלכם.

תראו,
אני לא מתכוון לזה שאתם צריכים להיות עצלנים ולא להשקיע מחשבה בסצנה וסתם לבצע את המילים ולאלתר הכל.
אבל הרבה פעמים אני רואה שחקנים שהם כל כך מוכנים עם כל משפט,
שהם ניתחו לסצנה את הצורה והכל ברור ומוחלט מראש,
שהם מבינים את המבנה הדרמטי ואת הפעולות וכל זה,
ואז זה מרגיש לגמרי טכני.
וזה מרגיש כמו מלחמה,
כאילו הם תוקפים את הסצנה, ומנסים לנצח.

אז לא.

יש אמצע.

יש לי תרגיל שאני נותן לתלמידים טקסט בשיעור,
בלי שהם קראו אותו מראש,
ואז בשיעור הם קוראים אותו בקול בין חמש לעשר פעמים,
כל פעם מול תלמיד אחד,
כל פעם בדרך קצת אחרת,
פשוט מחזיקים את הטקסט ביד ומסתכלים על הפרטנר שלהם ונותנים לטקסט לצאת מהפה,
וכמובן אני נותן עוד אלמנטים ונקודות לשים לב אליהן בקריאה,
וקוראים את זה הכי פשוט והכי לפרנטר,
ואז אחריי כמה קריאות כאלה מניחים את הדף,
וכל אחד עושה את הטקסט  – כלומר את מה שהוא זוכר מהטקסט כרגע,
בצורה שיוצאת לו.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מדהים אותי כמה כל שחקן זוכר מהטקסט בלי שהוא למד אותו בעל פה בצורה פורמלית.
ומדהים אותי איך יוצאת אינטרפרטציה חד פעמית ואישית ומאוד מחוברת לדמות ולטקסט.
ומדהים אותי איך השראה נוחתת על שחקן או שחקנית ואיך אפשר פשוט לאפשר למשחק משובח לצאת מאיתנו בלי לייצר כל הזמן.

אז שוב אני חוזר – זה לא נגמר בזה. חייבים גם לעבוד על הטקסט.
אבל חייבים גם לתת לטקסט ולסצנה להשפיע עליכם בצורה יותר חופשית ויצירתית לפני שאתם מתקיפים אותה ומפצחים אותה.

והכי אני אוהב ששחקנים מבצעים סצנה ואני מרגיש שהם לא מבצעים אותה אלא היא מבצעת אותם,
שהם מתמסרים לטקסט ולעולם הבדיוני בצורה שאני מרגיש שהם לא עושים את זה,
אלא הכל זה תגובה,
תגובה לדמות,
תגובה לטקסט,
תגובה לפרטנר,
לבמה.

לתת לסצנה לעשות את שלה.

(בתמונה – תלמידים אהובים שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי מגישים סצנה כמו שרק הם יכולים).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

רק הסתכלתי על הידיים – או – לפעמים לא צריך לשחק כלום בכלל.

רק הסתכלתי על הידיים

 

שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),

והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.

הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.

ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?

רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.

מ ה מ ם.

אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.

לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,

ולפעמים זה רק דימוי.

לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.

ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.

ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.

ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.

לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.

לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.

דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.

רק הסתכלתי על הידיים.

אהבתי.

(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).