קטגוריה: לימודי משחק

אני אוהב לראות מופע חי,

אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,

אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,

אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.

אני אוהב את זה.

 

אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,

ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,

ואני אוהב לראות את הפעולות,

ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,

ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,

ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,

אני אוהב את זה ומתרגש מזה.

 

כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,

אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.

אתה גם היוצר וגם היצירה.

כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.

וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.

זה מגניב אותי ברמות.

 

ולא רק זה,

אתה גם החומר או הכלי,

ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,

בו זמנית.

וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.

זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.

 

וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,

אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,

לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,

ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.

ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,

את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.

 

אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.

יש אותך,

ויש את הגוף שלך,

ויש את הקול שלך,

ויש את הרגשות שלך,

ויש את מה שאתה מראה וחושף,

ויש את מה שאתה מסתיר,

ויש את הבמה מסביבך,

ויש את העולם הבדיוני,

ויש את הטקסט,

ויש את התאורה.

איזה מגניב זה.

בחיי.

 

וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,

אני מרגיש אשכרה תדהמה,

זה מדהים אותי,

זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.

אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,

אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,

ממש עכשיו,

איתך,

כאן,

בזמן שזה קורה.

 

אהבתי.

(בתמונה  – אני בקאמרי, רואה מופע חי).

 

 

 

כלומר ברור שמשנה לי.

אני מאחל לכל התלמידים שלי שיצליחו בכל מה שהם עושים תמיד ובצורה נפלאה.

אבל כשאת ואני בשיעור,

כשאנחנו באימון משחק,

לא משנה לי את תצליחי כרגע בתרגיל או תיכשלי בו.

אני רוצה שלפעמים תעלי ותצליחי בטירוף,

ואני רוצה שלפעמים תעלי ויהיה לך זוועה,

ואני מאחל לך שלפעמים תעלי עם פרטנר מעולה שידחוף אותך ויזרום איתך בסצנה,

ושלפעמים תעלי עם פרטנר קשה שאת לא מצליחה לתקשר איתו.

ואני רוצה שתעלי לתרגיל ותנסי דברים,

ותתנסי,

ושלפעמים תקבלתי תובנות על המשחק שלך ושייפלו לך אסימונים,

ושלפעמים זה יהיה סתמי.

ואני מחכה לראות תרגילים שהטקטס יוצא מהפה שלך בצורה חסרת מאמץ ועם המון רבדים וניואנסים,

וגם תרגילים שהטקטס לא מצליח לצאת טוב, שזה מדוקלם וריק.

ואני רוצה שתתאמני.

ואני רוצה שיהיו לך כל מיני סוגי שיעורים ותרגילים.

ואני יודע שזאת קלישאה שכל בן אדם שעוסק באמנות וגם לא באמנות אומר –

שלומדים הרבה מכשלונות –

וזה הרי כל כך נכון שאפילו אין טעם להגיד את זה.

אז זאת האמת. אני ממש לא מאחל לך שכל פעם שאת עולה על הבמה בשיעורים, שיצא לך משחק מעולה.

(ואפילו אני לא בטוח שאני מאחל לך את זה בקריירה).

אני רוצה לעבוד איתך ולהעמיק את המשחק והנוכחות הבימתית שלך.

ואני מקווה שדווקא תשחררי את הרצון להצליח בכל תרגיל,

אני מרגיש שאם את עולה מתוך איזושהי אחריות להצליח ולהיות טובה, זה עלול ממש לסגור אותך,

ואם המטרה היא לאו דווקא ההצלחה,

אלא המטרה היא נאמר החיבור לרגע,

או הסקרנות ממה שיכול לקרות עכשיו,

או הנכונות להיות מושפעת רגשית,

או המוכנות שיראו אותך כמו שאת –

אני מרגיש שאלה מטרות שהרבה יותר יעילות באימון המשחקי שלך,

כי אז תהיי באמת פנויה,

בגוף מבחוץ,

ובעולם הפנימי מפנים,

לשחק.

לפעמים אתה תחת הההשפעה של הכשרון שלך.
הכשרון שלך, או האינטואיציה שלך, הדחפים הפנימיים שלך לגביי מה צריך לקרות לך על הבמה ואיך,
ולמרות שלמדת בעל פה ועשית את כל המחקר שלך לגביי הדמות והמחזה,
ולמרות שאתה יודע איפה לעמוד ומתי ואתה יודע מה היחסים עם הפרטנר,
למרות זאת אתה לא חושב על כל הדברים האלה,
אתה כאילו משוחרר מכל זה וזורם עם הסצנה בצורה חסרת מאמץ,
ועם הרבה נואנסים של משחק ונוכחות,
והכל זורם ממך ויוצא ממך,
אתה לא מתאמץ בכלל, להיפך, אתה מאפשר לדבר לקרות לך,
אתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.
אתה מאוד מודע לקהל, אתה כל הזמן שם לב אם יש מישהו שמקשיב ויותר גרוע – אם יש מישהו שלא מקשיב,
אתה מחכה שיצחקו בזמן הנכון ומחכה לזה וכשזה לא קורה אתה מאבד אנרגיה,
אתה מודע לכל תזוזה של מישהו שיושב בקהל,
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות בחדר ומאבד את הקשר שלך עם הפרטנר ועם עצמך ועם הבמה,
ואז לפעמים אתה מתחנף לקהל או מנסה שהוא יאהב אותך, והרבה פעמים זה רק יוצר דחייה שלא היתה קיימת מקודם,
וזה תופס מומנטום, ואתה מרגיש על הפנים תוך כדי שאתה משחק.
אתה תחת ההשפעה של מה אתה חושב שהקהל חושב עלייך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של המצב רוח המעפן שקמת איתו בבוקר.
קמת מעפן, לא יודע למה, מישהו עצבן אותך, או סתם אתה מרחם על עצמך ומרגיש מסכן,
ואתה מעפן וזה צובע את כל ההתנהלות שלך בסצנה, ובכלל על הבמה ובחדר החזרות,
ואין לך כח,
ואתה עושה טובה לעולם,
ואתה מפיל את הפרטנר שלך, ואתה שפוט של המצב הרגשי שלך,
ואתה נאחז בזה וקשה לך, ממש קשה לך להשתחרר,
כי אתה תחת ההשפעה של המצב רוח שלך.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של השכל שלך.
הגוף שלך או העולם הפנימי שלך או האינטואיציות שלך מבקשים ממך לעשות משהו מסוים על הבמה,
אבל השכל אומר שזה לא מתאים.
יש לך דחף לצחוק או לזוז מהר או להגיד את המשפט בצורה מסוימת,
אבל אתה מקשיב רק לקול ההיגיון ואתה משתיק את עצמך ואתה אומר לעצמך שזה לא מתאים מכל מיני סיבות ואתה משכנע את עצמך,
ובלי לשים לב הופה נכנסת ללופ של המחשבות שלך בעודך מתהלך על הבמה מנותק לגמרי ממה שקורה ועצור מבחינת ההבעה רגשית.
השכל שלך משתלט עלייך ולא נותן לשום דבר אחר להיכנס.

ולפעמים אתה תחת ההשפעה של לנסות להרשים.
אתה עושה הרבה מעבר ממה שנחוץ לרגע הבימתי שלך,
אתה תופס מן ווייב מתאמץ, או ווייב משוויץ, או ווייב כאילו סקסי, או ווייב מתחכם,
ואתה מצחיק בלי לשים לב שזה קצת טרגי עבורך,
וממש חשוב לך להרשים את הפרטנר או הפרטנרית או הבמאי או לא יודע מי,
והרצון להרשים גובר על הרצון של הדמות בסצנה,
ולא טוב לך,
אתה תחת ההשעה של לנסות להרשים.

בתכלס  – או שאתה תחת ההשפעה של הכשרון שלך,
או שאתה לא תחת ההשפעה של הכשרון שלך.

ואני לא יודע בכלל מה זה אומר בדיוק,
כלומר אולי צמד המילים ״הכשרון שלך״ הוא לא נכון כאן.
אבל אתה יודע למה אני מתכוון,
אתה תחת ההשפעה הנכונה,
אתה מחובר לרגע, אתה מחובר לעצמך בתוך הרגע, אתה משוחרר פיזית ופנימית,
אתה נותן למשהו שהוא מעבר למחשבות שלך ולעצמות שלך להוביל אותך בסצנה,
אתה משחרר הכל ואתה – אולי נקרא לזה – תחת ההשפעה של האלוהות של הבמה.
לא, זה קצת דרמטי.
אתה תחת ההשפעה של האנרגיות הבימתיות שמתחברות לאנרגיה שלך.
אתה תחת ההשפעה הנכונה שבה אין מחשבה ויש היענות לאימפולסים ואינטואיציות ודחפים כל כך מהירים ומיידיים כי אתה שם.

[ואני לא מתכוון שתמיד המשחק שלך צריך להיות רק אימפולסים ורק דחפים ורק כשרון- ברור שצריך הכנה, ברור שצריך החלטות שנובעות מהשכל, ברור שצריך לבנות את המהלך הבימתי שלך. אני שואל –  כשאתה מגיע לביצוע עצמו – תחת איזה השפעה אתה נמצא?]

זה קרה גם לי כשהתנסיתי במשחק,
זה קורה גם לי בהוראה,
זה קורה גם לי בחיים,
ואני כל כך אוהב שאני תחת ההשפעה הנכונה.

השלב הבא הוא לחשוב ולהבין איך אתה מביא את עצמך להיות תחת ההשפעה הנכונה.

אני אחשוב על זה.

בינתיים – לב.

(בתמונה – לירון מסדנה ב 2018, תחת ההשפעה הנכונה).

 

אני בטוח ששמעת לא פעם מהמורים שלך למשחק שאת חייבת לצאת מאזור הנוחות,
את חייבת לחשוב מחוץ לקופסא,
את חייבת להתפתח ולהרחיב את ההרגלים שלך על הבמה בתור שחקנית.

פעם, כשהייתי מורה למשחק בתחילת דרכי,
היתה לי תלמידה שכל הזמן היתה מנסה (ומצליחה) להצחיק את הקהל שלה.
זה היה אזור הנוחות שלה.
אני זוכר שבתחילת הסמסטר היא ואני זיהינו את זה והחלטנו שהיא חייבת לצאת מאזור הנוחות,
שהיא חייבת להפסיק להישען על היכולת הזאת ולהשתמש בעוד קלפים,
והיא חייבת למצוא דרכים אחרות להיות על הבמה,
וזאת היתה משימה שלה.

והיא ממש ניסתה. כלומר היא נלחמה בדחף שלה להצחיק,
והיא בחרה כל הזמן דמויות וסצנות שיבליטו צדדים אחרים,
והיא ניסתה למחוק כל סממן של צחוק או כיף,
וזה היה
נורא.

היא כל כך הדפה את היכולת הטבעית שלה,
את אזור הנוחות שלה,
שהמשחק הפך להיות קפוא,
ועומד במקום,
וחסר השראה,
וחסר תעופה,
ומשעמם,
ומלא מלא מלא חרדה של ביצוע.

כל הכיף שלה על הבמה בתור שחקנית,
כל הגמישות וההנאה של הבמה,
כל הבטחון והאמונה העצמית,
נעלמו,
והיא נכנסה ללופ של שפיטה עצמית, ושל ביקורת עצמית,
והיא היתה ממש ממש ממש מבואסת,
וגם אני.

ולמדתי משהו מאוד חשוב בתור מורה –
לא לבטל כל כך מהר את אזור הנוחות.
לא להאמין למנטרה הזאת של – ״צא מאזור הנוחות״, או ״תחשוב מחוץ לקופסה״ –
לפחות לא על אוטומט כלפיי כולם כל הזמן באופן שווה.

כל אחד שונה וכל אחת שונה,
יש שחקנים שהקפיצה החוצה הזאת עושה להם ממש טוב ומטעינה אותם באנרגיות יצירתיות,
ויש כאלה, כמו התלמידה המקסימה הזאת, שזה מקפיא אותם,
שהמשימתיות הזאת של – אני חייבת להמציא את עצמי מחדש – רק מעוררת לחץ וחרדה ותחושת כשלון.

וחוץ מזה, אזור הנוחות יכול להיות ממש ממש מגניב.
יש בו מלא צדדים שונים, ומעמקים וניואנסים ומקומות לבדוק ולחקור.
ויש בו פתחים ליציאה שהם יותר רכים ומעודנים מאשר – לעשות קפיצת ראש החוצה ממנו עכשיו ומיד.

ובאמת, במקרה של התלמידה ההיא,
אני זוכר שיום אחד אמרתי לה – די, בואי נחזור קצת לכיף ולצחוקים ולהנאה שלך.
ועשינו את זה,
ובמהלך הזמן, לאט לאט, בלי לחץ, היא מצאה דרכים להרחיב ולגוון ולצאת מהגבולות של הצחוקים הרגילים,
היא מצאה סדקים באזור הנוחות,
היא מצאה את הדרך שלה להתקדם בלי לתקוף,
ואני זוכר שבסוף השנה היא הביאה מונולג מצ׳כוב שהיה ערבוב של צחוק ופחד וכאב ואימה ואבסורד.

אין חוקים.
אין דרך אחת.

נסי לפעמים לתפוס תעוזה ולעשות דברים חדשים,
נסי לפעמים להיות במצב שהכי נח לך על הבמה ועדיין לבדוק איך להעמיק את זה,
נסי גם וגם,
וכשאת מחליטה לבדוק את עצמך מול אזור הנוחות שלך – הימנעי מלהיכנס למלחמה.
זה משחק! זה לא בית משפט:)
אז קחי את זה בקלות ולא כמשימה של חיים ומוות.

אני אוהב את אזור הנוחות, ואני אוהב שיוצאים מאזור הנוחות,
אני אוהב שתלמיד מגלה כל מיני דרכים להתקדם ולהתרחב,
וכך גם אני בתור מורה.

ובכל מקרה,
מאז,
אני
מאוד
מנסה
להימנע
מסיסמאות.

(בתמונה – אני באזור הנוחות).

 

 

 

אתמול הלכתי לקבל חיסון לקורונה.
הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא עושה סצנות.
הלכתי וכל הדרך ממש דיברתי אל עצמי והרגעתי את עצמי.
אתה רגוע, קטן עלייך, אתה נכנס לשם מקבל את הזריקה הזאת ויוצא,
אתה גיבור, אתה קול, אתה מתקתק את זה,
ככה כל הדרך.

וכמובן ברגע שנכנסתי לחדר של החיסונים,
אפילו לפני,
וראיתי את האחיות, והרחתי את הריח, וראיתי את כל המתחסנים האחרים,
החדר התחיל להסתובב והרגשתי שאני נופל.

האחות מסתכלת עליי וחצי מרחמת חצי צוחקת לעצמה.
אני מכיר את המבט הזה,
אני ממש מכיר את המבט הזה.

אני כזה יושב על הכסא מולה,
ואני מרגיש את כל הגוף שלי מתמלא זיעה,
זיעה קרה דקה,
ואני נושם נשימות קצרות,
ואני כולי חלושס,
רואה שחור בצדדים של העיניים,
חרדה.

נראה לי שאם הייתי רואה את זה מהצד,
נאמר בסצנה מסרט או משהו,
הייתי ממש אוהב את הדמות.
הייתי קצת צוחק עליה אולי,
אבל בעיקר הייתי נהנה מהסיטואציה,
הייתי גם נהנה מדרך הפעולה.

הדמות הזאת מנסה להתגבר על משהו,
מדברת אל עצמה בדרך,
משחקת אותה כאילו הכל בסדר,
אבל ברגע האמת,
נכשלת,
ומציפה את עצמה בחרדה.

אני יכול להגיד שבאופן אישי פעם הייתי ממש מתבייש בזה שאני מפחד ממחטים.
וגם כל אפיסודה כזאת היתה ממש ארוכה,
נאמר אם הייתי יודע שביום שני אני צריך לקבל חיסון או לעשות בדיקת דם,
לפחות ארבעה ימים לפני כבר הייתי מת מפחד, לא ישן בלילות.
זה היה מביך אותי, וזה היה גורם לי להרגיש מפגר.

היום דברים השתנו.
זה כבר לא עניין של ימים,
כל הסיפור הוא גג חצי שעה, לא נורא בכלל.
אני גם מצליח קצת לצחוק על עצמי.
כשאני מגיע למעמד עם מחט,
והאחות מנסה להרגיע אותי ושואלת מה אני עושה בחיים,
ואני אומר לה שאני מורה למשחק ולדרמה,
שנינו מתפקעים מצחוק.

אני ממש מעדיף את החרדה שלי על פני חרדות אחרות,
כלומר איזה מזל שאני לא מפחד ממטוסים – יש אנשים שלא עולים על מטוס כל החיים שלהם מרוב פחד,
ואיזה מזל שאני לא מפחד מכפתורים (לבן שלי יש פחד מכפתורים שמסתבר שזה פחד די נפוץ והוא לגמרי חוטף התקפי פאניקה כשיש מישהו עם כפתור בחדר),
ויש כל מיני חרדות שונות ומשונות – פעם תלמיד שלי ברח מהכיתה כי מישהו לעס מסטיק וזאת היתה החרדה שלו.

אז אני לומד עם עצמי שהחרדה משתנה עם הזמן, האינסטנסיביות שלה, וגם הפעולות שמסביבה.

ויותר מזה,
אתמול,
אחריי שקיבלתי מחט ליד,
(וזה היה אגב ממש ממש עדין ובקטנה – הבילד אפ כרגיל הרבה יותר דרמטי מהעניין עצמו),
פתאום אמרתי לעצמי – מה אתה נלחם כל כך בחרדה ממחט כל כך קטנה?
מה אכפת לך?
אז אתה דרמה קווין, ואתה מפחד ממחטים, וקבל את זה, וזהו.
קלטתי שההתנגדות לחרדה עושה את המצב הרבה יותר גרוע.

אהבתי.

כל אחד והחרדה שלו,
כל אחת והחרדה שלה.
וגם לדמויות שאתם מגלמים יש חרדות,
ואתם יכולים לגלם את החרדות האלה מתוך הזדהות ואהדה ואפילו אהבה.
לא לחשוב שזה לא צריך לקרות, אלא לקבל את זה,
ואז זה לא חייב להיות הדבר הכי שלילי ומשתק בעולם,
אתם יכולים להינות מהחרדה.

אולי זה מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם,
כשאתם משחקים חרדה (או אפילו חווים חרדה בחיים האמיתיים שלה),
אולי אפשר לגשת אליה כדבר לא כל כך נורא.
זה לא סוף העולם.
זאת אנקדוטה קטנה באפיון שלכם ושל הדמות שלכם,
וזה נותן לכם המון אופנים של התנהגות ושל נוכחות שיכולים להיות מאוד מגניבים ויצירתיים,
וזה גם יכול להיות כיף, באמת כיף, כלומר יש משהו מענג בזה.

כשאתם מגלמים חרדה חישבו על שני דברים,
על התחושה,
ועל הפעולה.
כי יש את החרדה,
ויש את דרכי הפעולה להתמודד עם החרדה.

נסו להפוך את התחושה ואת הפעולה למאוד ספיציפיים.
יש לכם חולשה בגוף?
יש לכם נשימות קצרות כאלה והיסטריות?
יש לכם תחושה קלה או כבדה בגוף?
יש לכם מצב רוח עצוב או כועס?
אתם מדחיקים?
אתם שקטים או חופרים?
אתם מתנצלים על קיומכם או אולי אתם מנסים לנהל את העולם מסביבכם?

יש כאלה שמנסים להתעלם מזה,
יש כאלה שכל הזמן מדברים על החרדה שלהם,
יש כאלה שהופכים את זה לקומדיה וצוחקים על עצמם ועל החרדה שלהם,
יש כאלה שקופאים ולא מצליחים לזוז,
יש כאלה שנכנסים להיפר,
יש כאלה שחוטפים את הסעיף,
יש כאלה שמתחננים,
כל מיני.

שימו לב שזה לא משחק כללי של חרדה כללית.
שלא יהיה כללי.
ושיהיה (סוג של) כיף.

אז אני מעכשיו מנסה להתחיל לאהוב את החרדה שלי,
או לפחות להיות בשלום איתה,
או לפחות לחשוב
שהיא
קצת
חמודה.

 

(בתמונה – אני מנסה לשחק אותה קול בדרך לפגישה עם מחט).

 

 

 

באוגוסט נסענו לאכזיב,
חופשה בים,
מקס הבן שלי בן 6 לקח את הגלשן החדש שלו.
הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, מה המטרה שלו,
הוא רוצה להיכנס למים עם הגלשן,
לתפוס גל גדול ולגלוש עליו עד החוף.

והים מדהים,
והגלים מעולים,
והוא נכנס ומתחיל במשימה.

הולך עם הגלשן בנחישות, ואני לידו,
הולך כנגד הגלים נכנס קצת לעומק (קצת, לא יותר מדי),
מוצא את המקום הכי מושלם בשבילו כרגע,
מסתובב ומחכה לרגע המתאים.

לפעמים הוא תופס את הגל בדיוק בשנייה הנכונה ברגע הנכון בתזמון הנכון.
קופץ על הגלשן ונשכב עליו,
ושועט קדימה לעבר החוף,
בלי מאמץ,
בלי לעשות כלום,
בלי נפילות,
רק מוצא את הרגע הנכון ומשחרר,
אבל באמת משחרר.
נותן לים לעשות את הכל,
וזהו.

אבל הרבה פעמים הוא ממש לא תופס את הגל בשנייה הנכונה.
הוא עולה מוקדם מדי או מאוחר מדי,
הוא נופל לתוך המים ובולע מלא מים,
הוא מאבד את הגלשן בין הגלים,
הוא מתהפך לתוך עצמו לתוך הים,
אבל מיד קם ולא מתייאש,
ועדיין מנסה לעלות על הגל הזה,
הגל הלא נכון,
בלי להתייאש,
ונופל עוד פעם,
ומנסה עוד פעם,
ומגיע לחוף תשוש קצת מבואס בלי אוויר ואחריי המון מאמץ.

ומיד חוזר לעוד סיבוב.

הוא מבין, ואני מבין ביחד איתו,
שהאימון הוא בכלל לא באיך לגלוש,
אלא אימון בתיזמון או בעיתוי,
אימון באיך למצוא את הרגע המושלם להתחיל את הזה,
ואימון באיך לשחרר בצורה מלאה.
כי ברגע שתופסים את הגל נכון אין מה לעשות חוץ מלתת לו לקחת אותך
עד החוף
הכי בסבבה.

זה לא אימון בגלישה,
זה אימון ב-מתי לעלות על הגלשן על הגל.

 

לפעמים אתה מתחיל את הסצנה שלך או את התרגיל שלך,
ומה אני אגיד לך – אתה תופס את הגל.

ואתה מרגיש את זה.

אתה נכנס לבמה,
ומהשנייה הראשונה הכל עובד בצורה הרמונית ומעולה,
אתה מרגיש מחובר לעצמך ולפרטנר,
אתה מרגיש חוסר מאמץ,
אתה מרגיש שהרגשות והרצונות והטקסט והמקום והדמות והכל כל הדברים האלה פשוט יושבים במקום,
והסצנה כאילו לוקחת אותך לגלישה.
אתה לא באמת עושה הרבה חוץ מלהגיב למה שקורה בצורה הכי משוחררת ומלאה,
תפסת את הגל, התחלת את המשחק שלך בדיוק בשנייה הנכונה,
ואז הכל קורה מעולה ומושלם ונכון.

ולפעמים אתה ממש לא תופס את הגל.
מהשנייה הראשונה שאתה מתחיל לשחק את זה,
אתה מרגיש שזה לא עובד.
וזה כמו איזו תאונת רכבת,
זה הולך ומסתבך,
זה מסורבל ותקוע ולא זז כמו שצריך,
ואתה מודע לכל מילה,
ואתה מרגיש כאילו כל הזמן אתה נופל וקם ולא מצליח לשחק כמו שצריך,
ולא מצליח להביא את עצמך לתוך הסצנה הזאת,
וכל הזמן בולע מים ונופל ומאבד את הגלשן שלך,
ואתה מבין שכנראה לא חיכית לשנייה הנכונה להתחיל הזה,
וזה אסון.
(או יותר נכון – אתה מרגיש כאילו זה אסון).

 

כאן אני כאילו אמור לתת לך פתרונות,
להגיד לך איך אתה יכול ״להציל״ את הסצנה,
ומה כדי לך לעשות כדי שהמשחק שלך יהיה משובח תמיד.

אבל למען האמת, אני חייב להודות שאני אוהב את שתי הווריאציות.

אני אוהב לראות משחק הרמוני נטול מאמץ,
משחק כזה מלא בשהראה שהכל עובד כמו שצריך,
וזה צובר מומנטום בסצנה,
אני אוהב את זה,
ואני בעיקר אוהב את תחושת הסיפוק של השחקן,
את ההנאה שלו מהגלישה,
ויש לזה אפקט צפייה חזק וקל.

אבל גם כששחקן נאבק עם עצמו על הבמה מולי,
כשיש קושי אמיתי בביצוע
(ולא רק קושי של הדמות בעלילה שלה),
וכשיש מן סירבול כזה ותקיעות,
וכשיש תחושת תבוסה קטנה של השחקן,
ויש הבנה שזה לא הולך,
וכל זה גם תופס מומנטום – מן מומנטום שלילי,
וכל הדברים האלה קורים מול העיניים שלי כשהשחקן מנסה הכי טוב שהוא יכול,
גם את זה אני ממש אוהב.

כלומר לא יודע אם המילה היא ״אוהב״,
אני לא אוהב כששחקנים שלי מרגישים רע עם מה שהם עושים.
אולי המילה היא ״מתחבר״,
אני מתחבר לזה,
אני מרגיש הזדהות עם התשוקה הבלתי ממומשת למשחק משובח,
אני מרגיש שאני בעדו ושאני רוצה שהוא יצליח,
אני מרגיש קושי צפייה,
אני מרגיש מבוכה לפעמים,
אני מרגיש התנגדות,
אני מרגיש שאני רואה את השחקן הזה עכשיו באמת,
והוא מנסה להתגבר, והוא נשבר מבפנים לפעמים,
וזה הכי דרמטי בעולם.
בקיצור יש לי חווית צפייה מאוד מעורבת ודינמית כששחקן לא תופס את הגל.

 

מה אני אומר עם כל זה בעצם.

אל תנסה לפתור את זה כשלא הולך.
תן למה שקורה לך מול הסצנה ומול הפרטנר להיות הדבר עצמו.
תבין שגם ברצף נפילות וכישלונות יש כח.
תיפול מהגל בענק, תבלע מלא מים, תתפדח מהפדיחה,
תשנא את זה ותחכה שזה ייגמר.

ובסוף תזכור שזה כולה גל.

 

 

 

 

 

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).

 

 

תלמידה שלי מגיעה לשיעור ממש ממש מוכנה.
היא חשבה הרבה על הדמות שלה ובאמת עשתה עבודת תחקיר רצינית.
עוד לפני שהיא מתחילה את הסצנה היא מספרת לי שהיא גילתה שהדמות שלה קצת רופסת,
אולי לא בדיוק רופסת, היא אומרת לי, אבל יש לה חולשה פיזית בגוף כשהיא נמצאת בסיטואציה.
היא משתמשת בדימויים ממש מעניינים,
יש לה ג׳לי בברכיים,
יש לה חולשה בפרקים,
משהו קורס בה מבפנים כשהיא רוצה לדבר עם הדמות שממולה,
וזה כל כך מעניין וברור וחי,
אני איתה לגמרי, אני רוצה לראות.

ואז מתחילה הסצנה.
ומשהו תקוע.
היא מאוד מחויבת לדמות שהיא יצרה וזוכרת המון מהמידע שהיא חקרה לגביי הדמות,
והיא מייצרת חולשה,
או יותר נכון מנסה לייצר חולשה,
ומנסה להיות הדבר הרופס והפגיע הזה מול הדמות הגברית מולה.

ומה אני אגיד לכם – זה לא עובד.
זה ממש לא עובד.
היא כאילו לא מקשיבה ולא מגיבה ולא מדברת אל מי שנמצא מולה,
הראש שלה והחושים שלה במקום אחר-
כנראה במחקר שלפני הביצוע ולא בביצוע עצמו.

אני עוצר את הסצנה לקראת הסוף.

מה קורה, אני שואל אותה, איך הולך, מה את אומרת בינתיים.
והיא עונה לי – מה זה עונה לי – בקול חזק וקצת בעצבים על זה שמה פתאום עצרתי אותה,
ואיך אני לא נותן לה לעשות את העבודה,
ואיך משהו בפרנטר לא איפשר לה להביע את עצמה,
והיא מדברת איתי,
והיא מה זה עצמתית וחזקה,
לא ממקום כוחני אלה ממקום של נשיות לא מתנצלת,
והיא פשוט חזקה וגדולה ומעולה וברורה וחדה כתער.

אני מת על זה.

איפה כל זה היה בסצנה אני שואל אותה.
אני עף על איך שאת מדברת איתי, למה את לא מדברת איתו ככה?

כי זה לא מה שתכננתי, היא עונה לי, ואני חייב להגיד שדי בצדק.
זה באמת לא מה שהיא תכננה.

אבל,
דמויות זה לא דבר מקובע ומתוכנן וסגור מראש.
כנ״ל לגביי משחק.

לא משנה מה תכננת מראש – הרגע שבו את ניצבת מול פרטנר (או לבד על הבמה, או מול מצלמה),
ויש לך תגובות לא מתוכננות, תגובות אחרות, תגובות שרוצות לצאת ממך בתוך הסיטואציה – את חייבת ללכת עם זה.
זה לא יפיל את הדמות שלך, ולא ימוטט את המשחק שלך, ולא יבטל את המחקר שלך-
זה פשוט יביא אותך להגיב בתור הדמות בסיטואציה הדרמטית בצורה אורגנית ואמיתית ומתאימה.

אני משוכנע בזה.

לפעמים את מדמיינת דמות בתור מאוד פגיעה או רופסת,
אבל משהו במציאות חייה באותו רגע דווקא מוציא ממנה עוצמה.
לפעמים את רוצה שמשהו מסוים יקרה לך מבחינה רגשית,
אבל את מגיבה אחרת לגמרי ברגע האמת.
לפעמים חשבת שתבכי – ואת דווקא צוחקת,
לפעמים חשבת שתתעצבני – ואת דווקא ריקה,
לא משנה באיזו צורה זה יוצא שונה ממה שתכננת –
בעיניי תמיד הרגע עצמו, רגע הביצוע, הוא הרבה יותר חשוב ונכון מכל מה שתכננת לגביו.

וזה כבר עניין יותר רחב בקונספט של משחק ושל עבודת דמות – עניין שהוא קצת פרדוקסלי.

כל מה שתכננת, כל מה שעבדת עליו, כל ההכנות שעשית –
את אמורה לזרוק הצידה בזמן הביצוע – מתוך ידיעה שכל מה שאת צריכה טמוע כבר בתוכך-
ובעצם כל מה שנדרש ממך לעשות זה לדבר ולהגיב ולפעול –
בצורה הכי פתוחה, והכי מאפשרת, והכי גמישה.

תביני, אני לא מדבר על משחק ללא גבולות, ועל להגיע לסצנה ורק להגיב בלי לחשוב על הדמות,
אני גם לא מדבר על סוג של עצלות כזאת של ״יהיה מה שיהיה אני פשוט אלמד בעל פה ויאללה אזרום״.
להיפך – אני חושב שכשמתכוננים ועושים מחקר ומנתחים את כל מה שצריך –
רק אז אפשר לשחרר ולתת למשחק לנוע מתוכך בצורה חופשית ופתוחה להפתעות ומאפשרת.

ואז רק אז – יצא ממך משחק משובח וסוער ודינמי וייחודי ולא צפוי,
משחק שמגלה את עצמו מרגע לרגע,
בתוך העולם הבדיוני שהמחזאי כתב עבורך.

אז זכרי – הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו.

(בתמונה – פלור ואורי (ואני) ברגע לא צפוי בתוך תרגיל, מתוך סדנה אי שם ב 2017).

 

שנייה רגע עם הטקסט.

חכה שנייה לפני שאתה מנסה להבין את הטקסט לגמרי,
לדעת כל משפט וכל פעולה,
לחקור אותו, לפרק אותו ולנתח אותו.

אני הרבה פעמים עובד שחקנים ואני מרגיש שהם אשכרה במלחמה עם הטקסט.
הם חייבים כבר לפתור אותו,
זה כאילו שהטקסט הוא איזה מן בעיה שצריך מהר לטפל בה ולדעת מה לעשות איתה,
ויש מאה אלף טכניקות ושיטות,
וחייבים לחלק לביטים,
ובעצם לא – צריך רק לחלק אותו לשלושה חלקים ולא להרבה ביטים,
ובעצם צריך לכתוב מעל כל משפט את הפעולה,
אבל רגע – קודם כל צריך לדעת את הנסיבות,
ולפני זה חייבים חייבים לדעת מה היה לפני ומה יהיה אחריי,
וצריך את הרצון ואז את הפעולה שהיא בעצם רק חלק קטן מהרצון,
לא לא בעצם צריך את המכשול,
כן צריך את המכשול ואז את המעצור ואז,
ואז
ואז
התעייפתי.

טקסט זה קודם כל מילים שיוצאות לך מהפה.
אתה פותח את הפה ויוצאות מתוכו מילים.
וכבר כאן אפשר להבין עניין מאוד בסיסי במשחק,
בדרך שבה אתה אומר את המילים-
אתה יכול לפתוח את הפה ולתת למילים לצאת בצורה כמה שיותר טבעית,
או
שאתה יכול להגיד אותן בצורה ״הנכונה״
והרבה פעמים זה יצא מאולץ,
ואז אני בתור קהל אשמע את המאמץ מאחוריי הטקטס,
ולא את הבהירות של המילים שרק רוצות להיאמר, דרכך, החוצה.

בואו נקרא לזה משחק מאפשר,
שבו אתה בנוכחות פתוחה שמאפשרת לטקסט לצאת בכל מיני דרכים,
נוכחות משחקית שבה אתה מגיב לטקסט כשאתה מדבר אותו,
נוכחות משחקית שנותנת לטקסט להביע משהו ממך ומעצם המפגש שלך עם הטקסט הזה,

לעומת משחק כופה,
שבו אתה מחליט דברים לגביי הטקסט הזה, שיכול להיות שהם נכונים,
אבל הם עלולים לסגור אותך וגם למנוע איכויות משחקיות שלא חשבת שיבואו לידי ביטוי ולא תכננת.

אני באופן אישי מעדיף משחק מאפשר.

בגלל זה דבר ראשון כשאני עובד איתך אני אומר
פשוט תסתכל על המילים של הטקטס הזה ותן להן לצאת מהפה שלך,
בצורה הכי פשוטה וישירה,
בלי לנסות לעשות איתם משהו,
פשוט פתח את הפה ותן להן לצאת.
רק תגיד את הטקטס הזה בקול כמה פעמים בלי לשחק ובלי להחליט כלום.

אה אומר אותו כמה פעמים,
ואתה מתחיל להרגיש,
בצורה
אורגנית,
מה העניין עם הטקסט הזה.

ואז אני אשאל אותך – מה זה מזכיר לך, איזה חלק אהבת,
איך זה נשמע לך כשדיברת את זה,
איך זה הרגיש לך בתוך הפה ומחוץ לפה.

מה נראה לך שקורה לדמות הזאת תוך כדי הטקטס,
איזה סיטואציה זה מזכיר לך,
איזה דימויים עולים לך בראש,

ואנחנו מהרהרים קצת על העולם היצירתי שלך מסביב לטקסט הזה.

ברוב המקרים,
בלי לנסות יותר מדי,
הפעולה או הפעולות שלך מתגלות,
ממש בדרך טבעית וללא מחשבה קשה מדי,
מתוך מקום יצירתי לחלוטין ולא שכלי,
ואתה מקבל עוד קצת מידע,
ועוד קצת רעיונות,
רק מלהגיד את הטקסט בקול רם כמה פעמים.

אתה שחקן אחד ויחיד במינו,
ואתה יכול לתת לטקטס הזה משהו שאף שחקן אחר לא נתן לו,
ובדיוק בגלל זה תשתדל לא להפריע לעצמך ולא לעקוף את עצמך,
כי בתוכך יש השראה ורוח יצירתית,
והרבה מאוד פעמים היא יודעת יותר טוב מהשכל שלך.

אני כל כך אוהב לעבוד עם שחקנים ושחקניות בגלל הייחודיות של כל אחד ואחת,
בגלל מה שיכול להתגלות,
ובגלל החמקמקות של כשרון ואיך הוא יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי מהשכל ומההגיון.

ברור שעבודת המשחק לא מסתכמת בזה,
אי אפשר לעבוד רק עם אינטואיציות ודחפים ותחושות בטן,
ואין מה לעשות – בסופו של דבר פעולות ורצונות הן אבני יסוד בדרמה ובמשחק,
ומתישהו תצטרך לשבת ולנתח את הטקסט שלך מבחינת מבנה דרמטי ובהקשר של הדמות והנסיבות וכל המידע שמגיע אלייך מהמחזה או מהתסריט,

אבל שנייה רגע,
שנייה רגע עם המלחמה לנצח את הטקסט,

תן לעצמך תהליך עבודה אורגני שבו אתה יכול לגלות את הפונטציאל החד פעמי של המילים האלה,
ואת הייחדיות שלהן,
לפני שאתה סוגר אותו לעצמך ולקהל שלך.

 

 

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

יש תמיד את הפרטנר שלך, שאת מגיבה אליו כל הזמן במשחק שלך,
הפרטנר (או הפרטנרית) נותן לך כל הזמן גירויים, דרך הטקסט שהוא אומר, ודרך המבט בעיניים שלו,
לאורך כל הסצינה את מגיבה, מגיבה באמת, בהווה שלך, לכל מה שקורה עם הפרטנר.
ולפעמים זה דברים שאת יודעת שהולכים לקרות בסצינה – למשל את יודעת שתתעצבני,
ולפעמים זה כל מיני הפתעות קטנות וגדולות בביצוע שלך,
כל מיני ניואנסים קטנים או רגשות שצצים או מבטים או כל דבר אחר בתגובה שלך-
שזה הכי כיף כמובן
וגם משאיר את המשחק ספונטני ושונה כל פעם,
ובכלל,
דרך הפרנטר את יכולה לשכוח מעצמך ולשים את הפוקוס החוצה כך שאת באמת נמצאת במצב יצירתי פתוח,
במצב מוכן לתגובתיות,
וזה משהו להישען עליו,
וזה מפעיל אותך בכל מיני צורות,
ואת לא לבד – את עם הפרטנר ביחסים משתנים – את פועלת עליו ואת מגיבה אליו,
ולפעמים כל מה שצריך זה לזוז צעד אחד הצידה ואחורה על הבמה וכל היחסים ביניכם משתנים,
וזה מעניין לראות,
וזה יחסים מובהקים של משחק.

ויש תמיד את הבמה.
היחסים שלך מול הבמה.
מה זה המקום שבתוכו את משחקת?
מה הוא גורם לך להרגיש או לרצות?
את יכולה להיכנס לבמה בתור דמות ומיד הקהל יבין שהמקום הזה עושה לך רע למשל,
עוד לפני שפצית את הפה, עוד לפני שעשית משהו.
יש לך יחסים עם המקום, שקצת כמו פרנטר – את מגיבה אל המקום דרך הנוכחות שלך ודרך המשחק שלך,
והיחסים ברורים.
אני אוהב לראות שחקנית על הבמה ברגעים הראשונים של הסצינה עוד לפני שמשהו דרמטי קורה,
ולהרגיש או להבין מה היחסים בין הדמות למקום.
המקום, המרחב נותנים לך כל כך הרבה מידע,
ואת מתנהלת ביחסים עם העולם התלת מימדי של הבמה, שהם עסיסיים לא פחות מאשר עם פרטנר.

אבל תמיד תמיד תמיד יש לך את היחסים עם עצמך.
היחסים שלך עם עצמך בתור פרפורמרית.
היחסים שלך עם הדמות שאת מגלמת.
אני אומר לשחקנים שלי שיזהרו שכשהם עם פרטנר על הבמה בדיאלוג, שלא יישכחו מה עובר עליהם עם עצמם,
תוך כדי הסצינה,
כי תמיד יש לך איזשהו עניין עם הפרנטר ובו זמנית איזשהו עניין עם עצמך.

ולפעמים זה קורה אפילו בטעות.
למשל אני יכול לראות שחקנית שלגמרי מאוכזבת מהביצוע שלה תוך כדי הסצינה,
ואני רואה, ממש רואה, שכשהיא משחקת יש עוד רובד של יחסים עצמיים שנכנסים איכשהו לתוך העולם של הדמות,
ומביאים לי רב גוניות של יחסים,
קורה לה משהו עם הפרטנר, קורה לה משהו עם עצמה, קורה לה משהו עם המקום.
זה מגניב אותי אותי בטירוף.
אבל מה שעושה את זה מעניין זה שהיא חושפת את זה,
כלומר היא מוכנה להראות את התגובה הרגשית שלה, ואת האכזבה שלה מעצמה, בזמן שהיא משחקת עם הפרטנר,
וזה מחזיר למשהו בסיסי של להסכים שיראו מה עובר עלייך על הבמה, ולהסכים להרגיש רגשות מכל מיני סוגים,
בין אם הם כתגובה לפרטנר או לעצמך.

ויש כמובן את היחסים בינך לבין עצמך לא רק על הבמה,
אלא בכלל כשחקנית, כפרפורמרית, כאמנית.
מה זה הקול הפנימי הזה, הרוח היצירתית שממלאים אותך מבפנים
ואיך את נותנת להם לצאת החוצה בעבודה הבימתית שלך,
והאם את בכלל מקשיבה למה שקורה לך בפנים?
לדחפים האמנותיים, לאינטואיציות שלך?
ומה את עושה אם האימפולס הזה, עם הפנימיות שלך כשאת יוצרת?

וכולם מדברים עכשיו על הקורונה שזאת הזדמנות,
או לא יודע מה – מקום שבו כל אחד מתמודד עם עצמו ומכיר את עצמו – אתם יודעים – כולם אומרים את זה עכשיו.

ואני מרגיש תמיד שלשחקנים יש מן עולם פנימי פסיכי שאין בו מגבלות ואין בו גבולות ואין לו חוקים,
בתוך הראש שלך הכל יכול לקרות, זה אינסופי בצורה כמעט מטפיזית ורוחנית,
אין משהו שלא יכול לקרות לך מבפנים בפנטזיות, ביכולות היצירתיות שלך.

ובעצם, הגוף שלך והקול שלך והאנרגיה שלך על הבמה זה חלק פצפון ממש פצפון וזעיר מהעולם הפנימי העצום הענק העמוק האינסופי הזה,
זה מרחב שהוא את באמת,
ויש בו כל כך הרבה כוחות, ואיכויות, וגוונים, וקולות, ודחפים, ודימויים, ואסוציאציות, ואפשרויות,
ולפעמים את שוכחת ומזדהה רק עם איך שאת רגילה להיות בגוף שלך עכשיו על הבמה.

אז איזה יחסים את מקיימת עם הקולות האלה, הדחפים האלה, האיפולסים היצירתיים האלה?

יש כאלה שלא מאמינים לעצמם.
יש כאלה שעפים על זה כל הזמן ומממשים כל דבר שעולה להם בראש.
יש כאלה שזה מעורר בהם מבוכה ובושה – כלומר הם בחיים לא יעיזו לעשות כל מיני דברים יצירתיים שרוצים להתממש.
יש כאלה שמטילים בזה ספק.
ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות ופשוט עושים, מייצרים, מגיבים, יוצרים, פעולים, פשוט עוקבים אחריי ההשראות הפנימיות שלהם.
יש כאלה שיורדים על עצמם וחושבים שמה שעובר עליהם בפנים זה לא יכול להיות טוב ומעדיפים לפעול כמו שמישהו אחר היה פועל.

יש יחסים בינך לבין עצמך.
כבן אדם,
וכיוצרת,
וכשחקנית,
וזה משהו שמלווה את הנוכחות הבימתית שלך,
ועושה את המשחק שלך לאחד ויחיד שלא היה כמותו בעולם כולו,
ולפעמים אלה יחסים אפלים,
ולפעמים אלה יחסים קיטשים,
ולא משנה איזה יחסים יש לך עם עצמך – אותי זה ת מ י ד מעניין,
ולדעתי זה תמיד עושה משהו חשוב למשחק שלך ולנוכחות שלך,
וכמו כל יחסים אחרים – היחסים בינך לבין עצמך הם דינמיים,
ותמיד
יכולים
(וצריכים)
להשתנות.

 

(בתמונה – אני בשיעור ממזמן – משנת 2017. איך אני מתגעגע לחזור לסטודיו ולעבוד עם שחקנים.. צילם ברגישות חנני הורוביץ המופלא).