Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

הבעיה שיש לאלפרד היצקוק עם חלומות.

היצ׳קוק מספר לטריפו על חלומות ועל רעיונות שמגיעים בחלום.

וכך הוא מספר – תסריטאי אחד היה מתעורר בלילה באמצע חלום עם רעיונות מבריקים לסיפורים ולדמויות.

ובבוקר היה שוכח הכל.

ערב אחד הוא החליט להניח פנקס ועט ליד המיטה, וכשיתעורר עם הרעיון – מיד יכתוב אותו.

וזה קרה.

הוא באמת חלם רעיון אלוהי, ובאמת התעורר וכתב את הרעיון.

ובבוקר, כשצחצח שיניים, נזכר שהיה לו איזשהו רעיון מצוין לתסריט באמצע הלילה, ואיזה מזל, הוא חשב לעצמו, שכתב את הרעיון!

רץ לחדר, פתח את הפנקס, והסתכל על מה שכתב – ״ילד פוגש ילדה״.

התסריטאי, היצ׳קוק מספר, התאכזב עד עמקי נשמתו. זה הכל?

היצ׳קוק לא מאמין בחלומות. כלומר הוא מאמין אבל הוא לא מסתמך עליהם לגמרי. הוא חושב שלפעמים חולמים משהו שנראה כמו הברקה באמצע הלילה, ובבוקר זה נראה כמו רעיון מחריד וסתמי. הוא כן מאמין בעבודה מדוקדקת ועמוקה על כל רגע ורגע בסרט.

אני מאמין בחלומות, אבל אני גם מאמין שלפעמים החלום הוא רק סטרטר, הוא התחלה של משהו שהופך למשהו אחר, ואני מאמין שלפעמים מה שחלמתי כבר עובר גלגולים ומשנה את צורתו.

כנראה שצריך אישזהו איזון בין חלום ובין פרקטיקה,

בין התמימות של הפנטזיה, לבין הסיזיפיות של האימון,

בין האינסופיות של החלום, לבין המגבלות של האימון היצירתי היומיומי.

ובכל מקרה – הספר הזה – טריפו מראיין את היצקוק – הוא סוג של קריאת חובה לקלנוענים. כשלמדתי קולנוע כולם היה קרועים על הספר הזה, וגם אני.

ונראה לי שיש אותו גם בעברית.

יש בתוכו שיחות ספציפיות על רגעים ספציפים מתוך הסרטים, וגם שיחות על קולנוע באופן כללי, וגם שיחות על יצירה, על מה זה אומר ליצור, על פרקטיקות של יצירה, ובעיקר יש כאן מפגש בין שני יוצרים שהם כאילו ממש שונים זה מזה אבל הכי מוצאים נקודות השקה.

אני אוהב יצירה, משחק, בימוי, כתיבה. ואני אוהב גם את הדיבור ואת השיח סביב זה. ממש.

ממליץ.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, ציוצים על משחק

מה שעובר לנו בתוך הראש ואף אחד לא יודע.

מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות.
זה די פסיכי.

כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.

ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא.
בתוך הראש והחושים.

ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.

אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר,
להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.

אף אחד לא ידע ואתם תביאו משחק משובח ועמוק ואישי.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

קצת על האסתטיקה של bad taste בפרפורמנס ובמשחק.

אני תמיד אהבתי את דיווין.
איכשהו ראיתי אותה בטלוויזיה או משהו, במקרה, בגיל די צעיר,
והיא הקסימה אותי,
לא ידעתי אפילו למה.

עכשיו אני יודע שהקו הדק בין מופרעות,
לבין איזה כאב פנימי,
וגם
היכולת להיות כל כך שונה
והעוצמה שבתוך זה,
ממש עושים לי את זה.

וכשקראתי את הספר הזה
שמתעסק בקאמפ ובטראש ובקאלט מתוך נקודת מבט קווירית,
הבנתי את השייכות שזה יכול לתת
לצופיםות מסויימיםמות
ולפרפומריםיות מסויימיםמות.

השונה, האחרת,
מנכסת לעצמה כח –
דרך המוזרות שלה
ודרך הפרפומרנס של האקצנטריות שלה,
ודרך כל מה שלא בסדר בה –
והופכת להיות דיווה הזויה ומטונפת ומלאה בגלאם.

יש כל מיני סוגי משחק ונוכחות בימתית.
זה יכול להיות מינמליסטי ואמין,
וזה יכול להיות מסוגנן ומוגזם,
וזה יכול להיות מופרע וגדול מהחיים,
אבל מבחינתי זה עובד רק כשיש מסירות אמיתית לרגע.
זה לא משנה מה הז׳אנר,
אלא שהשחקן או השחקנית מצליחים להביא משהו מעצמם לתוך הרגע.

הנושא של טעם טוב וטעם רע
ומי מחליט מה הוא טעם טוב וטעם רע,
וכמה אפשר לבדוק את הגבולות של הטעם-
זה עניין שג׳ון ווטרס ודיווין לקחו כדרך חיים,
ואני מרגיש שזה מרומם לי את הנשמה.

ג׳ון וורס לקח את דיווין והפך אותה לכוכבת שלו למוזה שלו והיא בסופו של דבר ולאט לאט הפכה אותו לאחד הבמאים האמריקאים החשובים.
בספר הזה הוא מספר על הסרטים שלו, על הקוויריות שלו, על דיווין, על ההשראות שלו, ועל הטעם שלו.

ולסיום – אחד הציטוטים האהובים עליי מתוך הספר –
“One must remember that there is such a thing as good bad taste and bad bad taste… To understand bad taste one must have very good taste.”

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק

לפתח מודעות להרגלים הבימתיים שלכן – ולגוון.

לפעמים נכנסים לסצנה עם המון כח,
ולפעמים נכנסים לסצנה בהתנגדות,
ולפעמים נכנסים לסצנה בפגיעות מאוד גדולה,
ולפעמים נכנסים לסצנה בנון שלאנט.

וכשכבר נמצאים בתוך מהלך העניינים-
לפעמים תופסים מומנטום,
ולפעמים מרגישים מן תקיעות,
ולפעמים מתאמצים מאוד,
ולפעמים זה ממש זורם בקלות.

לפעמים מביאים אנרגיות כבדות נורא בגוף ובעולם הפנימי,
ולפעמים מרגישים קלים כמו נוצה,
ולפעמים מרגישים פוקוס,
ולפעמים מרגישים כאוס.

הכל סבבה,
והכל לגיטימי,
והכל כמובן תלוי בנסיבות של העולם הבדיוני והדמות שאתם מגלמים,

אבל
בתוך כל זה יש גם הרגלים,
אתן מפתחות לעצמכן הרגלים בימתיים,
ואתן צריכות לשים לב לזה.

כי משהו שממש מגניב במשחק ובנוכחות בימתית,
זה האפשרויות-
יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה.

אז

שימו לב עם עצמכן,
אם אתן חוזרות על אותו סוג משחק,
על אותה סוג אנרגיה ואיכות בימתית,
על אותה דרך להיכנס לסצנה ולהתנהל בתוכה,

שימו לב,
ושנו את זה,
וגוונו את זה,
ושחקו עם זה,
כי זה כיף,
אבל יותר מזה – זה יקדם את המשחק שלכן בצורה מופלאה.

לפתח מודעות להרגלים בימתיים – ולגוון.

תמונה משיעור.
16.1.2020.
צילום @hananihorovitz

Posted in אימון משחק, בלוג, פעולות במשחק, ציוצים על משחק, רגשות במשחק

מה מגיע קודם?

מה מגיע קודם?

הסיטואציה? הפעולה? הרגש?

הרבה פעמים הדמות נתקלת בסיטואציה,

שגורמת לה לצאת לפעולה מסויימת,

ואז יש לה תגובה רגשית.

יכול להיות אפילו שברוב המקרים זה ככה בדרמה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

לפעמים הסיטואציה דווקא מביאה תגובה רגשית,

ורק אז הדמות יוצאת לפעולה,

או שבכלל הדמות כבר מגיעה לסיטואציה טעונה באיזשהו מצב רגשי,

וזה משפיע על הפעולה,

שתבוא לידי ביטוי מן הסתם בדרך אחרת.

בקיצור,

אל תלכו אחריי פורמולות של מהלכים דרמטיים,

יש המון אפשרויות לבדוק איך הרגש נולד מתוך הפעולה

או להיפך

וזה כיף שיש הרבה אופציות לבנות מהלך של דמות (הרבה יותר ממה שאני ציינתי כאן).

ותבדקו כל מקרה לגופו,

ותהנו מזה.

Posted in Uncategorized

להקשיב יותר לעומק – לקבל

אתמול בשיעור

תלמיד עלה לתרגיל עם פרטנרית

והוא שיחק נהדר

וכשהוא הקשיב לה

ולא דיבר

הוא הגיע לעומקים של נוכחות בימתית

שעשו לי תהפוכה קטנה בבטן

הוא לא רק הקשיב למה שהיא אומרת

הוא היה בנוכחות שכל החושים שלו מוכנים לקבל מידע

והשראה

ודחפים

והוא היה בנוכחות שאיפשרה משהו מאוד עמוק

ואני ראיתי בתוכו דרך ההקשבה שלו אינסוף פנימי

עולם פנימי אינסופי שלו או של הדמות שלו

שנותנת לדברים חיצוניים ופנימיים להשפיע על המשחק שלו

וזה היה מרהיב

ותזכרו את הרובד העמוק של ההקשבה

הקשבה שהיא לא רק דרך האזניים

הקשבה שמערבת את כל כולכם למה שקורה על הבמה

וזה מייצר אצלכם מיידית מונולוג פנימי שמתרחש כל הזמן כשאתם על הבמה.

אהבתי❤️

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

ההבדל בין להיות אמיתיים ללהיות כנים.

לפעמים זה לא מרגיש לנו אמיתי,

לפעמים אנחנו לא מוצאים איך האמת של הדמות קשורה אלינו,

אבל תמיד אפשר למצוא את הדרך הכנה

והפשוטה

להיות על הבמה,

לדבר על הבמה,

להתחבר לדמות ולרצונות שלה,

מבלי להיכנס ללופים של – זה לא מרגיש לי אמיתי.

לכו על כנות.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

לי שטרסברג רוצה שניכנס פנימה לתוך הזכרונות שלנו.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

Posted in Uncategorized, אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, ציוצים על משחק

משחק שהוא כמו רצף של טעויות.

לפעמים השחקן עולה על הבמה ואני מרגיש שזאת הפעם ראשונה שהוא עושה את מה שהוא הולך לעשות,

שזה חדש ורענן,

שזה לא קרה עוד מעולם,

שהוא באמת לא יודע מה הולך לקרות עכשיו,

והוא מרגיש שכל האפשרויות פתוחות לפניו.

ואז אני אוהב את התחושה הזאת,

שהכל פתוח,

שהכל אפשרי,

וזה קל וצלול וקשוב ומאפשר,

וזה לא משנה אם מדובר במחזה שהשחקן מגלם דמות והוא למד את הטקטס בעל פה,

או במופע ללא מילים שהשחקן יודע את המהלכים הבימתיים ומבצע אותם דרך הנוכחות הבימתית שלו,

או אפילו אם זה מחול או תיאטרון תנועה או פרפורמנס.

וברור שהשחקן הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות,

ואפילו אולי עשה את זה כבר מאות פעמים.

אבל כשהוא מצליח להגיע למצב,

שזה נראה לא לגמרי מתוכנן,

ואפילו שזה מרגיש כמו טעות אחר טעות אחר טעות שמתגבשים לכדי מהלך בימתי,

אני מת על זה.

Posted in Uncategorized

זה יכול להיות קל ומהנה.

עדיף להתייחס למשחק כאל משהו קל, כייפי, הרפתקני, שמרים אותנו ושיש בו השראה וסקרנות,

מאשר להתייחס אליו כאל עניין קשה וסופר מורכב שצריך לפצח, או כאיזה משימה שחייבים לעשות בדרך מסוימת ו״נכונה״.

גם אם הדמות קשה ועוברת עניינים קשיפ מבחינה רגשית – בואו נמצא את ההנאה והזרימה בביצוע.

lighten up and enjoy.