הזמן על הבמה הוא לא קבוע, ויש לו יכולת להתארך או להתכווץ,
ולפעמים הצגה של שעתיים עוברת לנו ממש מהר, ולפעמים הצגה של פחות משעה מרגישה כמו ארבע שעות,
וגם ברמת הסצינה או התרגיל, לפעמים אנחנו עולים על הבמה והסצינה שלנו מרגישה כל כך ארוכה ונמרחת וכבדה, והזמן לא זז,
ולפעמים אנחנו באים עם תרגיל ארוך ממש, והוא עובר לנו כל כך מהר ואנחנו לא מבינים איך זה עף ככה.
ואני אוהב את זה.
ולפעמים כשאני עובד עם שחקנים – והם מן הסתם רגילים לדבר בעיקר על עניינים פסיכולוגיים של הדמות, או דברים שקשורים לעולם הפנימי של הדמות, או דיונים דמרטורגיים של הטקטס- ואני פתאום אומר משהו כמו ׳תעשה הכל אותו דבר אבל שיהיה קצר בחצי דקה׳, או ׳פה ממש תיקחי את הזמן אל ממש, אל תמהרי ותמשכי את הרגע׳, והם מנסים ותמיד יש לזה השפעה על המשחק ועל התוצאה של המשחק. לפעמים זה עובד לטובה, ולפעמים לא, אבל מה שבטוח – הם מבינים שהעיסוק בזמן הוא עוד כלי חשוב בארגז הכלים שלהם ושהם יכולים להשתעשע איתו כשהם עולים על הבמה.
ואני אוהב לחשוב על הזמן לא רק כעל תוצאה של מה שאנחנו עושים על הבמה, אלא ממש מנגנון בעבודת המשחק שלנו,
כלומר אנחנו יכולים להיות בשליטה על זה ולתמרן את תחושת הזמן של הקהל שלנו דרך המשחק,
וככה אנחנו יכולים גם להגיד עוד משהו על הרגע הבימתי הזה.
ואני אוהב ששחקנים בוחרים לפעמים למהר ממש למהר ואפילו לנסות לעקוף את עצמם תוך כדי משחק, וכאילו לעלות לבמה עם תחושה של אין זמן ממש אין זמן וחייבים להספיק הכל מהר,
ואני אוהב גם ששחקנים לוקחים את הזמן ונותנים לרגע קטן כל כך לתפוס משך, ואולי זה משהו כל כך קטן כמו להזיז את הנעליים ממקום אחד על הבמה למקום אחר וממש למשוך את זה.
וצריך גם להגיד כאן שיש הבדל בין קצב לבין משך.
אני יכול לדבר ממש מהר במשך חצי דקה,
ואני יכול לדבר ממש מהר במשך חמש דקות,
ואני יכול לדבר ממש לאט במשך חצי דקה,
ואני יוכל לדבר ממש לאט במשך חמש דקות,
כדי שתחושת הזמן, חלוף הזמן, ההשפעה האנרגטית והרגשית ימצאו אפקט אחר וחדש בכל פעם.
ואני כותב לכם את זה כי אני רוצה שהזמן ותחושת הזמן לא יהיו רק תוצאת לוואי של המשחק שלכם, ושזה לא יהיה אוטומטי וחוזר על עצמו אצלכם כל פעם אותו דבר, אלא שתיקחו את הזמן בחשבון ותתעסקו בזמן מתוך מודעות, ולטובת אפקט שאתם רוצים ליצור אצל הקהל, וגם כדי להגיד עוד משהו על הדמות שלכם, או על הרגע המסויים בחיים שלה שאתם מראים לקהל שלכם.
(התמונה מסדנה בשנת 2021, צילם ברגישות דן רוברט לחיאני).
