קטגוריה: רגשות במשחק

אתם כבר בטח יודעים שחלק גדול מהמשחק שלכם הוא תגובות- אתם מגיבים לפרטנר, אתם מגיבים למציאות המשתנה שלכם, אתם מגיבים לדחפים פנימיים שלכם ושל הדמות שלכם.

אתם בעצם נמצאים במשחק שלכם במין מטוטלת כזאת שעוברת בין מצב של יוזמה למצב של תגובה,

אז חשוב מאד מאוד להתאמן ביכולת התגובה שלכם שתהיה כמה שיותר מחוברת ואורגנית למושא התגובה.

ואז, השלב הבא בעבודה עם תגובות במשחק שלכם, הוא לראות איך אפשר לתמרן את זה.

הרבה פעמים הדמות מגיבה בצורה מיידית למשהו שנזרק אליה, ואפילו הייתי אומר מגיבה מהר מדי, ומצד שני לפעמים הדמות מגיבה בדיליי, היא משתהה ונותנת לתגובה להתבשל, ואז התגובה יוצאת החוצה לידי ביטוי בצורה שונה.

בואו ניקח דוגמא.

נאמר שאתם משחקים דמות, ואתם מקבלים שיחת טלפון שמישהו מאוד קרוב אליכם מת.

דרך אחת היא להגיב מיידית בצורה רגשית עם בכי או צרחה או עצב פנימי עמוק שמשתלט על הגוף מפנים, וזה קורה מיידית והקהל רואה את זה.

דרך נוספת היא לסיים את השיחה כאילו כלום לא קרה, מין הקשבה אפטית ומנותקת כזאת, ורק אחריי שניות ארוכות או אפילו כמה דקות (ובמחזות מסויימים אפילו אחריי חצי שעה ויותר) פתאום אתם כדמות קולטים את המידע ומגיבים בצורה רגשית.

דרך נוספת היא שהדמות מנסה להשהות את התגובה, מנסה לא לתת לתגובה הרגשית לצאת החוצה, ונכשלת בזה, כלומר מנסה לרסן וזה יוצא החוצה למרות הכל.

זיכרו שיש הרבה אופנים להביא לידי ביטוי במשחק שלכם מצבי תגובה שונים, ולפעמים זה כתוב בטקסט בצורה ישירה, ולפעמים זה לא, וזה לגמרי בידיים שלכם לבחור איך לשחק את זה, ואתם רוצים להיות מגוונים, ולהראות רבדים שונים של הדמות, ולהראות עומקים במשחק שלכם.

אז לא לעבוד רק על אוטומט,

לפעמים להגיב מיידית,

ולפעמים להשתהות.

לגוון את זה.

(בתמונה ארבע תלמידות מופלאות בשיעור משחק בחזותי מ 2020 משתהות תוך כדי מונולוג משותף מצ׳כוב נדמה לי❤️) .

תלמידה מסיימת שיעור לא טוב.

אני רואה עליה שהיא במאבק,

אני רואה שהסצנה הזאת מדליקה אצלה משהו שהיא לוקחת בצורה מאוד אישית,

אני רואה שהיא לא מרוצה,

אני רואה שהולך לה קשה,

אני רואה את זה.

והיא כותבת לי אחר כך שהיה לה שיעור ממש מבאס,

ושהיא הגיעה לגבולות שלא רצתה כל כך,

ושזה גורם לה להמון מחשבות,

ושזה ממש מציף אצלה משהו,

ויום אחריי אני שואל אותה אם היא בסדר,

והיא בסדר,

היו כמה שעות מבאסות,

ועובר לה,

ויש לה הירהורים ומחשבות,

ואין לי מה להגיד על המשחק שלה חוץ מלתמוך בה כרגע,

ואני אומר לה שאני מעריך את זה שהיא מושפעת,

שדברים נוגעים לה,

שהיא מגיבה לדמות ולסצנה,

וגם אם זה לא הכי כיף או מרגיש יצירתי,

זה עדיין תהליך מעניין,

ואני לא רוצה לתת עצות,

לפעמים התפקיד של המורה הוא לא להורות או להדריך או לתת פתרונות

אלא רק להקשיב,

וגם התלמידה לפעמים רוצה רק לשתף בלי לשמוע מה כדאי לה לעשות,

ואני אוהב את זה

כלומר אני לא אוהב שהיא מרגישה בעסה עמוקה ,

ואני לא אוהב שלא הולך לתלמידים שלי,

אבל אני אוהב את זה שהיא מושפעת ממה שקורה,

ממש,

ואני חושב על ההחמצה,

על תחושת ההחמצה שתלמידים לפעמים חווים,

וגם שחקנים מקצועיים,

וזה יכול להיות משהו ממש קטן שגורם תחושת תבוסה עצמית כל כך עצומה,

לפעמים זה רגע קטן על הבמה שממוטט את הכל,

ואיך לא הלך לי,

ואיך החמצתי את הרגע,

ואיך נכשלתי במה שעשיתי,

ואני חושב גם על תחושת ההחמצה שלי לפעמים,

ואני מרגיש,

שזה נוגע לי בלב.

(תמונה של הדר אלפסי הנפלאה משיעור פעם מזמן ב 2017❤️) .

לפני כמה ימים פרסמתי ווידאו על התמודדות עם רגשות שליליים,
ואמרתי שלא צריך ישר לטפל בכל רגש שלילי שאנחנו חווים או להילחם בו,
ולהיזהר לא ליפול למלכודת של לחשוב שמשהו לא בסדר איתי אם אני חווה רגש ממש שלילי וחזק,
ושבסופו של דבר זה עוזר למשחק שלכם.

והנה אתמול קיבלתי תשובה למשרה שממש ממש רציתי,
משרת הוראה במקום יוקרתי,
שהשקעתי זמן בהגשה שלה,
והייתי בטוח שאני הכי מתאים בעולם,
וממש ראיתי את זה קורה והתרגשתי מזה,
והודיעו לי שלא עברתי לשלב הבא.

ואני מקבל את התשובה השלילית,
ואני מרגיש דבר ראשון עלבון,
עלבון עמוק כזה שמרגישים בגוף ולא רק בנפש,
עלבון כמו של ילדים שחושבים שלא רוצים אותם.
וגם אכזבה.
ותחושת כשלון.
ובושה.
פדיחה.
עצב.
וגם התקרבנות בכיינית שאוף זה לא הגיוני ולא מגיע לי ולא יכול להיות.
ותחושה שבא לי לנקום ולהחזיר להם.

ואני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת מבפנים והיא כבדה ויש לי בחילה.
ויותר מכל תחושה של חוסר ערך עצמי.
הכי דרמה.
הכי נמוך.

ואם הייתי דמות, והייתי מסתכל עליה מהצד נראה לי שהייתי אוהב אותה ממש,
כלומר אם הייתי עכשיו קהל שרואה את הדמות ברגע עצוב ודחוי כזה,
אז הייתי הכי בצד שלה,
הכי מעודד אותה,
ורוצה שיהיה לה טוב,
ומזדהה איתה,
ואולי משהו בסיטואציה היה עושה לי עצוב אבל גם מרומם את רוחי.

ואני חושב על השחקנים והשחקניות שאני מלווה ואיך הם חווים אכזבות וכמה פעמים הם מקבלים לא,
על תפקידים, ועל הזדמנויות.
וכמה פעמים הם השקיעו במשהו שלא הלך להם, או לא הלך להם כמו שהם חשבו שזה יילך.

ואז הדמות הזאת שהיא אני, עם כל התחושות האלה,
צריכה להתנהל בחיים שלה.
וכבר היה אחרי הצהריים,
והתארגנתי להוציא את הילדים מבית ספר,
ולשלי יש בלט,
ואני מארגן את התיק שלה,
ומקס הולך לחבר, אז אני מארגן את אלבום הפוקימון שלו,
ואני בפעולה,
אני ברגש קשה,
אבל הוא כבר משתלב בפעולה,
ואני זז, ואני מרגיש,
והכל ביחד,
וזה מזין אחד את השני.
ואני אוהב את זה,
כלומר אני לא אוהב את התחושה אבל אני אוהב את המנגנון,
ואיך הדברים קשורים,
איך הפעולה והרגשות,
איך הפיזיות החיצונית והעולם הפנימי,
בונים התנהגות של דמות.
ואני נותן לזה לקרות.

ואז בלי שאני שם לב, אחריי שהילדים כבר איתי, אני קולט שהתחושה הקשה עברה.
אני כבר לא שם.
אני כבר במקום אחר רגשית.

הרגש תמיד זז.
הרגש תמיד מתגלגל עם עצמו ומשתנה.
וכשאתם מגלמים דמות הרגש ביחד עם הפעולה יביאו לדמות הזאת התנהגות ספציפית,
שמגיבה לעולם החיצוני והפנימי שלה,
ואז זה משתנה לה, זה מתגבר, או דועך,
אבל כל הזמן משתנה.

ואני מת על זה.

(צילום @hadar.alfasi הנפלאה מפעם)

מה מגיע קודם?

הסיטואציה? הפעולה? הרגש?

הרבה פעמים הדמות נתקלת בסיטואציה,

שגורמת לה לצאת לפעולה מסויימת,

ואז יש לה תגובה רגשית.

יכול להיות אפילו שברוב המקרים זה ככה בדרמה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

לפעמים הסיטואציה דווקא מביאה תגובה רגשית,

ורק אז הדמות יוצאת לפעולה,

או שבכלל הדמות כבר מגיעה לסיטואציה טעונה באיזשהו מצב רגשי,

וזה משפיע על הפעולה,

שתבוא לידי ביטוי מן הסתם בדרך אחרת.

בקיצור,

אל תלכו אחריי פורמולות של מהלכים דרמטיים,

יש המון אפשרויות לבדוק איך הרגש נולד מתוך הפעולה

או להיפך

וזה כיף שיש הרבה אופציות לבנות מהלך של דמות (הרבה יותר ממה שאני ציינתי כאן).

ותבדקו כל מקרה לגופו,

ותהנו מזה.

לפעמים זה לא מרגיש לנו אמיתי,

לפעמים אנחנו לא מוצאים איך האמת של הדמות קשורה אלינו,

אבל תמיד אפשר למצוא את הדרך הכנה

והפשוטה

להיות על הבמה,

לדבר על הבמה,

להתחבר לדמות ולרצונות שלה,

מבלי להיכנס ללופים של – זה לא מרגיש לי אמיתי.

לכו על כנות.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

יש המון דברים שאת לוקחת בחשבון כשאת עובדת על סצנה.

את חוקרת את הדמות, ומחליטה מה הפעולות שלה והרצונות שלה,

את מדמיינת בעיניי רוחך מי זאת הדמות הזאת, איך היא מתנהגת,

ואת משתמשת בכלים שונים כדי למצוא את הפיזיות שלה ואת הקול שלה,

ואת מנתחת את הטקסט ומבינה מתוכו את המהלך הדרמטי.

את יודעת איפה יש שינויים ומה המהלך הרגשי,

איך את פועלת על הפרטנרית שלך ומה מערכת היחסים שנוצרת,

וכמובן את גם לוקחת בחשבון מה קורה על הבמה –

איפה את עומדת, איך את נכנסת, מה מתרחש באזורים שונים על הבמה, איך את מגיעה אליהם,

מלא מלא דברים.

לפעמים יש איזשהו מסר חשוב בסצנה, או איזה רגע ענק שהדמות עוברת בו משהו סופר משמעותי,

ולפעמים יש דברים גדולים שקורים בסצנה כמו ריב או עימות או ווידוי או סערת רגשות מתפרצת.

אבל לפעמים יש הפתעות קטנות.

בשיעור בשבוע שעבר שתי תלמידות הגישו סצנה,

אחת מהן עמדה ליד שולחן מבולגן, היא היתה עסוקה בפעולה,

היא סידרה כל מיני דברים על השולחן,

והיא דיברה בכעס מאוד גדול עם הדמות השנייה.

ואז,

בתוך הבלגן עצרתי אותה,

אמרתי לה שתתעכב כמה שניות על אחד החפצים שהיא מחזיקה,

שפשוט תעצור רגע,

שתתבונן בחפץ הזה,

לא איזה בקטע פסיכולוגי עמוק רגשי,

לא באיזה קטע שהיא מגייסת בו את כל יכולות המשחק שלה לייצר רגע משמעותי,

אלא סתם לעמוד ולהסתכל על החפץ 15 שניות.

והיא עשתה את זה.

והדמות שלה היתה באמצע ריב, באמצע פעולה,

וכמו משום מקום היא נעצרה,

קצת מתנשפת,

וכל הפוקוס שלה היה על המחדד הקטן הזה.

וזהו.

אין לי מושג מה עבר לה בראש באותו רגע (אחריי זה היא אמרה לי שכלום – היא רק שמה לב שבתוך המחדד תקוע שפיץ קטן של עיפרון),

אבל בשבילנו בתור צופים, נפתח מרווח ממש מגניב ומעניין, שנתן לנו לראות את הדמות שלה באור אחר תוך כדי מה שהיא עושה.

זה היה רגע ממש קטנטן וממש משמעותי,

שאיזה חלון קטן בנוכחות הבימתית שלה נפער וחשף מומנטום פנימי,

וזה הפך להיות העוגן של הסצנה.

ולא – לא היה שם בכי, לא היתה שם טראומה מהעבר, לא היתה שם מסחטת רגשות-

היה רק רגע קטן של התבוננות.

איך אני אוהב לגלות רגעים כאלה ביחד עם התלמידים שלי.

וכשאני עובד איתך אני הכי רוצה שבתוך כל מה שהתכוננת אליו, ובתוך כל מה שאת יודעת על הסצנה ועל הדמות,

נגלה ביחד עוד רגעים קטנים וגדולים.

שנבוא שנינו לסשן עם ראש פתוח וסקרני,

ונדוג עוד התרחשויות שאת לא חשבת עליהם ושאני לא חשבתי עליהם,

עוד אפשרויות בשביך להביא לידי ביטוי צדדים קטנים ומעניינים ולא צפויים וחסרי מאמץ

בנוכחות הבימתית שלך.

(בתמונה  – אור הנפלאה בשיעור מפעם, ברגע קטן).

תלמיד שלי היה ממש ממש מתוסכל אחריי סצנה שהוא ביצע.

והוא הרגיש זוועה – גם על הבמה וגם אחר כך.

אמר לי שהוא מרגיש כישלון, ושהוא לא מצליח לבטא את עצמו,

ושהוא חייב איכשהו לפתור את זה, ולמצוא הקלה.

ואני חושב לעצמי – איזה מעולה הוא היה בסצנה, ואיזה בעסה שככה הוא מפרש את מה שקרה לו.

ברור שאני כמורה – לא כיף לי שהוא מרגיש זוועות.

אבל כל כך אהבתי את הנוכחות שלו בתוך האנרגיה הקשה הזאת.

ואני שואל – למה חייבים לפתור את זה?

למה רגש קשה הוא לא מתאים?

למה אי אפשר לתת לזה להיות ולתת לזה את המקום בתוך הטקסט ובתוך הסיטואציה?

ואני שואל אותו זה קורה לך הרבה?

לפעמים.

וזה נשאר הרבה זמן אחריי?

שעה שעתיים.

ואז זה עובר.

ואני חושב לעצמי – וואלה.

הוא משחק תפקיד שמשפיע עליו בצורה אמיתית.

הוא מראה לנו, הקהל, את ההרגשה בזמן הווה.

הוא נשאר עם זה קצת אחריי ואז זה עובר.

(כמובן שאם מישהו היה אומר לי ששבוע שלם הוא על הפנים בגלל המשחק – אז זאת כבר באמת בעיה יותר עמוקה שאין לי את הכלים להתייחס אליה או לטפל בה).

ואני אומר לו – לא כל רגש שלילי הוא לא רצוי, ולא כל תחושה זוועתית היא עניין שצריך לטפל בו מייד.

להיפך – הקהל יראה אותך ויזדהה איתך ויראה את הרגשות שלו נמצאים אצלך עכשיו.

והוא אומר – אבל אני מרגיש שאני לא בא לידי ביטוי.

ואני אומר לו – איך אתה יכול להגיד על מה שביצעת עכשיו שלא באת לידי ביטוי??

זה אולי לא היה הביטוי שתכננת – אבל זה היה אמיתי, ואישי, ומתאים לסצנה ועצוב.

לא חייבים לפתור הכל.

לא חייבים לסדר את כל הרגשות מיד.

לא חייבים להיות בשליטה מוחלטת על איך שהדברים יוצאים מאיתנו בתוך הפעולות שלנו ובתוך הטקסט שלנו.

על הבמה, הרגעים הלא פתורים, הלא ״נכונים״, הלא נוחים הם לפעמים הלב של הסצנה.

ובסוף – הכל עובר.

סמכו על הרגע, וסמכו עצמכם.

(בתמונה נעמה ורבקה ואני מתוך סדנת קיץ 2021. צילם דן רוברט הנפלא).

אני אוהב לראות מופע חי,

אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,

אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,

אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.

אני אוהב את זה.

אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,

ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,

ואני אוהב לראות את הפעולות,

ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,

ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,

ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,

אני אוהב את זה ומתרגש מזה.

כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,

אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.

אתה גם היוצר וגם היצירה.

כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.

וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.

זה מגניב אותי ברמות.

ולא רק זה,

אתה גם החומר או הכלי,

ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,

בו זמנית.

וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.

זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.

וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,

אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,

לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,

ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.

ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,

את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.

אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.

יש אותך,

ויש את הגוף שלך,

ויש את הקול שלך,

ויש את הרגשות שלך,

ויש את מה שאתה מראה וחושף,

ויש את מה שאתה מסתיר,

ויש את הבמה מסביבך,

ויש את העולם הבדיוני,

ויש את הטקסט,

ויש את התאורה.

איזה מגניב זה.

בחיי.

וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,

אני מרגיש אשכרה תדהמה,

זה מדהים אותי,

זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.

אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,

אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,

ממש עכשיו,

איתך,

כאן,

בזמן שזה קורה.

אהבתי.

(בתמונה  – אני בקאמרי, רואה מופע חי).