יש סרט שבדי על מנצח מפורסם שחוזר לעיירת הילדות שלו ומתחיל לעבוד עם המקהלה המקומית. קוראים לסרט As it is in Heaven.
אז הוא חוזר לעיירה הקטנה, וכולם מתרגשים לקראת בואו, ורוצים שהוא ייאמן את המקהלה המקומית, והוא מתחיל בחזרות, אבל בשבועות הראשונים הוא לא מתאמן איתם על שירים, או על סולמות, או על מזמורים או על קטעים אחרים. הוא רק מבקש מהם להוציא קולות. הוא לוקח המון המון זמן ונותן לכל אחד להוציא קול. הם קצת מתבאסים עליו, אבל מאוחר יותר מתברר שהוא מחפש אצל כל אחד את הקול הייחודי והפרטי שלו, את מה שיש רק לבן אדם הזה ולא לאף אחד אחר.
אני זוכר שראיתי את הסרט הזה וזה מאוד השפיע עליי בתור מורה ובתור מאמן שחקנים. ואני בהחלט מאמין שכל אחד מהתלמידים שלי הוא אחד ויחיד, בלתי ניתן לשיחזור, ייחודי.
בשבועיים האחרונים שלושה תלמידים שונים שלי דיברו איתו וחלקו איתי תיסכולים שלהם. הם מרגישים לא מספיק מעניינים, או לא מספיק יוצאי דופן, או לא יודעים מה לעשות כדי להיות טובים יותר. זה כמובן נוגע לליבי מאוד (ואם להיות כן, גם אצלי לפעמים עולים קולות כאלה בראש לגביי עצמי), ויותר מזה, זה נראה לי טבעי לחלוטין, ואנושי. הרבה פעמים אני רואה תלמידים מסתכלים אחד על השני אולי קצת בקינאה או מין כמיהה להיות כמו האחר. ואני מבין את זה. מהצד שלי, אני יודע ורואה על כל אחד מהתלמידים שלי שאין מישהו אחר כמותו, ואני מבין שיכול להיות שהם עדיין לא קולטים את זה לגביי עצמם.
האמת היא שביננו זה טוב להסתכל על האחר, לשאוב ממנו השראה, לפעמים אפילו לחקות אותו כדי להשתחרר מהרגלים או לגוון את הנוכחות הבימתית ולמצוא את הקלות שבמשחק. אבל כשעושים זאת חשוב לעשות את זה מתוך נקודת מוצא שבה אתם רוצים לגוון את הייחוד שלכם, או להרחיב את יכולת ההבעה שלכם ולא לנסות להיות מישהו אחר.
אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. חשוב לדעת את זה. תוך כדי שאני כותב, זה נשמע לי מעט תמוה בכלל לכתוב את זה כי ברור שכל אחד שונה. אבל אני נתקל בהרבה תלמידים שעדיין לא באמת מאמינים כך כלפיי עצמם. בטח כשמדובר בתעשייה תחרותית ולפעמים אכזרית כמו זאת שבחרתם.
לפעמים התהליך הזה של מציאת – מי אני בתור שחקן – זה משהו פשוט וקל. זה לא קשור ליכולות או כשרון או טכניקה, זה קשור לידיעה ואמונה עצמית. אבל לפעמים זה מצריך עבודה מסוימת של וויתור. וויתור על הרצון שלכם למלא איזשהם ציפיות או קטגוריות או אפיונים של מה זה אומר להיות שחקן מעניין. לוותר על הקול שאומר – אני צריך להיות ככה וככה כדי להיות מעניין.
אז מה אני אומר כאן בעצם?
דעו על עצמכם שאתם יוצאי דופן. פשוט דעו את זה. אפילו אם אתם לא יודעים מה כל כך ייחודי בכם, האמינו לי שזה נכון. אפילו אם אתם מסתכלים על מישהו אחר, מצליח או לא, ומרגישים שהלוואי שהייתם קצת כמוהו, זיכרו שאין עוד מישהו על פני כדור הארץ שהוא כמוכם, ובכם יש משהו שאין אצל אף אחד אחר. היזהרו לא להיסחף להשוואות, היזהרו לא להגדיר את עצמכם ביחס למישהו אחר, או לנסות להיות שחקן "כמו x". ולמה? כי אז תפסיקו להיות אתם, ותאבדו מהייחודיות שלכם.
הרבה פעמים אתם לא צריכים לדעת בכלל מה הדבר שמייחד אתכם, רק להאמין שזה נכון.
ובכל זאת, מה הוא באמת הדבר שמייחד אתכם?
הרבה פעמים זה קשור למשהו שאתם מתביישים לחשוף בפני אנשים אחרים. ואני לא מדבר על סיפור פסיכולוגי או על פרטים רכילותיים. אני מדבר על דברים שמתחוללים בעולמכם הפנימי. אני נתקל בתלמידים שנבוכים לפנטז על משהו לפני הכיתה, או להיזכר בזכרון פרטי לפני הכיתה, או להשתמש בדמיון הפרוע ביותר שלכם לפני הכיתה. ואני מזכיר – אף אחד לא יכול לדעת מה עובר לכם בראש, הם רק יכולים לראות איך זה נראה מבחוץ.
לפעמים תלמידים מהססים להנכיח צדדים לא נעימים שלהם. למשל חולשה, או בושה, או תחושה של פדיחה או כישלון. כשדבר כזה עולה אצלהם הם מפחדים שזה לא לגיטימי או לא מעניין מספיק, ומיד מנסים להסתיר את זה ולשחק רגש אחר. והרי החולשות האלה זה הדברים הכי אנושיים בעולם, דברים שכל אחד בקהל יכול להזדהות איתם, דברים שהופכים אתכם לאנושיים וייחודיים.
ואני אגיד אפילו יותר מזה, כשמישהו נבוך על הבמה זה אחד הדברים הכי מקסימים בעולם. אני כל כך אוהב לראות מישהו מסמיק מולי על הבמה. אל תתביישו להתבייש ואל תהיו נבוכים מעצם המבוכה – כל אלה דברים שמבליטים את האישיות הייחודית שלכם.
כולכם אמנים, כולכם מכילים בתוככם רוח יצירתית, אישיות, אנרגיה, דחפים, צרכים ודמיון שאין לאף אחד אחר. אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. בתור מורה למשחק, אין תענוג גדול יותר לראות את האישיויות של תלמידיי מתגלים לנגד עיניי. אני יכול לזהות מתי השחקן או השחקנית מסתתרים ומתי הם מתגלים. מתגלים כיחידים במינם. וכשאני עובד מול תלמיד, אני רואה את זה בבירור – אין עוד אחד כמוהו בכל העולם כולו.
