Posted in Uncategorized, בלוג

ייחודיות.

יש סרט שבדי על מנצח מפורסם שחוזר לעיירת הילדות שלו ומתחיל לעבוד עם המקהלה המקומית. קוראים לסרט As it is in Heaven.

אז הוא חוזר לעיירה הקטנה, וכולם מתרגשים לקראת בואו, ורוצים שהוא ייאמן את המקהלה המקומית, והוא מתחיל בחזרות, אבל בשבועות הראשונים הוא לא מתאמן איתם על שירים, או על סולמות, או על מזמורים או על קטעים אחרים. הוא רק מבקש מהם להוציא קולות. הוא לוקח המון המון זמן ונותן לכל אחד להוציא קול. הם קצת מתבאסים עליו, אבל מאוחר יותר מתברר שהוא מחפש אצל כל אחד את הקול הייחודי והפרטי שלו, את מה שיש רק לבן אדם הזה ולא לאף אחד אחר.

אני זוכר שראיתי את הסרט הזה וזה מאוד השפיע עליי בתור מורה ובתור מאמן שחקנים. ואני בהחלט מאמין שכל אחד מהתלמידים שלי הוא אחד ויחיד, בלתי ניתן לשיחזור, ייחודי.

בשבועיים האחרונים שלושה תלמידים שונים שלי דיברו איתו וחלקו איתי תיסכולים שלהם. הם מרגישים לא מספיק מעניינים, או לא מספיק יוצאי דופן, או לא יודעים מה לעשות כדי להיות טובים יותר. זה כמובן נוגע לליבי מאוד (ואם להיות כן, גם אצלי לפעמים עולים קולות כאלה בראש לגביי עצמי), ויותר מזה, זה נראה לי טבעי לחלוטין, ואנושי. הרבה פעמים אני רואה תלמידים מסתכלים אחד על השני אולי קצת בקינאה או מין כמיהה להיות כמו האחר. ואני מבין את זה. מהצד שלי, אני יודע ורואה על כל אחד מהתלמידים שלי שאין מישהו אחר כמותו, ואני מבין שיכול להיות שהם עדיין לא קולטים את זה לגביי עצמם.

האמת היא שביננו זה טוב להסתכל על האחר, לשאוב ממנו השראה, לפעמים אפילו לחקות אותו כדי להשתחרר מהרגלים או לגוון את הנוכחות הבימתית ולמצוא את הקלות שבמשחק. אבל כשעושים זאת חשוב לעשות את זה מתוך נקודת מוצא שבה אתם רוצים לגוון את הייחוד שלכם, או להרחיב את יכולת ההבעה שלכם ולא לנסות להיות מישהו אחר.

אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. חשוב לדעת את זה. תוך כדי שאני כותב, זה נשמע לי מעט תמוה בכלל לכתוב את זה כי ברור שכל אחד שונה. אבל אני נתקל בהרבה תלמידים שעדיין לא באמת מאמינים כך כלפיי עצמם. בטח כשמדובר בתעשייה תחרותית ולפעמים אכזרית כמו זאת שבחרתם.

לפעמים התהליך הזה של מציאת – מי אני בתור שחקן – זה משהו פשוט וקל. זה לא קשור ליכולות או כשרון או טכניקה, זה קשור לידיעה ואמונה עצמית. אבל לפעמים זה מצריך עבודה מסוימת של וויתור. וויתור על הרצון שלכם למלא איזשהם ציפיות או קטגוריות או אפיונים של מה זה אומר להיות שחקן מעניין. לוותר על הקול שאומר – אני צריך להיות ככה וככה כדי להיות מעניין.

אז מה אני אומר כאן בעצם?

דעו על עצמכם שאתם יוצאי דופן. פשוט דעו את זה. אפילו אם אתם לא יודעים מה כל כך ייחודי בכם, האמינו לי שזה נכון. אפילו אם אתם מסתכלים על מישהו אחר, מצליח או לא, ומרגישים שהלוואי שהייתם קצת כמוהו, זיכרו שאין עוד מישהו על פני כדור הארץ שהוא כמוכם, ובכם יש משהו שאין אצל אף אחד אחר. היזהרו לא להיסחף להשוואות, היזהרו לא להגדיר את עצמכם ביחס למישהו אחר, או לנסות להיות שחקן "כמו x". ולמה? כי אז תפסיקו להיות אתם, ותאבדו מהייחודיות שלכם.

הרבה פעמים אתם לא צריכים לדעת בכלל מה הדבר שמייחד אתכם, רק להאמין שזה נכון.

ובכל זאת, מה הוא באמת הדבר שמייחד אתכם?

הרבה פעמים זה קשור למשהו שאתם מתביישים לחשוף בפני אנשים אחרים. ואני לא מדבר על סיפור פסיכולוגי או על פרטים רכילותיים. אני מדבר על דברים שמתחוללים בעולמכם הפנימי. אני נתקל בתלמידים שנבוכים לפנטז על משהו לפני הכיתה, או להיזכר בזכרון פרטי לפני הכיתה, או להשתמש בדמיון הפרוע ביותר שלכם לפני הכיתה. ואני מזכיר – אף אחד לא יכול לדעת מה עובר לכם בראש, הם רק יכולים לראות איך זה נראה מבחוץ.

לפעמים תלמידים מהססים להנכיח צדדים לא נעימים שלהם. למשל חולשה, או בושה, או תחושה של פדיחה או כישלון. כשדבר כזה עולה אצלהם הם מפחדים שזה לא לגיטימי או לא מעניין מספיק, ומיד מנסים להסתיר את זה ולשחק רגש אחר. והרי החולשות האלה זה הדברים הכי אנושיים בעולם, דברים שכל אחד בקהל יכול להזדהות איתם, דברים שהופכים אתכם לאנושיים וייחודיים.

ואני אגיד אפילו יותר מזה, כשמישהו נבוך על הבמה זה אחד הדברים הכי מקסימים בעולם. אני כל כך אוהב לראות מישהו מסמיק מולי על הבמה. אל תתביישו להתבייש ואל תהיו נבוכים מעצם המבוכה – כל אלה דברים שמבליטים את האישיות הייחודית שלכם.

כולכם אמנים, כולכם מכילים בתוככם רוח יצירתית, אישיות, אנרגיה, דחפים, צרכים ודמיון שאין לאף אחד אחר. אתם ייחודיים מבפנים ומבחוץ. בתור מורה למשחק, אין תענוג גדול יותר לראות את האישיויות של תלמידיי מתגלים לנגד עיניי. אני יכול לזהות מתי השחקן או השחקנית מסתתרים ומתי הם מתגלים. מתגלים כיחידים במינם. וכשאני עובד מול תלמיד, אני רואה את זה בבירור – אין עוד אחד כמוהו בכל העולם כולו.

Posted in Uncategorized, בלוג

שחקנים רציניים.

"אימון משחק לשחקנים רציניים", ככה אני מציג את השירות שאני נותן, ובזמן האחרון פנו שלושה אנשים שקצת נרתעים מהדבר הזה, מההגדרה הזאת. אפילו תלמידה שלימדתי פעם בקבוצה התקשרה לקבוע שיעור והודתה שהיא מתלבטת כבר הרבה זמן כי אני אומר שחקנים רציניים והיא לא יודעת מה לעשות עם זה.

אז מה זה מבחינתי שחקן רציני?

קודם כל אני מאמין ששחקן רציני יודע על עצמו שהוא שחקן רציני. זה לא קשור בהצלחה מקצועית, או בנסיון. זה גם לא קשור בכישרון. זה גם לא קשור בלשחק קומדיה או דרמה (הרבה שחקנים שאני עובד איתם ומגדיר אותם רציניים הם מאוד מאוד מאוד מצחיקים).

שחקנים רציניים זה הגדרה שמדברת על גישה. על גישה לעצמכם בתור שחקנים. שחקנים שמתעניינים בתהליך, שרוצים להתקדם ולהשתפר, שמתייחסים למשחק כאל חקירה, שמראים עניין וסקרנות. זה שחקנים שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות.

שחקנים רציניים באים מוכנים לעבוד. הם שחקנים שמוכנים לביקורת, שיודעים שלפעמים מקבלים כאפה ולפעמים מקבלים פירגון, וזה לא משנה כי פחות מהתוצאה חשוב להם התהליך, המסע. זה שחקנים שמוכנים לקחת אתגרים, לנסות ולהתנסות, להביא את עצמם לעבודה ולהיות מגויסים ומחויבים לתהליך שלהם.

שחקנים רציניים לא מוותרים לעצמם. הם תמיד מחפשים את השלב הבא, את ההתעמקות בעבודה שלהם, את הראייה הלאה.

שחקנים רציניים  שואלים את עצמם – מה הצעד הבא? מה אני יכול לעשות כדי להתקדם הלאה? מה חסר אצלי? מה אני צריך לחזק? איפה אני על טייס אוטומטי ואיפה אני יכול לבדוק עוד?

זה שחקנים שמחפשים לעבוד עם אנשים שנותנים להם השראה, שדוחפים אותם הלאה. הם לא מפסיקים – תמיד יש תפקיד, במאי, מורה, סדנה, ספר, סרט שהם מקבלים ממנו עוד מידע, ומחפשים אותו.

באופן מוזר זה גם שחקנים שיודעים מתי לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות ויודעים גם לצחוק על עצמם. אבל הם תמיד נמצאים במהלך של התקדמות. זה שחקנים שנהנים מהעבודה שלהם, ואפילו אם הם סובלים לפעמים, הם נהנים מזה, הם מוכנים להכיל את זה. 

רציתי לשאול כאן אתכם – האם אתם מגדירים את עצמכם כשחקנים רציניים? אבל מבחינתי, כל מי שמגיע לבלוג שלי וקורא אותו הוא שחקן רציני, כי הוא מחפש עוד ידע, עוד עניין, עוד השראה לתהליך העבודה שלו.

בצורה דומה, כל מי שמגיע אליי לשיעור (בין אם זה אחד על אחד, או שיעור בזוגות, או שעורים בקבוצות קטנות) הוא שחקן רציני, הוא לוקח את את העבודה שלו כמשהו דינמי, שיכול וצריך להתפתח, תמיד.

Posted in Uncategorized, בלוג

מוות.

אני מסתובב בשבוע האחרון עם מחשבות על מוות, סבתא שלי הלכה לעולמה, גיל 95 זה גיל מאוד מכובד להמשיך הלאה, ואני חושב על המוות.

כמו שמוות הוא חלק מהחיים, כך הוא גם חלק מאוד בסיסי בדרמה, ואני מוצא את עצמי חושב על מוות על הבמה, על התמודדות עם מוות, איך דמויות מתמודדות עם זה, מהן התחושות הרגשיות, מהן הפעולות הסובבות סביב מוות, גם על סוגים שונים של אבל.

אני חושב על טרגדיות יווניות ועל דמויות שמתמודדות עם המוות, אני חושב על אנטיגונה שההתמודדות שלה עם המוות גרמה לה לצאת לפעולה שמזכירה לי נקמה או עימות, אני חושב על אלקטרה של סופוקלס שגם היא, מתוך התאבלות על אביה רוצה לנקום. אני חושב על אלקטרה של אייסכילוס שלא מסוגלת לתפקד, ההתמודדות עם המוות גורמת לה להיות פסיבית.

אני חושב על הסרט "צייד הצבאים" ועל הסצנה המופלאה בסופו, עם מריל סטריפ ורוברט דה נירו, שניהם חנוקים מדמעות, מנסים להתאפק, אבל הכאב יוצא להם מהעיניים ודרך הפעולה המאוד יומיומית, הם עורכים שולחן.

אני חושב על הסרט "שבעה" שהבמאית רונית אלקבץ מביאה תמהיל של כאב אישי, וגם של פולקלור שלם שסובב סביב מוות בצורה אוטנטית ועדיין מסוגננת. כמות האנשים הכמעט בלתי נסבלת, פעולות פיזיות שקשורות לקול ולגוף. ההתמודדות עם המוות שהיא אמנם עדתית אבל עדיין מאוד אישית וכואבת.

אני חושב על מוות אצל שייקפסיר, שהרבה פעמים מתרחש מחוץ לבמה, אבל שייקספיר מביא אותו לתוך הבמה עם ראשים ערופים ודם.

יש כל מיני סוגי התאבלות והתמודדות עם מוות.

אני נזכר במוות של אמא שלי, לפני כמה שנים, היא מתה פתאום, ללא כל אזהרה, יום אחד. האבל אז היה מאוד קשה רגשית. הכאב היה לא רק ברגשות אלא בגוף, זה היה כאב פיזי. ואני זוכר שזה עורר אצלי כעס, ממש כעסתי על העולם, זה עורר אצלי משבר אמון ביקום. לא האמנתי שזה קורה, זה היה כמו הזיה. יכול להיות אפילו שחיפשתי מישהו להאשים, אבל לא היה את מי. רציתי להתנתק מהעולם, רציתי להתבודד, אני זוכר שהרגשתי שהאוויר שונה, שהאווירה סביבי היא לא אמיתית. כמו להיות מתחת למים או בתוך בועה. וכמובן הפרידה – פעולת ההיפרדות ממנה, היתה מאוד מורכבת ועוצמתית.

ועכשיו עם המוות של סבתי אני מרגיש מן הסתם דברים אחרים לגמרי. אני מרגיש עצב מסוג אחר, קצת יותר קל, ובאמת הוא קשור להקלה. אני מרגיש את פעולת ההתכנסות המשפחתית, כולם ביחד, מקורבים, משהו נוסטלגי באוויר, ומתוק. התאבלות עצובה, אבל גם עם הרבה חיוכים והרבה מאוד אהבה מתרכזת באוויר. זה משהו אחר לגמרי. זהו מוות שהגיע לאט לאט, כבר ידענו שהוא הולך לקרות, אולי פחדנו ממנו אבל ידענו שהיא כבר צריכה להמשיך הלאה. לעומת המוות של אימי שהיה לא צפוי, ללא שום הזדמנות להכנה או לפרידה, זה היה כמעט אלים.

כל זה משפיע על דרך ההתמודדות הרגשית, ואם לנסח את זה אחרת – זה משפיע על סוג הדרמה.

למה אני כותב לכם את כל זה? המחשבות שאני מסתובב איתן בשבוע האחרון, וגם ההתבוננות באנשים סביבי, מראים לי כמה כל מוות הוא שונה. כל אבל הוא שונה. כל אדם מגיב אחרת. ובתור שחקנים מאוד קל ליפול למלכודת של קלישאה.

מתישהו בתור שחקנים תתמודדו עם אבל בימתי, עם ההתמודדות עם המוות בתור הדמות. כשאתם מגיעים לעבודה עם סצנה כזאת אתם צריכים להחליט כמה החלטות שקשורות לפעולה ולמצב רגשי,

איך אתם מרגישים? ומה אתם עושים?

היזהרו לא ליפול למין רגש כללי כזה. מין עצבות כללית.

עשו את זה ספיציפי וקונקרטי לסיטואציה ותמיד חברו את זה לפעולה דרמטית.

האם הידיעה על המוות משתקת אתכם ומקפיאה אתכם? האם זה גורם לכם לרצות דווקא לצרוח? האם אתם בוכים, או שאולי לא? 

האם אתם מתגעגעים לבן אדם שאיבדתם? אולי אתם כועסים עליו, מאשימים אותו, אולי משהו אחר.

מה זה גורם לכם לרצות לעשות? יש כאלה שרוצים ישר לסדר הכל, לדאוג לכולם, לנהל עניינים. יש כאלה שזה מעורר אותם ויש כאלה שזה מעייף אותם. האם זה דווקא גורם לכם לרצות להדחיק את כל העניין? לא להתמודד? להתנהג כאילו כלום לא קרה? אולי אתם מנסים לנחם את כולם, ואולי בדיוק להיפך אתם מחפשים כל הזמן מישהו שינחם אתכם. האם אתם מצליחים להיפרד ממי שמת? או שכל הזמן נאחזים בו, ממשיכים לחשוב עליו, לא מוכנים להאמין שזה קורה.

אתם לא סתם עצובים ואתם לא סתם מתאבלים, זיכרו את זה. הפכו את ההתמודדות שלכם עם המוות לאישית, לספציפית והיזהרו מהבנליות של הסיצואציה. לא משנה מה אתם מחליטים,אל תשפטו את הדמות שלכם, וגלמו אותה בהבנה ומתוך הזדהות.

לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה. אני אמנם מסתובב עם מחשבות על המוות, אבל אני מאוד אוהב את החיים, ומאחל לכולכם כמובן חיים נפלאים.

Posted in Uncategorized, בלוג

האם אתם מוכנים להשתנות?

האם אתם מוכנים להשתנות?

לוותר על עצמכם ועל העמדות שלכם לטובת אלה של הדמות?

לוותר על מה שאתם חושבים שנכון או לא נכון ולהיסחף לרגע בימתי חד פעמי ומשוחרר?

לשחרר את האחיזה שלכם ברגש אחד ויחיד ש"מתאים" לסצנה ולהיות פתוחים לתגובות רגשיות לא צפויות?

האם אם מוכנים להשתנות ולשחרר את כל מה אתם חושבים שאתם בטוחים שיקרה לדמות שלכם עכשיו? כן להחזיק ברצונות שלה אבל לשחרר את התגובות שלה?

האם אתם מוכנים להשתנות במהלך הסצנה?

האם אתם מוכנים להתחיל אותה ובאמת להיות פתוחים לשינוי? להגיב באמת למה שהפרטנרים שלכם אומרים? להגיב לדחפים הפנימיים שלכם בתוך הסצנה? לגלות את הסצנה ואת הרגע הבימתי כל פעם מחדש, כל פעם בדרך שונה, גם אם אתם יודעים שמשהו בעבודה שלכם מושלם, לדעת להיפרד מזה ולהשתנות?

האם אתם מוכנים להיות פתוחים לחלוטין בתור הדמות ובתור עצמכם? האם אתם מוכנים לשנות את הגישה השכלית שלכם לגביי הרגשות שלכם? לסמוך פחות ופחות על ה"אני יודע" ויותר ויותר על הרוח היצירתית שלכם?

האם אתם מוכנים להשתנות בדרכיי העבודה שלכם? למשל "קשה לי ללמוד טקסט", "קשה לי להתרכז", "אני לא יודע איך לבכות", "אני לא אוהב לעשות חזרות", "אני חייב להיות מוכן לגמריי לפני שאני עולה על הבמה", "קשה לי כשהיא עושה את זה ככה", "אני גרוע בשייקספיר"ֿֿ, "אני גרוע באודישנים", "אני חייב במאי שמבין אותי" – האם אתם מוכנים להשתנות באיך שאתם תופסים את עצמכם בתור שחקנים ולהמציא את עצמכם מחדש? 

האם אתם מוכנים לזהות את הקול השיפוטי הנודניק הזה – שיפוטי כלפיי הדמות, שיפוטי כלפיי עצמכם, שיפוטי כלפיי הפרטנרים שלכם, שיפוטי כלפיי המורה שלכם, שיפוטי כלפיי הבמאי שלכם, שיפוטי כלפיי העולם – לזהות את הקול השיפוטי הזה ולא לתת לו כל כך הרבה חשיבות?

להשתנות. זה נותן תחושה הרבה יותר מרוווחת ומגוונת. זה מייד משפיע על המשחק שלכם ועל הנוכחות הבימתית שלכם. זה גמיש. זה נזיל. זה חי. זה חד פעמי. זה מעניין. זה פתוח. שינוי.

פתיחות ושינוי.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ה"מה" וה"איך".

IMG_1077++ copy

 

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה.
מה בתכלס קורה.
כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק.
דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה.
יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה.
או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה.
חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי.
וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר.
כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה.
למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי?
או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי.
איך הוא קורה?
הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה?
אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה.
שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה.
טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט.
אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן.
אתם לא אמורים לחפש איזשהו איזון מוחלט בין מה אתם עושים ואיך אתם עושים,
אבל כדאי לכם לשים לב,
לשים לב לבחירות שלכם – מה אתם בוחרים לעשות,
ולשים לב לביצוע שלכם – איך אתם מבצעים את בחירות שלכם – וכאן אתם יכולים לבחור להיות מפתיעים, לא צפויים, לא הגיוניים, ומאוד מאוד יצירתיים.

ואם אתם לפעמים נתקעים במשחק שלכם ומרגישים שמשהו עוד לא לגמרי עובד – נסו לשנות את ה״מה״ או נסו לשנות את ה״איך״.

(צילום: יקיר שוקרון)

 

Posted in Uncategorized, בלוג

כמה מילים למורה למשחק.

חברה טובה שלמדה איתי משחק בעברי הרחוק, שחקנית מוכשרת ואדם נפלא, מתחילה ממש עכשיו להכין תלמידים לאודישנים לבתי ספר למשחק, ובעצם מתחילה ללמד משחק. לפני כמה ימים דיברנו והיא ביקשה טיפים. רצתה להתייעץ. איך לעשות את זה? איך עובדים עם התלמיד?

יש לי הרבה מה להגיד בנושא, ואני בעצמי כל יום לומד דברים חדשים גם על משחק וגם על הוראת משחק.

מהניסיון שלי, הבן אדם היחיד שיכול ללמד את המורה איך ללמד זה הוא עצמו. אני זוכר שכשהתחלתי ללמד משחק חיקיתי מורים שהערצתי. ניסיתי להיות כמוהם. היה לי מורה מעולה שהיה מאוד קשוח והחזיק את כולנו קצר. היתה לי מורה שכל עבודתה סבבה סביב הטכניקה והיא התרכזה במתן כלים פרקטים. וניסיתי להיות כמוהם. לפני השיעורים הייתי נזכר בדברים שהם עשו וניסיתי לשחזר. קראתי המון ספרי משחק וניסיתי להביא מהספרים תרגילים באופן מדוייק, בדיוק כמו שהם כתובים בספר. אני חושב שהשנתיים הראשונות שלי בתור מורה היו חיפוש.  אני לא יכול להגיד שהם היו מוצלחות במיוחד – באותן שנים הרבה תלמידים נהגו לנטוש את השיעור שלי, והרגשתי שאני לא ממש מגיע אליהם.

אבל הדבר הטוב שקרה הוא שלמדתי דרך ה"כשלונות" האלה איך לעבוד. מה לא לעשות, מה כן לעשות, מה לא עובד ומה כן עובד.

אני ממליץ לכל מורה להיות סבלני עם עצמו ולגלות לאט לאט מהי הדרך שלו. מה הוא יכול לתת שאף אדם אחר לפניו לא נתן. זה אולי יומרני וקצת נאיבי, אבל אני מאמין בזה בכל ליבי. אני למשל הבנתי שאין מה לעשות, אני לא בן אדם קשוח במיוחד, מאלה שנכנסים לכיתה וכולם בדממה. למדתי  גם שלפעמים אני מפוזר ואולי אפילו סותר את עצמי. משחק זה לא מתמטיקה ולפעמים אני אומר לתלמיד משהו ואחריי שבועיים אני אומר לו משהו אחר לגמרי.

בשאיפה שלי, הכל סובב סביב התלמיד. מה הוא צריך כרגע כדי לחזק את הנוכחות הבימתית שלו וכדי לעזור לו להביע את עצמו בצורה יותר אישית, יותר מדוייקת, יותר כנה.

ככל שמלמדים יותר, האינטואיציה מתחזקת וצריך לסמוך עליה. לפעמים צריך לשחרר את קדושת שיטת המשחק, ולנסות דברים חדשים, דברים שאולי אפילו אתם לא סגורים לגביי הצלחתם. כמה מהשעורים הכי טובים שהעברתי היו כאלה ששחררתי את התכניות שלי ופתאום החלטתי לנסות משהו חדש.

אני מרגיש שמורים וותיקים, שמלמדים המון שנים, לעיתים נמצאים במעין מלכודת. מי אני שאדבר עליהם כן? כי הרי ניסיון זה משהו שאי אפשר להשיג חוץ מאשר על ידי ניסיון, ואני תמיד נפעם ומלא הערצה כלפיי חבריי המורים. אבל לפעמים מורים כאלה נתקעים בהרגלים ובטכניקות שעובדים לתקופה מסוימת והם מפחדים להשתנות. אני אמנם מורה די בראשית דרכו (לפחות ככה אני מגדיר את זה – עשר שנים זה לא המון זמן מבחינתי בתור מורה) אבל אני תמיד מנסה לחדש את מה שאני עושה, ולשחרר אפילו דברים שאני יודע וזוכר שעובדים וחשובים.

תיראו, קיימים כאן שני צירים – ציר אחד עוסק ביסודות הדרמה, בעניינים שכל שחקן חייב להכיר ולהתמחות בהם. אלה דברים שקשורים לפעולה דרמטית, לקונפליקט, ולהבנה של מבנה של דרמה. הציר האחר עוסק בדברים יותר מעודנים שקשורים לנוכחות של השחקן. ופה כל שחקן הוא עולם ומלואו. כל אחד מתמודד עם דברים אחרים, יש לו ברקסים משלו, נקודות כח משלו, וחולשות משלו. מבחינתי צריך להיות בהקשבה טוטלית לשחקן, לראות מה הוא צריך כרגע ולנסות כל דבר אפשרי לעזור לו להתקדם. בלי לכפות עליו טכניקות של אחרים. גם אם זה אומר לפעמים להיכשל.

אז מה אני אומר כאן בעצם למורים? אל תנסו להיות מישהו אחר. אל תנסו להרשים את התלמיד או לרצות אותו. אל תפחדו לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים – זה הרי מה שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו.

היה לי מורה שאמר פעם שאנחנו לא יכולים לדרוש מהלמידים לחשוף את עצמם אם אנחנו לא חושפים גם קצת את עצמינו.

תהיו אישיים, תהיו אנושיים, אל תנסו להיות מושלמים, וזיכרו – הדבר הכי חשוב בעולם זה התלמיד שלכם – לא השיטה, לא הטכניקה ולא ההצלחה או הכישלון שלכם.

Posted in Uncategorized, בלוג

לדעת הכל ולא לדעת כלום.

כשאתם מתחילים סצנה, בין אם זה מול מצלמה או על הבמה, אתם צריכים לדעת הכל ולא לדעת כלום.

אני יודע שזה נשמע מעט מוזר, אבל האידאל הוא להגיע למקום נכון באמצע בין שניהם.

לדעת הכל על הסצנה – לדעת את הטקסט כמובן. לדעת מה אתם עושים במהלך הסצנה – מה אתם עושים פיזית ומה הפעולות הדרמטיות שלכם. לדעת פרטים ורקע על הדמות שלכם – מהיכן היא, מה האיפיון שלה, לדעת דברים על הביוגרפיה שלה ועל סוג האישיות שלה. לדעת גם מהו המהלך הרגשי בסצנה. איך הדמות מתחילה את הסצנה מבחינה רגשית ולאן היא מגיעה. לדעת גם דברים טכניים כמו איפה אתם אמורים לעמוד על הבמה או היכן נמצאת המצלמה ביחס אליכם. לדעת הכל.

לא לדעת כלום זה אומר לזכור שהדמות לא יודעת מה יקרה. זה הפעם הראשונה שהיא חווה את הרגע הזה. אפילו אם אתם התאמנתם חודשיים והצגתם את ההצגה מאה פעמים, בשביל הדמות שלכם, זאת הפעם הראשונה. זה אומר להיכנס לסצנה ולשכוח מהכל, ולאפשר לעצמכם להגיב מרגע לרגע, בצורה מלאה וחופשית.

יש תלמידים שכל הזמן יודעים הכל. כשהם משחקים מרגישים במשחק שלהם שהם רצים שתי שניות קדימה. הם נותנים לקהל את התחושה שהם יודעים מה הולך לקרות. תלמידים כאלה חייבים לשחרר ולחוות את הרגע.

לעומת זאת יש תלמידים שיותר מדי סומכים על הרגע ולא באמת מביאים את עצמם למצב שבו הם יודעים הכל לפני שהסצנה מתחילה. הבעיה בתלמידים כאלה היא שהם יותר מדי עלה נידף ברוח. הם יותר מדי מפוזרים, אין מתח דרמטי בעבודה שלהם וזה מצביע על סוג מסוים של נמנום או עצלות.

לדעת הכל ולא לדעת כלום.

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה בחדר המורים עם מורה נפלאה שאני עובד איתה. ודיברנו על זה. היא אמרה ששחקנים מוכשרים מאוד יודעים להגיע למצב הזה, ושזה לוקח שנים. אני לא מסכים איתה. אני חושב שכל אחד מכם יכול להגיע לזה כבר עכשיו. זה לא קשור לכשרון או ליכולת. זה לא קשור לשכל. זה קשור להבנה בסיסית בנוגע לנוכחות הבימתית שלכם. נוכחות שבה אתם מצד אחד מוכנים לחלוטין עם כל המידע שלכם לגביי הדמות והסצנה ומצד שני יש לכם את היכולת לשחרר את כל הידע הזה כשאתם מתחילים את הסצנה ולהתמסר לזמן הבימתי שלכם. זה כמו אסימון שנופל וברגע שהוא נופל המשחק שלכם משתנה.

זה מאפשר לכם לדעת הכל על הסצנה ועדיין לגלות אותה כל פעם מחדש.

לדעת הכל ולא לדעת כלום.

Posted in Uncategorized, בלוג

מה למדתי מאפלטון על משחק.

אני קורא עכשיו דיאלוג של אפלטון. אפלטון הציג את ההגות שלו בצורה של דיאלוגים. שני פילוסופיים (לרוב אחד מהם הוא סוקרטס) נמצאים בשיחה שבה מנסים לענות על שאלה פילוסופית מסויימת. הוא כותב פילוסופיה אבל במידה מסויימת הוא כותב דרמה.

בכל מקרה, בחור בשם מנון שואל את סוקרטס – תגיד, איך מגיעים לסגולה הטובה? על ידי לימוד? או אימון? או שנולדים עם זה? או אולי משהו אחר?

אני לא מתכוון לכתוב על ה"סגולה הטובה". אבל אני לומד המון מעצם השאלה על משחק ועל לימוד משחק. יש כאן שלושה אלמנטים שכל כך קשורים לשחקן. אז איך לומדים משחק?

לימוד:

לימוד תיאורטי של הדברים. לימוד תיאורטי יכול להיות לקרוא ספרים של משחק ועל משחק, לקרוא על שיטות, על הרקע ההיסטורי של התאטרון, על מרכיבי הדרמה. לימוד תיאורטי יכול להיות גם קריאה של בלוג מהסוג הזה – ואם אתם כאן כנראה שיש משהו שמעניין אתכם בדיבור על או בקריאה על משחק. לימוד תיאורטי זה גם מה שקורה בשיעורים בין הסצינות והתרגילים. הדיבור, הניתוח, לשאול שאלות, להבין דברים. לימוד תיאורטי זה גם אסימונים שנופלים לכם מדי פעם, תובנות קטנות. לפעמים אני הולך במסדרונות של בתי הספר שאני מלמד בהם ואני שומע תלמידים מדברים על שחקנים, מדברים על עצמם בתור שחקנים, מדברים על הצגות שראו, ואני מצטרף אליהם, ואנחנו – איך אני אגיד את זה – חופרים על משחק. לימוד תיאורטי על משחק כדי להתפתח בתור שחקנים.

אימון:

זה די ברור. חזרות, תרגילים, סצינות, הצגות. כל דבר שאתם עושים כשאתם על הבמה ומול המצלמה. פשוט משחקים. מתאמנים על דמויות שונות ועל רצונות דרמטיים שונים. מתאמנים על מערכות יחסים שונות. שעורי משחק בקבוצות. אימונים במשחק אחד על אחד. לימוד טקסטים שונים. אודישנים הם גם אימון. לא משנה אם אתם עוברים או לא, עצם זה שאתם מתנסים בעוד אודישן ועוד אודישן מאמן את המשחק שלכם. אימון גם בחיי היומיום. שמים לב לרגשות שעולים בכם ומתי. מודעים לאנשים שונים שמשפיעים עליכם בצורות שונות. עובדים עם הגוף ועם תחושות בגוף. כל התנסות שאינה שכלית, שמערבת את הגוף שלכם, את עולמכם הפנימי, את הצד הפסיכולוגי והאנרגטי לכם. אתם כל הזמן – גם את אתם מודעים לזה וגם אם לא – מתאמנים על המשחק שלכם.

משהו שנולדים איתו:

אתם צריכים לסמוך על הייחוד שלכם. לדעת על עצמכם שנולדתם עם יכולת לשחק, להביע את עצמכם מול אנשים. להיחשף רגשית, להיות משוחררים פיזית. אני עובד עם הרבה שחקנים עם כל מיני "דרגות כשרון". וכשרון זה לא הכל. האמונה בעצמכם יותר חשובה מעומק הכשרון. כל אדם יכול להגיע למצב שהוא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו. כל בן אדם, בעיניי, הוא מעניין כשהוא מאפשר לעצמו להיות אישי. אמנם נולדים עם כשרון, אבל נולדים עם עוד דברים חוץ מכשרון, כמו אישיות אינדווידואלית. כשרון זה דבר חמקמק כי זה מסוכן להישען עליו בעיניים עצומות, אבל צריך לטפח אותו. כמובן שמטפחים אותו על ידי אימון ועל ידי לימוד, אבל צריך גם לטפח אותו בהערכה עצמית. או אמונה. להאמין ולבטוח בזה שיש בכם משהו מיוחד, שלא קיים אצל אף אחד אחר, שעושה אתכם ייחודים וחד פעמיים. זה כשרון בעיניי. זה האלמנט שאיתו נולדים.

ללמוד משחק לא יכול להיות רק אחד משלושת הדברים האלה. אני ממש שמח שקראתי את אפלטון כי זה סידר לי בראש והבהיר איך ללמד ואיך ללמוד משחק. לימוד תיאורטי, אימון פרקטי, טיפוח הדבר שאיתו נולדתם  – כולם ביחד חשובים בתהליך שלכם.

מנון שואל את סוקרטס, וסוקרטס עונה לו – כמובן כפילוסוף – לפני שאתה שואל איך מגיעים לסגולה הטובה, אולי כדי שתברר קודם מהי הסגולה הטובה.

אז מהו משחק טוב?

לי יש תשובה, אבל אני אשאיר אתכם בינתיים עם השאלה.

Posted in Uncategorized, בלוג

מניירות.

יש לי תלמיד שכל פעם לפני שהוא אומר טקסט, יוצא לו מן צחוק קטן, צחוק שמתחבר למילה. יש לי תלמידה שתמיד כשהיא עצובה בסצינה הראש שלה נוטה ימינה וקופא במקום. יש לי תלמידה שכל פעם היא נכנסת לבמה היא מסתכלת החוצה לעבר הקהל, ועושה רצף של מבטים לנקודות דמיוניות באוויר, וכל זה ממש מהר, כמה שניות. זה הרגל. זה קורה לה בלי שהיא שמה לב בכלל, זאת מניירה.

כמעט לכל השחקנים שאני עובד איתם יש מניירות. משהו בגוף או בקול שנדבק לנוכחות הבימתית שלהם. זה מין קישוט מיותר, שמפזר אנרגיה, והופך להרגל.

למה עושים את זה ואיך זה מתחיל בדיוק?

אני חושב שבמקור מניירה נוצרת מתוך תגובה טבעית לחלוטין. אני מדבר על הפעם הראשונה ששחקן מגיב בתגובה פיזית, או בתגובה בקול, להתרחשות ספציפית, וזה עובד, וזה מתאים. זה מגוון את המשחק. אחריי הפעם הראשונה שזה קרה, השחקן או השחקנית ממשיכים להשתמש בתגובה הקטנה ההיא, אבל לא בצורה אורגנית, לא כתגובה אמיתית, אלא רק מתוך העובדה שהם זוכרים שזה עבד פעם.

בואו ניקח דוגמא. נאמר למשל שאני עובד על סצינה עם פרטנר, סצינה של עימות. ובאחת מהחזרות, בשיא העצבים, פתאום יוצא לי צחוק קטן תוך כדי שאני מדבר. וזה בא טוב. כלומר זה בא מתוך תגובה למה שהפרטנר אמר או עשה, זה מוסיף קצת הומור לסצינה הכבדה שלנו וזה מתאים בצורה אורגנית ליחסים שאנחנו יוצרים על הבמה. אני מרגיש שזה נכון לסצינה, ולכן בחזרה הבאה אני משחזר את זה. ובואו נאמר אפילו שגם בחזרה השנייה זה עובד. סבבה. מצאתי משהו נחמד להוסיף לסצינה. בחזרה השלישית כשאני עושה את זה, אני כבר קולט שמשהו הולך לאיבוד. לא מצליח. אני צוחק בדיוק באותו רגע אבל זה לא זה. זה מרגיש לי כפוי, כאילו אני מנסה בכח להשתמש בהבעה הקולית הזאת. ואני לא מוותר. ובלי לשים לב אני מנסה את זה גם בסצינות אחרות, עם פרטנרים אחרים. אני לא מודע לזה אבל זה הופך למניירה.

סיבה אחרת ליצירת מניירה היא הסתתרות. למה אני מתכוון? לפעמים ברגע מסויים על הבמה מתחולל משהו מאוד אישי ופרטי אצל השחקן. מעין חשיפה רגשית אמיתית ועמוקה. לא יודע למה בדיוק ומתי, אבל פתאום השחקן מרגיש מעין שבריריות או פתיחות. חלק מהשחקנים מסוגלים להתמודד עם. אבל שחקנים מסוימים ישר מסתירים את הרגע הזה. יש כאלה שעושים את זה במודע ויש כאלה שבכלל לא מודעים. אבל הם יתחילו למשל לגרד במצח, או לזוז מצד לצד, או לנשוך את השפתיים. לפעמים אלה ג'סטות קטנות ומעניינות, אבל כמו שתיארתי מקודם, לאט לאט הן עלולת להתקבע בנוכחות הבימתית ולהפוך למניירה. זה הופך להיות בלתי נשלט.

עוד דרך שבה המניירה נכנסת אלינו לכגוף ולקול היא חיקוי. לפעמים אנחנו רואים שמשהו עובד מצויין אצל שחקן או שחקנית אחרים וגם לנו בא על זה. אז אנחנו מחקים אותם. מחקים אותם ובלי לשים לב משקיעים חלק ניכר מהזמן הבימתי שלנו בשרשרת של קלישאות מנייריסטיות.

אז מה עושים?

קודם כל שימו לב לעצמכם. שימו לב למה נחוץ באמת לסצינה. שימו לב מתי אתם עושים דברים קטנים סתם. שימו לב אם אתם מתחילים להתקבע בדרך שבה אתם מדברים או מתנועעים על הבמה. שימו לב גם לשחקנים אחרים סביבכם. האם יש מישהו שמדבר כל הזמן עם הידיים? האם יש מישהי שכל הזמן מדברת במין קול מתוק בלי שליטה? האם יש כאלה שמכווצים את המצח עד שזה הופך למניירה? לפעמים התבוננות באחרים עוזרת לכם להבין ולגלות דברים על עצמכם.

אל תילחמו במניירות. אל תנסו להפסיק אותן בכח. אני מאמין שככל שנלחמים במשהו, למעשה נותנים לו יותר תשומת לב וכח. זה רק מחריף את המניירה.

אז במקום להילחם במניירות שלכם, התבוננו בהן בזמן שהן קורות. או לפחות נסו להיות מודעים להן. לפעמים עצם המודעות וההתבוננות העצמית כבר מנטרלות את המניירות ומנקות אותן.

הכל במשחק זה עניין של איזון. זה לא שאני חושב שאתם צריכים להיות רובוטים נייטרלים ומשעממים על הבמה. אבל לפעמים מרוב שרוצים להיות מעניינים ואקספרסיביים, המשחק נהיה מנייריסטי וקלישאתי. 

היזהרו מהמניירות שלכם אבל קבלו אותן בהבנה. אל תילחמו בהן אבל אל תתנו להן להשתלט עליכם. הכל זה חלק מהאימון שלכם בתור שחקנים, כל הזמן לבדוק מה עובד, מה מרגיש נכון, ועל מה אפשר לוותר.

Posted in Uncategorized, בלוג

לפנטז.

לפעמים אני הולך ברחוב ורואה מישהו שקוע מאוד מאוד במחשבות שלו. הוא כנראה חולם בהקיץ. מפנטז. כשאני רואה דבר כזה אני מיד מסתקרן. זה נראה כאילו עולם ומלואו מתחוללים בעולמו הפנימי. המון ניואנסים, שינויים קטנים במבט, האנרגיה מאוד דינמית ומדוקדקת. זה מעניין. זה מעניין לצפות בזה מהצד. וזה מראה שהבן אדם מסור לפעולה פנימית במאה אחד – פעולת הפנטוז. לפנטז.

אני חושב ששחקנים לפעמים מפחדים לפנטז על הבמה. למה? אולי כי פינטוז זה מאוד פרטי. המחשבות האינטימיות ביותר שאף אחד לא יודע עליהם, הרצונות הקטנים – חלקם מן הסתם מעוררים תחושות טובות וחיוביות, חלקם מן הסתם אפלים – כנראה השחקן חושב שאם יעז לפנטז על הבמה מול אנשים, כולם יראו את זה. אז זהו שלא. מה שיראו זה את ההבעה על הפנים שלו. לא את תוכן הפינטוז עצמו.

לפנטז. לפנטז תוך כדי הסצנהבפינטוז יש פרטים מאוד מדויקים ומאוד חושיים – מראות, ריחות, מגע. בפינטוז יש מרחבים עצומים ואין סופיים של מידע. זה חסר גבולות ומגבלות לחלוטין. 

הרבה טכניקות משחק דורשות מהשחקן להשתמש בזיכרונות. הזיכרונות, כך טוענים, הם כלי פרקטי להעלאת תחושות ורגשות על הבמה. אני מסכים עם זה מאוד, ולפי הנסיון שלי עבודה עם זכרונות היא מאוד מוצלחת לאנשים מסויימים. 

אבל מה עם דמיון, מה עם פנטזיה? לפעמים שוכחים להשתמש בזה. תארו לכם סצנה שאתם יושבים על כסא ומחכים לדמות אחרת שתיכנס לחדר. אתם יכולים לפעול (למעשה אתם חייבים איזושהי פעולה פנימית או פיזית כדי לקדם את המהלך הדרמטי), אתם יכולים לעבוד עם רגש ואתם יכולים גם לפנטז. להעסיק את עולמכם הפנימי בפנטזיה זו או אחרת. תארו לכם כמה זה מעניין לצפות בדבר הזה מהצד.

הפנטזיה כמובן יכולה ללכת להמון כיוונים. זו יכולה להיות פנטזיה חיובית מאוד, לראות את עצמכם עוברים משהו טוב. זו יכולה להיות פנטזיה שלילית מאוד – מה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות לכם. זו יכולה להיות פנטזיה לגביי מישהו אחר – לפעמים אדם מתאר לעצמו מה הוא הולך לעשות למישהו אחר – אולי מתוך רצון לנקום, אולי מתוך רצון לחזר – לא משנה מה. שימו לב שמתישהו הפנטזיה מסוגלת להגיע למצב שהיא מקבלת חיים משל עצמה. ואז גם, בדרך כלל, זה הופך ממשהו מאוד פנימי ומחשבתי למשהו מאוד פיזי ואנרגטי. כלומר הקהל יתחיל לראות את האפקט בגוף השחקן, בהבעות שלו, באנרגיה שלו, בנשימה שלו. 

כשמפנטזים על הבמה, השתדלו להגיע לפרטים הכי מדוייקים והכי אישיים. אני מזכיר לכם – אף אחד לא הולך לדעת על מה אתם חושבים באמת. אז אם יש לכם פנטזיות אסורות, או מביכות, או מסוכנות, או אפילו מטופשות – אפשרו לעצמכם לפנטז אותם על הבמה במאה אחוז. אני לא חושב שכל הסצנה צריכה לסבוב סביב הפנטיה – בכל זאת יש לכם סצנה לממש, דמויות לגלם, וסיפור לספר – אבל נסו ליצור רגע אחד או שניים כשאתם על הבמה, רגע שהוא פנטזיה פנימית אישית ואינטימית.

יש סוג נוסף של פנטזיה שניתן להשתמש בה באימון שלכם כשחקנים – וזה לפנטז איך תהיו על הבמה בסצנה או באודישן. לפעמים כשמתכוננים לתפקיד, יש הרבה חששות, יש הרבה עניינים ורצונות וברקסים. כשאתם עובדים על זה, הרשו לעצמכם לדמיין בעיניי רוחכם איך הסצנה תתממש, ואיך אתם תהיו בתוכה. צרו לעצמכם תמונה מנטלית של עצמכם בסצנה, בוורסיה הכי מוצלחת שיכולה להיות. התמונה הזאת, אם היא מאוד חזקה, מסוגלת לייצר תוצאות ברורות.

היתה לי תלמידה שמאוד רצתה לבכות בסצנה. היא ניסתה בכל כוחה – היא עבדה על טכניקות, היא חקרה את הדמות, היא ניסתה להיזכר, היא ניסתה לאלץ – ושום דבר לא עבד. יום אחד אמרתי לה בתחילת השעור – עצמי את העיניים, ודמייני שאת רואה את הסצנה מבחוץ, כלומר את רואה את עצמך משחקת בסצנה. ודמייני שאת בוכה בכי נפלא בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו יום היא לא הצליחה לבכות. אבל שבוע אחריי, כשהיא ביצעה את הסצנה שוב, כאילו נפתחו ערובות השמיים בתוך העיניים שלה, והכל יצא בצורה מאוד מרגשת ונקייה. מסתבר שכל יום היא הקדישה מספר דקות לפינטוז הספציפי הזה. וזה עבד. זה לא אומר שזה יעבוד בשביל כולם, אבל שווה לנסות. 

אז כולם לפנטז. פנטזיות אישיות. פנטזיות שרק אתם יודעים מה קורה בהן. פנטזיות אכזריות, פנטזיות של אושר, פנטזיות שיכולות להתממש ופנטזיות שאינן מציאותיות בשום צורה. אני ממליץ לכל אחד ואחת לנסות לפנטז את הפנטזיה הכי אסורה ואישית שלכם – זאת שאסור שאף אחד יידע מה קורה בה – מול הקהל שלכם. אני בטוח שזה יהיה מאוד מאוד מעניין.