Posted in Uncategorized, בלוג

לראות את מה שיש.

יש לי תלמידה שתמיד רואה את כל מה שהיה לא בסדר בסצנה או בתרגיל.

היא עובדת, והיא עובדת יפה, והיא יצירתית, וכמו בהרבה תרגילים, ישנם דברים שהיא עושה מצויין, יש דברים שהיא מפספספת, ויש דברים לא ברורים שזקוקים לכיווון או חיזוק או שינוי.

אבל תמיד, כשאנחנו באים לשלב שבו אנחנו מנתחים את מה שקרה, שואלים שאלות,

ומנסים להצביע על מה צריך לעבוד, בשלב הזה, היא תמיד קוטלת. בעיקר את עצמה.

עכשיו, אין לי בעיה עם ביקורת ועם ביקרות עצמית. חשוב שתלמיד יפתח מודעות לנוכחות שלו וימצא דרך להתבונן על מה שעשה, מה שיצר.

הבעיה היא כשלא נותנים מקום לפידבק עצמי חיובי, ומפנים את כל האנרגיה הניתוחית היצירתית לקטילה עצמית.

כמובן שמה שאני מדבר עליו לא קשור לכשרון או ליכולת משחקית. זה קשור לענין של גישה. של איך אני רואה את עצמי בתור יוצר ובתור שחקן. אם הכל כל הזמן גרוע ורע, אז משהו לא בסדר. לא עם המשחק עצמו, אלא עם ההתבוננות על המשחק. ההתבוננות העצמית.

ההלשכות של זה הן הרבה יותר גדולות מדימוי עצמי, מבטחון עצמי ומאמונה עצמית. בסופו של דבר זה משפיע על המשחק עצמו ועל הנוכחות הבימתית.

זיכרו שהתבוננות והקשבה הם שני יסודות חשובים בנוכחות בימתית ובמשחק. כשאני בסצנה עם פרטנר, אני חייב להתבונן ולהקשיב להתנהגות שלו, לשמוע את הטקסט שהוא אומר לי, לגלות את הרגע תוך כדי שהוא קורה. כאילו שהרגע הזה או הסצינה הזאת שכבר התאמנו עליה 10 פעמים, כאילו שזה לא קרה אף פעם לפני.

אני חייב לראות ולשמוע את מה שבאמת מתרחש מולי על הבמה. אחרת אני מפספס את רגע ההווה, ואז אני לא נוכח לחלוטין.

לראות את מה שיש. כרגע. ברגע הזה כשאני על הבמה לבד או עם הפרטנר. להתבונן במה שקורה לי או לפרטנר בצורה כנה וישירה. אפילו אם אני אמור להתעצבן על הפרטנר שלי אבל משהו בפרצוף שלו גורם לי לחיוך- אני חייב לראות את זה ולהגיב לזה, בתוך הסצנה ובתוך הנסיבות הבדיוניות.

בעיקר לראות את ההתנהלות שלי בתור שחקן או יוצר בצורה כנה וישירה. לא להמציא. לא לעשות את זה רע יותר או טוב יותר ממה שבאמת קורה.

להיות כנים עם ההתבוננות עצמה. לשים לב שאנחנו לא מתבוננים במין התבוננות מלודרמטית מוגזמת – לא כלפיי הדמות, לא בתור הדמות, ולא כלפיי עצמינו בתור שחקנים.

התבוננות זה פעולה שאתם צריכים כל הזמן להיות ערים לה – ולבדוק שהיא פשוטה וישירה.

לא לראות את הדברים דרך שום פילטר שיפוטי או רגשי. לראות את מה שיש באמת.

המשחק שלכם יהפוך להיות יותר מעורב, וישיר ואישי. לא מומצא ולא מאולץ, אלא מגיב למה שבאמת יש כרגע, ברגע ההווה.

Posted in Uncategorized, בלוג

מהי הפעולה הבאה?

אני זוכר שכשהייתי תלמיד למשחק, הייתי לפעמים מסתבך.

הייתי מקבל סצינה לעבוד עליה, או מונולוג, ומתחיל לדמיין בעיניי רוחי איך היא תתנהל, איך אני איראה בה, מה אני ארגיש, מה האווירה שאני רוצה להעביר, מה התהליך של הדמות ועוד ועוד רעיונות, אינסטינקטים ותובנות.

ואז כשהייתי ניגש לעבודה תכלס, הייתי כל כך רווי ברעיונות ורצונות שפשוט הייתי נתקע. לא יודע מה לעשות, איך להגיב, ואיך בעצם לשחק את כל הדברים האלה.

אני רואה את זה גם אצל תלמידים שלי היום. חלקם מאוד מוכשרים ומבינים היטב מבנה דרמטי ותהליך של סצינה ודמות,אבל לא באמת מצליחים להתקדם ולממש את היצירתיות. לא באמת מצליחים לשחק.

כשאתם נתקעים ולא מצליחים להתקדם בסצינה שאלו את עצמכם – מהי הפעולה הבאה?

לא-מהו התהליך, או איך אני מצליח להתנהג בצורה שמתאימה לדמות, או מה הכוונה, או האם זה יוצא טוב או וכו וכו וכו.תרכזו את כל המידע שיש לכם למשהו מאוד פשוט ומיידי וניתן לביצוע – לפעולה אחת. פעולה אחת שאותה אתם בוחרים,ואותה אתם מקיימים.

יכול להיות שזה יהיה משהו פיזי. פתאום תבינו שהפעולה הבאה שלכם היא לצאת כמה שיותר מהר מהחדר, או לסדר את החולצה בתוך המכנסיים או אפילו להסתכל טוב טוב בחלון השמאלי ולהחליט שאתם חייבים לנקות אותו.

יכול להיות שזה יהיה משהו פנימי, פעולה שמתחוללת בתוך המוח או התודעה שלכם. זה יכול להיות לשחזר במוח את

הרגע שהתעוררתם היום בבוקר, או לפנטז על המבורגר עסיסי, או לנסות להיזכר איפה שמתם את המפתחות הביתה.

הפעולה הבאה שלכם חייבת להיות מתאימה לנסיבות של הסצינה ולמגבלות של העולם הבימתי שאתם יוצרים. היא חייבת להיות ברת מימוש כרגע, והיא חייבת להיות פעולה אחת ויחידה אליה אתם הולכים להתמסר.

כשאתם עושים את זה אז אתם מתחילים להבין שהמשחק שלכם הוא רצף של פעולות. זה לא איזה רעיון כללי או מבנה מסועף שאת כולו אתם צריכים לבצע עכשיו מיד בבת אחת. משחק זה בסך הכל משהו שאתם יכולים לפרק לעצמכם ולממש צעד אחריי צעד, כשאחריי כל פעולה מתגלה ומתממשת הפעולה הבאה.

תראו, רובכם בוודאי עושים זאת באופן אינטואיטיבי, אבל בפעם הבאה שאתם נתקעים, אל תנסו להיות מורכבים או מתוחכמים. פשוט שאלו את עצמכם מהי הפעולה הבאה, והתשובה תתגלה.

Posted in Uncategorized, בלוג

להגיד את הטקסט.

אני שם לב לאחרונה לסוג של הרגל ששחקנים צעירים ולא מנוסים מסגלים לעצמם.

הם משחקים את הטקסט.

מה זה אומר?

זה אומר שהם משום מה לא מדברים אל הפרטנר שלהם בצורה ישירה, אלא הטקסט יוצא מהפה שלהם בצורה מאוד משוחקת.

למשל הם אומרים את הטקסט עם המון רגש או מאמץ.

או שלפעמים הם עסוקים יותר מדי בסיטואציה או באווירה כך שהטקסט יוצא בצורה מלודרמטית.

או שהם בונים סצנה שלימה סביב איך הטקסט צריך להיאמר, מתאמנים עליו בצורה שכל פעם הוא יוצא אותו דבר.

או שרואים במשחק שלהם שהם יודעים מה הם הולכים להגיד, כלומר זה נשמע מתורגל וממוחזר.

תזכרו שבשביל הדמות, כל פעם שאתם אומרים את הטקסט, זה הפעם הראשונה.

ואני אומר, שימו לב.

שימו לב שאתם באמת מדברים ולא עושים בכאילו.

אם אתם בסצנה עם עוד דמות, זיכרו שאת הדמות הזאת מגלם שחקן, והוא עומד ממש מולכם, אז שימו

לב שאתם באמת אבל באמת מדברים אליו ומקשיבים למה שהוא אומר.

זה עניין מאוד בסיסי וחשוב ששחקנים, מרוב שהם רוצים "להצליח" בסצנה ולהעביר את הטקסט בצורה הכי מושלמת, שוכחים לעשות.

לדבר ולענות.

לפעמים אני צופה בסצנה ותלמיד או תלמידה "מדברים" אל הפרטנר שלהם בצורה כזאת מרוחקת ומשוחקת, ואני מפסיק אותם ושואל אותם שאלה, ופתאום הם עונים לי בצורה ישירה ואישית, וזה מדהים איך כשאני שואל אותם – אתה שם לב להבדל בין איך שדיברת עכשיו אליי לבין איך שדיברת סצינה – והם קולטים בבת אחת. וזהו. הם חוזרים לעבודה בצורה הרבה יותר מעורבת ומשכנעת. הם נוחתים.

למה אני אומר את זה?

כי אם אתם מרגישים שהטקסט מרוחק ומנוכר ומשוחק, זיכרו שזה משהו מאוד פשוט וקטן לתקן.

אל תעשו מזה ביג דיל כי זה באמת בקטנה.

כל משפט שאתם מוציאים מהפה תגידו אותו באמת לבן אדם שעומד מולכם, ותקשיבו באמת למה שהוא אומר, כאילו זאת הפעם הראשונה.

זה הסתגלות קטנה ומהותית שמשפרת את המשחק שלכם בצורה ענקית.

לא רק שזה משפר, זה הכרחי ונחוץ.

זה בסיסי.

דברו את הטקסט בצורה ישירה, כנה, וספציפית.

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

רגשות במשחק, כמה נקודות למחשבה.

woman-screaming2

קודם כל, הנה חמישה עקרונות שקשורים לעבודה עם רגשות:

1. הרגש תמיד זז,
2. הרגש לא רוצה להיות,
3. הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
4. אי אפשר לבנות על הרגש,
5. הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

לפני כמה ימים התעצבנתי. ממש חטפתי את הסעיף.
הייתי באוטו, הייתי צריך להגיע לגן לאסוף את הילדים,
ובלה בלה בלה, ואני נוסע באוטו,
ומונית שהיתה שתי מכוניות לפניי פתאום עוצרת באמצע הכביש,
חוסמת את כל הכביש, וכולם מחכים,
וזה היה שש או שבע דקות, וזה הרגיש כמו חצי שעה,
ואני יושב שם, ואני מרגיש שאני מתעצבן.
אני לא רוצה להתעצבן.
אבל אני מתעצבן.
אני ממש לא רוצה שהעצבים האלה יגיעו אליי עכשיו,
אני רוצה להיות קול וסבבה,
אבל הם מגיעים,
ואני חוטף ת׳סעיף.

העצבים, כמו שאר הרגשות, מגיעים אלינו בלי שנרצה אותם.
אנחנו לא רוצים לבכות, אבל אנחנו בוכים.
אנחנו לא רוצים לכעוס, אבל אנחנו כועסים.
אנחנו לא רוצים להראות לו/לה שאנחנו מתאהבים, אבל אנחנו מתאהבים.
אנחנו ממש לא רוצים לקנא, אבל זה קורה.

ובאמת, מלכודת מאוד גדולה במשחק, ומה שאני רואה אצל הרבה שחקנים,
זה שהם מנסים להרגיש יותר מדי ויותר מדי בכח.

המלכודת מהצד השני היא ששחקנים לא מוכנים להרגיש ולא רוצים להרגיש,
ומתאמצים יותר מדי להסתיר את הרגשות שלהם.

האם גם אתם נופלים לאחת הקבוצות האלה?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן רוצים להרגיש?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן נמנעים מרגשות?

אלה כל הזמן רוצים
לכעוס לבכות לצחוק להרגיש אהבה או שנאה
ובכל רגע בסצנה משקיעים המון מאמץ
בניסיון לייצר רגשות ולחוות אותם.

ואלה, שברגע שיש רמז
לחוויה רגשית אמיתית כשהם משחקים,
מיד קופאים, מתאפקים ונסגרים.

צריך להיות מאוד עדינים עם הרגשות במשחק וצריך לדעת איך לעבוד איתם.

הרגש הוא לא הדבר העיקרי במשחק.

הרגש הוא לא הדבר העיקר במשחק,
להיפך, הוא תופעת לוואי.
הרגש נלווה לסצנה ולפעולה של השחקן.
תשומת הלב שלכם צריכה להיות מופנית לפעולה
או לפרטנר או למקום שאתם נמצאים בו
או למטרה של הדמות שלכם, ותוך כדי ההתנהלות שלכם אתם גם מרגישים.

ברגע שהדבר העיקרי במשחק שלכם הוא הרגש –
כלומר ברגע שאתם שואפים לממש רגש, אז משהו לא בסדר.
הרגש מלווה את הסצנה ולא מוביל אותה.

זיכרו זאת זה טוב טוב – הרגש הוא לא הדבר העיקרי והחשוב במשחק.

עקרון מספר 1 – הרגש תמיד זז.

באנגלית אומרים emotion.
e – motion.
אנרגיה בתנועה.
אני רואה שחקנים שנכנסים לסצנה וישר חווים חוויה רגשית קפואה ומלודרמטית.
אין שם תנועה, אין שם תזוזה.
הן מתקבעים על עצב או כעס או כאב או אושר,
וזה נשאר בלי לזוז, וזה לא נותן להם לחיות באופן חופשי על הבמה,
וזה לא משכנע, וזה מעייף לצפייה.
שימו לב איך הרגשות כל הזמן משתנים.
הבכי משנה את הקצב שלו ואת האינטנסיביות שלו,
עצבים יכולים להפוך בשנייה לחרטה או לאהבה,
משהו יכול להיות מאוד רגוע ואז להחריף.
הרגש תמיד זז.
וכמו שכתבתי קודם, הוא משני לפעולה ולנסיבות,
הוא בא והולך, והוא כל הזמן משתנה.

עקרון מספר 2 – הרגש לא רוצה להיות.

זה הכי בולט בבכי.
סצנות הבכי הכי יפות הן כשהשחקן או השחקנית
ממש לא רוצים לבכות,
ויש איפוק מסוים, ויש רצון לרסן את זה,
ואז זה יוצא, למרות המאמצים ולמרות הקושי,
ואז רואים מאבק קטן ברגש.
בעיניי זה נכון לא רק לבכי אלא לכל הרגשות.
כמו שכתבתי בהתחלה – לא רציתי לחטוף ת׳סעיף
אבל זה היה חזק ממני.
שימו לב לחוויה הרגשית שלכם בסצנה, שימו לב לרגשות.
האם אתם עוזרים להם?
האם אתם ממש מנסים להרגיש או ממש מנסים לא להרגיש?

עקרון מספר 3 – הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה.

יש טריגר לרגשות.
יש זיכרון שגורם לכם לבכות.
יש ריח שגורם לכם להתרגש.
יש אדם שגורם לכם להתעצבן.
יש מקום שגורם לכם פחד.
כשאתם עובדים על רגשות במשחק, אל תתרכזו ברגש עצמו,
אלא במה שמביא את הרגש, במה שגורם לו להיות.
תיזכרו באדם ולא בעצבים,
תיזכרו במקום ולא בפחד.
עיבדו רק עם הטריגר ותנו לרגש להיות תוצאה.
אם הרגש הוא המטרה, המשחק יהיה מלאכותי ותקוע.

עקרון מספר 4 – אי אפשר לבנות על הרגש.

יש שחקנים שמגיעים לבצע סצנה בשיעור,
וכל הפוקוס שלהם הוא על הרגע של הבכי.
הם כל כך מחכים לזה וכל כך מתכוננים לזה,
והם שוכחים מדברים אחרים בסצנה.
יש להם ציפייה פסיכית להפגיז מבחינה רגשית,
והם מחרפנים את עצמם.
ואז הסצנה מתחילה, ואז הרגע מגיע ו..
אין בכי.
אז או שהם עושים בכאילו ובוכים בצורה מלאכותית,
או שהם נתקעים ולא מצליחים להמשיך,
או שהם עוזבים את זה וממשיכים הלאה.
בתכלס – הבכי הוא לא הדבר הכי חשוב סצנה.

כמו שאמרתי – הרגשות הם לא הדבר הכי חשוב במשחק.
אי אפשר לבנות על הרגש שיגיע בדיוק בשנייה הנכונה כמו שתכננתם.

הרגש הוא לא צפוי, הוא זז כל הזמן והוא לא רוצה להיות.
אז עדיף שתורידו אותו מהבמה.

אני מאמין בשחקנים שאני עובד איתם.
ואני מאמין שהרגשות שלהם רוצים לבוא לידי ביטוי.
ואני מאמין שדווקא כשמשחררים את האחריות הזאת,
הרגש מגיע והוא מאוד נכון לסצנה.
לפעמים במקום בכי מגיע משהו אחר,
לפעמים במקום כעס יש צחוק שלאט לאט הופך לכעס.
עדיף לא לבנות על הרגש,
עדיף להתרכז בפעולה, בסיטואציה, בפרנטר,
ולתת לרגש לבוא וללכת,
ולסמוך על זה שהרגש הנכון יגיע בזמן הנכון.
הרי אתם עובדים על סצנה, ומוכנים אליה,
והגוף שלכם מעורב,
והרגשות שלכם זמינים.
ואם תהיו נגישים ופתוחים, אתם תרגישו את הדבר הנכון.
ואם לא תרגישו – אני בטוח שהאפקט יהיה חד ומטריד,
והקהל יצא עם תובנה לגביי הדמות.

עקרון מספר 5 – הרגש הוא לא שלי אלא עובר דרכי.

בעקרון הראשון אמרנו שרגש זה אנרגיה בתנועה.
אנרגיה שמגיעה אלינו לגוף או לתודעה,
וכמו שהיא באה ככה היא הולכת.
יש שחקנים שמפחדים להרגיש על הבמה.
אני רואה את זה המון.
הם מתחילים תרגיל או סצנה,
והם מאוד מחוברים למה שקורה,
ואני רואה עליהם שמשהו רגשי מתחיל לקרות,
אבל הם שמים ברקס וקופאים ולא מוכנים לתת לזה להיות.
אחר כל כשאני מדבר איתם אני מבין שהם לא רוצים,
שהם מפחדים להיחשף עם הרגשות שלהם,
או שהם מפחדים להיתקע עם הרגש הזה,
או שהם מפחדים לאבד את הגבול.
ואנחנו מנסים להגדיר ביחד את הרגש כמשהו שהוא לא שלהם,
אלא נמצא כרגע אצלם.

זה מגניב לא?
במקום להגיד ״אני עצוב״,
אפשר להגיד ״יש בי עכשיו עצב״.
ואז זה הכי אישי אבל גם הכי לא אישי,
זה שייך לכולם.

וזה גם מה שהקהל כל כך יכול להזדהות איתו.
הקהל רואה את הכעס נמצא כרגע אצל השחקן,
אבל הוא מזהה שיש לו בדיוק אותו כעס לפעמים,
שזה עובר מאחד לשני,
שזה שייך לכולם.
זה מצחיק לחשוב על זה שהרגשות הם מצד אחד הכי אישיים
והכי שלנו,
אבל מצד שני הם עוברים מאחד לשני כל הזמן.

יש גם משהו מדבק ברגשות.
לפעמים מישהו בוכה על הבמה,
ואז מישהו אחר בוכה בקהל,
ולפעמים זה מדבק בדיליי
נאמר אחריי חצי שעה.
זה גם מאוד עוזר לשחקן להבין שהוא יכול
להיות בחוויה רגשית מאוד אינטנסיבית
ועמוקה
ואחר כך הרגשות האלה יצאו ממנו וימשיכו הלאה
למישהו אחר.

הרגש הוא לא שלי,
הוא עובר דרכי,
הוא כרגע אצלי,
עד שהוא ימשיך הלאה.

אז בואו נסכם:
ברגע שהרגשות לא אורגניים ואוטנטים
כולם ישר קולטים אז זה,
גם הבמאי,
גם השחקנים,
גם הקהל.
אני אוהב רגשות על הבמה,
אבל אני אוהב אותם כשהם מדויקים,
כי הגבול מאוד דק,
וברגע שזה לא עובד
זה ממש לא עובד.

זיכרו:
הרגש תמיד זז,
הרגש לא רוצה להיות,
הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
אי אפשר לבנות על הרגש,
הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

 

 

Posted in Uncategorized, בלוג

כמה מחשבות על הסולילוקווי.

אני כותב את זה בהמשך לשיעור שקיימתי אתמול בבית צבי.

שיעור עיוני על התיאטרון האליזבתני,

שיעור שבו דיברנו על אלמנטים ומאפיינים של שייקספיר – אחד מהם הסולילוקווי,

שיעור שבסופו ניסינו והתנסינו בסולילוקווי – שני תלמידים, אחד איגו מאותלו, ואחת ליידי מקבת, כמה דקות קטנות לעבור על שורות שנתתי להם וישר לקפוץ למים, לעמוד מול כולם, ולדבר את רחשי התלבטויותיהם, הכמוסות ביותר, של הדמויות אותן הם מגלמים.

למי שלא יודע מהי המילה המוזרה הזאת, מדובר על סוג מסוים של מונולוג.

דמות נשארת לבד על הבמה, פונה אל הקהל, וכמו פונה אל עצמה, וחושפת את עולמה הפנימי.

היא מתלבטת, היא מעלה שאלה, היא מתוודה על כאב או מחסור או פחד או רצון או צורך.

זהו רגע תיאטרלי עוצמתי, רגע שבו כאילו הכל נעצר, ולדמות יש הזדמנות לגלות לנו משהו שאף אחד אחר בעולם הזה – כולל הדמויות האחרות שמקיפות אותה – אינו יודע.

זהו רגע מאוד מיוחד לדמות, לקהל ולשחקן.

מבחינתי זה נקודת איפוס שבה השחקן, דרך הדמות, מתחבר לצופה בצודה ישירה ואישית.

איזה תענוג בשביל הדמות להגיע לרגע הזה. לקחת פסק זמן קצר מכל הבלגנים שמתרחשים ופשוט לשחרר מהלב את כל מה שהיא צריכה.

יותר מזה – איזה תענוג לשחקן להביא עוד רובד במשחק שלו, במורכבות האישית שלו ושל הדמות שלו, בדרך חדשה להתחבר לקהל.

רוב המחזה השחקן והדמות מתעלמים מהקהל, משחקים כאילו הוא לא שם. והנה, סוף סוף הזדמנות להסתכל אל הקהל באופן מלא ובלתי אמצעי.

שייקספיר עושה מין טוויסט במאבק הדרמטי בין טוב ורע. אם בימי הביניים המאבק על נפשו של האדם הוא בין טוב ורע עליונים, בין אלוהים ושטן, הרי שעכשיו, המאבק בין טוב ורע הוא פנימי, הוא מתחולל בעולמה הפנימי של הדמות. סוג של הקדים את זמנו. כלומר את פרויד.

בתור קהל, זה כמעט מרגיש כמו חדירה לפרטיות – אנחנו, שעד עכשיו

היה לנו נח להציץ מבחוץ פתאום מעורבים בצורה כל כך סוחפת בענייניה האישיים של הדמות.

כשזה קורה בצורה נכונה זה קצת מבהיל, קצת מרגש, קצת מביך אפילו.

ומה אומר על תלמידיי המופלאים? כל פעם שאני עובד עם תלמיד אני נהנה מכף רגל ועד ראש, ומרגיש סוג של גאווה אבהית.  זה כל כך מוזר, שאפילו בעבודה של 10 דקות, עובדה נקודתית וקלה, עבודה שבה יש התקדמות ולו המועטה ביותר, אני מתרגש ונהנה לראות את השינויים.

וכמו שאמרתי להם – זיכרו תמיד להיות אישיים, להיות אנושיים, לא לעשות סתם דברים מנייריסטים על הבמה.

בטח כאשר יש לכם הזדמנות לדבר עם ואל הקהל שלכם, ולגלות סוד.

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, נשימות, עבודה עצמית במשחק

איך זה עובד?

 

DSC_5086

 

 

הדבר הראשון שאני מסתכל עליו כשתלמיד או תלמידה באים לשעור, זה איך התלמיד נושם. יש המון מידע בנשימות.

הנשימה משפיעה על המשחק באופן ישיר, ובעצם המשחק תלוי באיך התלמיד נושם. 

מהנסיון שלי, חמישים אחוז מהעבודה, אם לא יותר, קשור לנשימות. כשבן אדם משחק כאילו הוא נושם, ולא באמת מכניס ומוציא אוויר, אז החמצן לא מגיע למוח ולא מגיע למרכזי רגשות בגוף. השחקן לא באמת מקשיב.

זאת בעיה.

אף אחד לא עושה את זה בכוונה. זה בדרך כלל נובע מהתרגשות או מקיפאון.

כשהשחקן מתחיל לנשום בצורה אמיתית, אז הטקסט נהיה הרבה יותר חי. יש יותר ניואנסים. וגם העיניים נפתחות. ההבעה הופכת להיות יותר עמוקה ומעניינת. לא קפואה.

אחרי שפותרים את עניין הנשימה, יש שתי דרכים שאפשר דרכן להתייחס לעבודת המשחק – אחת זה לשים את הפוקוס על השחקן עצמו, והשניה זה לדבר על הדמות.

יש שחקנים שנוח להם לדבר רק על הדמות.

מה עובר עליה? מה היא צריכה? מה היא רוצה? למה היא מתנהגת ככה? איזה סוג אנרגיה ואופי יש לה?

ויש שחקנים שיותר נוח להם לעבוד מתוך הסתכלות עצמית.

איך הדמות מזכירה לך אותך? מה אתה או את הייתם עושים במקומה? מה הסיטואציה שלה מזכירה לך מהחיים שלך?

ומשם העבודה על המונולוג או על הסצינה ממשיכים.

זה תהליך מרתק, עדין, שחלקים ממנו באים בקלות, ולפעמים מתעוררים קשיים.

האחריות שלי בתור מורה ומאמן שחקנים הוא לראות ולזהות איזה סוג הכוונה השחקן או השחקנית צריכים ממני.

בינתיים שימו לב לנשימות שלכם כשאתם משחקים. שימו לב שאתם באמת מכניסים ומוציאים חמצן לגוף.

 

[צילום- חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]

Posted in Uncategorized, בלוג

איך לבחור מונולוג.

בתור התחלה, אני מאמין שהדרך לבחור מונולוג היא תחושתית ולא שכלית.

כשאתם באים לבחור מונולוג אל תנסו להחליט מה הכי מתאים או מה הכי מעניין או מה הכי טוב בשבילכם.

הקשיבו לתחושה הפנימית שלכם, ושימו לב איך אתם מגיבים למונולוג כשאתם קוראים אותו.

המונולוג הנכון עבורכם ידליק אתכם מיידית.

זה כמו גירוי יצירתי, מיד כשאתם קוראים אתם מרגישים בבטן שבא לכם לעבוד עליו, שיש לכם השראה, כבר יש לכם רעיון או שניים מה לעשות עם המונולוג, או איך לשחק אותו. בקיצור, אתם מגיבים אליו יצירתית ולא שכלית.

קיראו הרבה מחזות.

אני ממליץ לתלמידים שלי למשחק לקרוא מחזה אחד בשבוע.

לקרוא הרבה, בקלות, כמה שיותר הרבה סוגים, בלי להתעכב יותר מדי.

בסופו של דבר אתם מרחיבים את הידע שלכם, וגם את הטעם שלכם.

אתם גם שמים לב שאתם לא צריכים להתאמץ לבחור.

הבחירות מגיעות אליכם.

אם אתם לפני אודישן לבית ספר למשחק, ואתם קוראים מונולוגים מתוך אתרי אינטרנט, כלומר לא קוראים את כל המחזה, אלא רק מונולוגים מבודדים, תעשו אותו דבר בדיוק. כלומר, תקראו, ושימו לב למה אתם מגיבים מיידית, מה מגניב אתכם, מה מפעיל אתכם.

אני מאמין שככל ששחקן מתקדם, גם העניין שלו במונולוגים משתנה, הוא קולט שפתאום מעניינים אותו דברים חדשים, והוא בוחר בחירות חדשות, שאולי פעם לא עניינו אותו.

הקשיבו לאינטואיציות שלכם, לדחפים היצירתיים שלכם, לעניין הפנימי שלכם, לקול היצירתי שלכם.

אחר כך, אחריי שתבחרו, תוכלו להתחיל לעבוד על המונולוג, לשפצר אותו, לעשות אותו מעניין ויצירתי.

Posted in בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למה באים לאימון משחק?

אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?

יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.

יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.

אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.

מרגישים לא לגמרי נוכחים.

אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.

זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.

איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?

איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?

נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.