Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

רגשות במשחק, כמה נקודות למחשבה.

woman-screaming2

קודם כל, הנה חמישה עקרונות שקשורים לעבודה עם רגשות:

1. הרגש תמיד זז,
2. הרגש לא רוצה להיות,
3. הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
4. אי אפשר לבנות על הרגש,
5. הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

לפני כמה ימים התעצבנתי. ממש חטפתי את הסעיף.
הייתי באוטו, הייתי צריך להגיע לגן לאסוף את הילדים,
ובלה בלה בלה, ואני נוסע באוטו,
ומונית שהיתה שתי מכוניות לפניי פתאום עוצרת באמצע הכביש,
חוסמת את כל הכביש, וכולם מחכים,
וזה היה שש או שבע דקות, וזה הרגיש כמו חצי שעה,
ואני יושב שם, ואני מרגיש שאני מתעצבן.
אני לא רוצה להתעצבן.
אבל אני מתעצבן.
אני ממש לא רוצה שהעצבים האלה יגיעו אליי עכשיו,
אני רוצה להיות קול וסבבה,
אבל הם מגיעים,
ואני חוטף ת׳סעיף.

העצבים, כמו שאר הרגשות, מגיעים אלינו בלי שנרצה אותם.
אנחנו לא רוצים לבכות, אבל אנחנו בוכים.
אנחנו לא רוצים לכעוס, אבל אנחנו כועסים.
אנחנו לא רוצים להראות לו/לה שאנחנו מתאהבים, אבל אנחנו מתאהבים.
אנחנו ממש לא רוצים לקנא, אבל זה קורה.

ובאמת, מלכודת מאוד גדולה במשחק, ומה שאני רואה אצל הרבה שחקנים,
זה שהם מנסים להרגיש יותר מדי ויותר מדי בכח.

המלכודת מהצד השני היא ששחקנים לא מוכנים להרגיש ולא רוצים להרגיש,
ומתאמצים יותר מדי להסתיר את הרגשות שלהם.

האם גם אתם נופלים לאחת הקבוצות האלה?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן רוצים להרגיש?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן נמנעים מרגשות?

אלה כל הזמן רוצים
לכעוס לבכות לצחוק להרגיש אהבה או שנאה
ובכל רגע בסצנה משקיעים המון מאמץ
בניסיון לייצר רגשות ולחוות אותם.

ואלה, שברגע שיש רמז
לחוויה רגשית אמיתית כשהם משחקים,
מיד קופאים, מתאפקים ונסגרים.

צריך להיות מאוד עדינים עם הרגשות במשחק וצריך לדעת איך לעבוד איתם.

הרגש הוא לא הדבר העיקרי במשחק.

הרגש הוא לא הדבר העיקר במשחק,
להיפך, הוא תופעת לוואי.
הרגש נלווה לסצנה ולפעולה של השחקן.
תשומת הלב שלכם צריכה להיות מופנית לפעולה
או לפרטנר או למקום שאתם נמצאים בו
או למטרה של הדמות שלכם, ותוך כדי ההתנהלות שלכם אתם גם מרגישים.

ברגע שהדבר העיקרי במשחק שלכם הוא הרגש –
כלומר ברגע שאתם שואפים לממש רגש, אז משהו לא בסדר.
הרגש מלווה את הסצנה ולא מוביל אותה.

זיכרו זאת זה טוב טוב – הרגש הוא לא הדבר העיקרי והחשוב במשחק.

עקרון מספר 1 – הרגש תמיד זז.

באנגלית אומרים emotion.
e – motion.
אנרגיה בתנועה.
אני רואה שחקנים שנכנסים לסצנה וישר חווים חוויה רגשית קפואה ומלודרמטית.
אין שם תנועה, אין שם תזוזה.
הן מתקבעים על עצב או כעס או כאב או אושר,
וזה נשאר בלי לזוז, וזה לא נותן להם לחיות באופן חופשי על הבמה,
וזה לא משכנע, וזה מעייף לצפייה.
שימו לב איך הרגשות כל הזמן משתנים.
הבכי משנה את הקצב שלו ואת האינטנסיביות שלו,
עצבים יכולים להפוך בשנייה לחרטה או לאהבה,
משהו יכול להיות מאוד רגוע ואז להחריף.
הרגש תמיד זז.
וכמו שכתבתי קודם, הוא משני לפעולה ולנסיבות,
הוא בא והולך, והוא כל הזמן משתנה.

עקרון מספר 2 – הרגש לא רוצה להיות.

זה הכי בולט בבכי.
סצנות הבכי הכי יפות הן כשהשחקן או השחקנית
ממש לא רוצים לבכות,
ויש איפוק מסוים, ויש רצון לרסן את זה,
ואז זה יוצא, למרות המאמצים ולמרות הקושי,
ואז רואים מאבק קטן ברגש.
בעיניי זה נכון לא רק לבכי אלא לכל הרגשות.
כמו שכתבתי בהתחלה – לא רציתי לחטוף ת׳סעיף
אבל זה היה חזק ממני.
שימו לב לחוויה הרגשית שלכם בסצנה, שימו לב לרגשות.
האם אתם עוזרים להם?
האם אתם ממש מנסים להרגיש או ממש מנסים לא להרגיש?

עקרון מספר 3 – הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה.

יש טריגר לרגשות.
יש זיכרון שגורם לכם לבכות.
יש ריח שגורם לכם להתרגש.
יש אדם שגורם לכם להתעצבן.
יש מקום שגורם לכם פחד.
כשאתם עובדים על רגשות במשחק, אל תתרכזו ברגש עצמו,
אלא במה שמביא את הרגש, במה שגורם לו להיות.
תיזכרו באדם ולא בעצבים,
תיזכרו במקום ולא בפחד.
עיבדו רק עם הטריגר ותנו לרגש להיות תוצאה.
אם הרגש הוא המטרה, המשחק יהיה מלאכותי ותקוע.

עקרון מספר 4 – אי אפשר לבנות על הרגש.

יש שחקנים שמגיעים לבצע סצנה בשיעור,
וכל הפוקוס שלהם הוא על הרגע של הבכי.
הם כל כך מחכים לזה וכל כך מתכוננים לזה,
והם שוכחים מדברים אחרים בסצנה.
יש להם ציפייה פסיכית להפגיז מבחינה רגשית,
והם מחרפנים את עצמם.
ואז הסצנה מתחילה, ואז הרגע מגיע ו..
אין בכי.
אז או שהם עושים בכאילו ובוכים בצורה מלאכותית,
או שהם נתקעים ולא מצליחים להמשיך,
או שהם עוזבים את זה וממשיכים הלאה.
בתכלס – הבכי הוא לא הדבר הכי חשוב סצנה.

כמו שאמרתי – הרגשות הם לא הדבר הכי חשוב במשחק.
אי אפשר לבנות על הרגש שיגיע בדיוק בשנייה הנכונה כמו שתכננתם.

הרגש הוא לא צפוי, הוא זז כל הזמן והוא לא רוצה להיות.
אז עדיף שתורידו אותו מהבמה.

אני מאמין בשחקנים שאני עובד איתם.
ואני מאמין שהרגשות שלהם רוצים לבוא לידי ביטוי.
ואני מאמין שדווקא כשמשחררים את האחריות הזאת,
הרגש מגיע והוא מאוד נכון לסצנה.
לפעמים במקום בכי מגיע משהו אחר,
לפעמים במקום כעס יש צחוק שלאט לאט הופך לכעס.
עדיף לא לבנות על הרגש,
עדיף להתרכז בפעולה, בסיטואציה, בפרנטר,
ולתת לרגש לבוא וללכת,
ולסמוך על זה שהרגש הנכון יגיע בזמן הנכון.
הרי אתם עובדים על סצנה, ומוכנים אליה,
והגוף שלכם מעורב,
והרגשות שלכם זמינים.
ואם תהיו נגישים ופתוחים, אתם תרגישו את הדבר הנכון.
ואם לא תרגישו – אני בטוח שהאפקט יהיה חד ומטריד,
והקהל יצא עם תובנה לגביי הדמות.

עקרון מספר 5 – הרגש הוא לא שלי אלא עובר דרכי.

בעקרון הראשון אמרנו שרגש זה אנרגיה בתנועה.
אנרגיה שמגיעה אלינו לגוף או לתודעה,
וכמו שהיא באה ככה היא הולכת.
יש שחקנים שמפחדים להרגיש על הבמה.
אני רואה את זה המון.
הם מתחילים תרגיל או סצנה,
והם מאוד מחוברים למה שקורה,
ואני רואה עליהם שמשהו רגשי מתחיל לקרות,
אבל הם שמים ברקס וקופאים ולא מוכנים לתת לזה להיות.
אחר כל כשאני מדבר איתם אני מבין שהם לא רוצים,
שהם מפחדים להיחשף עם הרגשות שלהם,
או שהם מפחדים להיתקע עם הרגש הזה,
או שהם מפחדים לאבד את הגבול.
ואנחנו מנסים להגדיר ביחד את הרגש כמשהו שהוא לא שלהם,
אלא נמצא כרגע אצלם.

זה מגניב לא?
במקום להגיד ״אני עצוב״,
אפשר להגיד ״יש בי עכשיו עצב״.
ואז זה הכי אישי אבל גם הכי לא אישי,
זה שייך לכולם.

וזה גם מה שהקהל כל כך יכול להזדהות איתו.
הקהל רואה את הכעס נמצא כרגע אצל השחקן,
אבל הוא מזהה שיש לו בדיוק אותו כעס לפעמים,
שזה עובר מאחד לשני,
שזה שייך לכולם.
זה מצחיק לחשוב על זה שהרגשות הם מצד אחד הכי אישיים
והכי שלנו,
אבל מצד שני הם עוברים מאחד לשני כל הזמן.

יש גם משהו מדבק ברגשות.
לפעמים מישהו בוכה על הבמה,
ואז מישהו אחר בוכה בקהל,
ולפעמים זה מדבק בדיליי
נאמר אחריי חצי שעה.
זה גם מאוד עוזר לשחקן להבין שהוא יכול
להיות בחוויה רגשית מאוד אינטנסיבית
ועמוקה
ואחר כך הרגשות האלה יצאו ממנו וימשיכו הלאה
למישהו אחר.

הרגש הוא לא שלי,
הוא עובר דרכי,
הוא כרגע אצלי,
עד שהוא ימשיך הלאה.

אז בואו נסכם:
ברגע שהרגשות לא אורגניים ואוטנטים
כולם ישר קולטים אז זה,
גם הבמאי,
גם השחקנים,
גם הקהל.
אני אוהב רגשות על הבמה,
אבל אני אוהב אותם כשהם מדויקים,
כי הגבול מאוד דק,
וברגע שזה לא עובד
זה ממש לא עובד.

זיכרו:
הרגש תמיד זז,
הרגש לא רוצה להיות,
הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
אי אפשר לבנות על הרגש,
הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, נשימות, עבודה עצמית במשחק

איך זה עובד?

 

DSC_5086

 

 

הדבר הראשון שאני מסתכל עליו כשתלמיד או תלמידה באים לשעור, זה איך התלמיד נושם. יש המון מידע בנשימות.

הנשימה משפיעה על המשחק באופן ישיר, ובעצם המשחק תלוי באיך התלמיד נושם. 

מהנסיון שלי, חמישים אחוז מהעבודה, אם לא יותר, קשור לנשימות. כשבן אדם משחק כאילו הוא נושם, ולא באמת מכניס ומוציא אוויר, אז החמצן לא מגיע למוח ולא מגיע למרכזי רגשות בגוף. השחקן לא באמת מקשיב.

זאת בעיה.

אף אחד לא עושה את זה בכוונה. זה בדרך כלל נובע מהתרגשות או מקיפאון.

כשהשחקן מתחיל לנשום בצורה אמיתית, אז הטקסט נהיה הרבה יותר חי. יש יותר ניואנסים. וגם העיניים נפתחות. ההבעה הופכת להיות יותר עמוקה ומעניינת. לא קפואה.

אחרי שפותרים את עניין הנשימה, יש שתי דרכים שאפשר דרכן להתייחס לעבודת המשחק – אחת זה לשים את הפוקוס על השחקן עצמו, והשניה זה לדבר על הדמות.

יש שחקנים שנוח להם לדבר רק על הדמות.

מה עובר עליה? מה היא צריכה? מה היא רוצה? למה היא מתנהגת ככה? איזה סוג אנרגיה ואופי יש לה?

ויש שחקנים שיותר נוח להם לעבוד מתוך הסתכלות עצמית.

איך הדמות מזכירה לך אותך? מה אתה או את הייתם עושים במקומה? מה הסיטואציה שלה מזכירה לך מהחיים שלך?

ומשם העבודה על המונולוג או על הסצינה ממשיכים.

זה תהליך מרתק, עדין, שחלקים ממנו באים בקלות, ולפעמים מתעוררים קשיים.

האחריות שלי בתור מורה ומאמן שחקנים הוא לראות ולזהות איזה סוג הכוונה השחקן או השחקנית צריכים ממני.

בינתיים שימו לב לנשימות שלכם כשאתם משחקים. שימו לב שאתם באמת מכניסים ומוציאים חמצן לגוף.

 

[צילום- חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]

Posted in בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למה באים לאימון משחק?

אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?

יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.

יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.

אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.

מרגישים לא לגמרי נוכחים.

אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.

זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.

איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?

איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?

נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.