Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

אני זה אני.

IMG_1290+

 

אני זה אני.

כשרק התחלתי ללמד משחק, עדיין לא הבנתי בדיוק איך אני רוצה לעשות את זה,
והייתי עסוק בלחקות מורים אחרים, מורים שלי, מורים שאהבתי.
ניסיתי להיות קשוח ומפחיד כמו מורה שהיה לי.
ניסיתי להיות מצחיק מאוד כמו מורה שהיתה לי.
ניסיתי כל מיני דברים.
אני חושב שלקח לי קצת זמן (אולי אפילו שנתיים שלוש)
להצליח לגבש לעצמי זהות של מורה שהיא שלי.

ואז השתתפתי בסדנה למורים למשחק בניו יורק.
אחד מהמורים היה רון ואן-לו, שהיה בזמנו ראש החוג למשחק בייל.
הדבר הראשון שהוא אמר וממש נחרט אצלי עמוק,
הוא שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיה פתוחים, וחשופים, ונגישים
כך גם אנחנו צריכים להיות כמורים.
כלומר, אני לא יכול לצפות מתלמידים שיהיו אמיתיים בתוך התהליך
אם אני לא כזה.

זה מאוד השפיע עליי,
וקלטתי שהזהות שייצרתי לעצמי כמורה היא אמנם שלי,
אבל היא מסכה במובן מסוים.

אני צריך באמת להראות להם מי אני.
אני צריך באמת לחשוף את עצמי יותר,
אבל לא רק במובן הפסיכולוגי או האישיותי,
אני צריך לאשפר לעצמי להתלהב באמת מולם,
לחשוף את התשוקות שלי (האמנותיות כן?),
ואת העולם שלי, ואת עולם הדימויים שלי.

ובאותה מידה אני צריך גם לאפשר לעצמי לטעות מולם,
להתפדח,
לפשל,
לנסות דברים חדשים ואולי להיכשל.
(ומי שלמד אצלי יודע טוב מאוד שיש שיעורים פגז,
ויש שעורים לפעמים פחות מוצלחים
והכל הוא חלק ממכלול אחד גדול-
בדיוק כמו התהליך של אימון משחק עצמו).

להיות אני.

זה תהליך וזה קשור למודעות,
ועדיין כמובן יש מסיכות ויש גבולות ויש הסתרות,
אני בכל זאת המורה,
אבל בתוך זה אני מרגיש שהשיעורים שלי השתדרגו,
וההוראה שלי יותר נכונה ומדויקת.

מצד אחד זה לפעמים קשה כי אני מבין שרואים
א ו ת י
ב א מ ת
ואז אוהבים או לא אוהבים
אותי
באמת
ובאמת יש תלמידים שלא מתחברים ולא אוהבים.
מצד שני זה גם גורם מאחד ביני
לבין מי שכן רוצה ומחליט ללמוד איתי.
בתחושה שלי, התלמידים שלי מרגישים
בטוחים, ופתוחים, ומוכנים להתנסות,
ואני מרגיש שאני רואה אותם, ורואה מי הם,
גם אם הם משחקים מישהו מאוד שונה מהם.
(אבל זה תצטרכו לשאול אותם).

את זה את. אתה זה אתה.

הרבה שחקנים עסוקים בהשוואות.
אני מבין את זה לגמרי.
זה מקצוע כל כך תחרותי
וכל הזמן מנסים להשיג עוד תפקיד ועוד תפקיד
וכל הזמן מוקפים באנשים מוכשרים
וכל הזמן צריך להוכיח את עצמכם
ואי אפשר שלא להשוות.

״הוא עשה את זה יותר מעניין ממני״
״היא ממש מלאת רגש על הבמה״
״אין לי סיכוי אם אני נבחן מולו לתפקיד הזה״
״הלוואי שהייתי יכולה לבכות כמוה״
״יש לו נתונים הרבה יותר טובים ממני״
״אם רק הייתי יפה יותר״
״אם רק הייתי אמיץ יותר״
אני מכיר את החפירות הפנימיות האלה וגם אני חווה אותם.

אחד הדברים החשובים בשבילי כמורה
הוא לעזור לתלמידים שלי לזהות ולגלות
מה יש בהם שאין אצל אף אחד אחר.

אני באמת מאמין בזה,
שאצל כל אחד ואחת מכם ומכן
יש ייחוד
יש איכות
יש אמת
ויש בך משהו שהוא רק שלך.

וחשוב לי לחזק את זה ולבודד את זה
ולהעמיק את זה.

וזה מתחיל מעניין מאוד פשוט-
להסכים שיראו אתכם.
זה נשמע כאילו מאוד בסיסי ומובן מאליו
אבל הרבה שחקנים עסוקים בהסתתרות.
זה לא מכוון,
והרבה מהם עובדים יפה,
אבל הם לא נותנים לנו, הקהל, באמת לראות אותם.

וזה לא קשור לטכניקה מסוימת
או לתפקיד מסוים
או ז׳אנר משחקי זה או אחר.

זה קשור להסכמה.
להסכים שיראו אתכם,
עם החולשות והחוזקות
ועם ההבנה שלא כולם יאהבו את מה שאתם עושים
אבל להיות נוכחים בתוך הדמות והסיטואציה
לתת לדמות לחשוף אתכם דרכה.

להיות אני ועדיין להיות גמיש.

אני לא כותב את כל זה כדי שתחשבו
אני זה אני, וככה זה, וככה אני, ונקודה.

ברור שבתוך זה חייבים להיות גמישים,
וחייבים להיות מוכנים לעבור שינוי,
וחייבים להבין שהמהות שלכם היא תמיד שלכם וייחודית,
אבל יש תזוזות, ויש השפעות,
ויש העמקה ויש התרחבות,
ויש גיוון.

לפעמים מסתכלים על מישהו אחר ואומרים-
איך הייתי רוצה להיות כמוהו,
וזה אנרגיה שמפילה אתכם ומורידה לכם את הבטחון,
וזה מערער את הזהות שלכם בפני עצמכם.

אבל אפשר להסתכל על מישהו אחר,
ולקבל השראה,
ולספוג,
ולהיות מושפע,
בצורה שמזינה אתכם,
ומפתחת אתכם,
ומעמיקה את מי שאתם על הבמה,
ואת מה שאתם יכולים להיות.

ואז, במקום ליפול למלכודת של שחקנים ממורמרים,
שתמיד משווים,
ותמיד נותנים ציונים לעצמם ולסביבה שלהם,
אתם הופכים להיות שחקנים
מפרגנים,
תומכים,
ובטוחים בעצמכם ובשוני שלכם.

 

אני זה אני. את זה את. אתה זה אתה.

 

(אגב, את התמונה צילם יקיר שוקרון הנהדר, מתוך סדנת ינואר 2017).

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

לראות את המלכודות שמשאירות אתכם באותו מקום.

924mousetrap1
1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך חזרה החוצה.
 
2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
 
3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות;
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.
 
4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני עוקף אותו.
 
5. אני הולך ברחוב אחר.
 
(מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי. ותודה לטובה אלעזר!)
 
אז שימו לב להרגלים שלכם – גם במשחק, וגם בהתנהלות שלכם בתור שחקנים.
– מתי הרגלים ותבניות שאתם כלואים בהם מונעים מכם להתקדם.
– מתי אתם חוזרים על אותו דבר ואין תוצאות.
– מתי אתם נופלים לאותם הרגלים משחקיים על הבמה בצורה שלוקחת מכם את הכח ולא באמת מוציאה מכם משחק משובח.
– מתי אתם אתם הולכים לאודישנים עם גישה מסוימת שאתם אולי עדיין לא מודעים אליה אבל היא לא מקדמת אתכם.
– מתי אתם מתעקשים על דרך אחת ונכונה לעשות דברים וחוזרים עליה שוב ושוב מבלי להיות מוכנים לפקוח את העיניים.
– מתי אתם לא מוכנים לקחת אחריות על מה שאתם עושים בתור שחקנים – על הבמה ומחוצה לה, ובמקום זה מתקרבנים ומאשימים את הפרטנר, או את   הבמאי, או את המורה, או את המלהק, או את העולם.
 
אהבתי.
Posted in אימון משחק, לימודי משחק, נשימות, עבודה עצמית במשחק

לנשום ולהקשיב.

landscape-original-exo-mente-ok-como-afrontar-criticas-internet-12983537-1-esl-es-que-hacer-cuando-internet-te-odia-jpg

אני אדבר היום על שתי מיומנויות
שמרוב שאנחנו לוקחים אותן
כמובן מאליו אנחנו נוטים להזניח.

הרבה פעמים כשמשחקים
כל כך עסוקים בכל כך הרבה דברים,
ששוכחים לנשום 
ולא מקשיבים.

וזה לא משנה אם אף פעם לא למדת
משחק, אם יש לך הכשרה כלשהי,
או אם אתם שחקנים מקצועיים.
לא פעם אני הולך להצגה ורואה שהשחקנים
אשכרה לא מקשיבים זה לזה.
הם עושים בכאילו.

אני רואה שחקנים מעולים, מלאי כריזמה,
מיומנים, ווירטואוזים ומרגשים.
ואני רואה שהם משחקים לבד. הם במונולוג.
הם לא באמת באמת מקשיבים לפרטנרים שלהם.

לנשום ולהקשיב.


זה שני דברים שאני מדבר עליהם הרבה
ועובד עליהם עם שחקנים,
ואני מרגיש שהם כל כך מהותיים ובסיסיים.
אני יודע שהם יכולים לשדרג את
המשחק שלך בצורה מופלאה.

הקשבה ונשימה קשורים זה
בזה ותומכים זה בזה.

לנשום באמת ולא בכאילו.


לתת לאוויר להיכנס פנימה
ולשטוף את כל הגוף,
להרגיש את הזרימה הזאת
את הדינמיות הזאת
ולדעת שכמו שהנשימה
זורמת ומשתנה,
עולה ויורדת,
מתאמצת ומרפה-
כך גם המשחק.

כשנושמים המשחק לא קפוא.
הוא חי.

להקשיב באמת ולא בכאילו.


להקשיב למה שהפרטנר שלך אומר
כאילו זאת הפעם הראשונה
שהוא מדבר אלייך את הטקסט הזה.
להקשיב לא רק לדמות
שמשחקת מולך,
אלא לבן אדם עצמו,
לשחקן שנמצא שם.

להקשיב לא רק עם האוזניים
אלא עם כל הגוף,
עם כל החושים.

להקשיב לא רק למה שאומרים
אלא גם לאיך שאומרים את זה.
להקשיב לתוכן, לטון,
למה שיש מאחורי המילים.

להקשיב לגמרי ולא להיות עסוק
בכל מה שתכננת לגביי הסצנה.


אני שם לב שגם בחיים
ולא רק על הבמה,
אנחנו לא באמת תמיד מקשיבים.
מישהו מדבר איתנו
ואנחנו לא באמת איתו.
הרבה פעמים כבר
יש לנו תשובה בראש, או
איזה הפרעה כזאת או אחרת.

צריך להתאמן על הקשבה
אמיתית ומוחלטת,
כדי שאחר כך, כשתשחקו,
אתם תהיו מיומנים בזה באמת.

לנשום ולהקשיב.

אז תתחילו להתאמן על זה.
שימו לב בפעם הבאה כשאתם
בשיעור או בחזרה או באודישן –
שימו לב. האם נשמתם באמת?
האם אתם נושמים בכאילו,
מין נשימה בימתית מאומצת ומלודרמטית?
רק שימו לב ותנו לחמצן להיכנס ולצאת. באמת.

שימו לב כשאתם מדברים עם מישהו –
האם אתם מקשיבים לו
או לקולות שרצים לכם בתוך הראש?
נסו להגיע להקשבה מלאה ואמיתית.

זה אתגר כשאתם משחקים בהצגה בפעם המאה
ויודעים את כל הטקסט.
אז אתם חייבים להקשיב כאילו זאת הפעם הראשונה.
וכשמקשיבים למישהו באמת, אז גם עונים לו באמת.
מדברים אליו ולא אל הדמות שהוא מייצג.
תגובה אמיתית מגיעה מתוך הקשבה אמיתית.


ככל שאתם עושים את זה בצורה כנה,
נקייה, ומוחלטת,
רוב המשחק כבר נעשה עבורכם.
כי התגובות שיוצאות ממך,
הן אורגניות,
יצירתיות,
וקונקרטיות להווה שנוצר עכשיו.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אומץ.

black-and-white-blondie-cliff-dress-Favim.com-1805547

הרבה פעמים אומרים לשחקן אחריי שהוא עשה סצנה או תרגיל ״זה היה ממש אמיץ״.

פעם לא אהבתי לשמוע את זה ולהגיד את זה.
מה כבר אמיץ בלשחק? יש אנשים שעושים דברים מטורפים וקשים שבאמת דורשים אומץ, אז להגיד אומץ על משחק? אפשר לחשוב.

אבל אני קולט יותר ויותר שדברים קטנים דורשים המון אומץ משחקנים מסוימים.

יש שחקנים שממש קשה להם להביע רגש אמיתי, והם צריכים אומץ לעשות את זה.
יש שחקנים שקשה להם להיות אינטימיים והם זקוקים לאומץ.
יש שחקנים שמפחדים ממש מתגובות של קהל/במאי/ביקורות.
ויש שחקנים שעובדים נהדר אבל הם תקועים והם צריכים אומץ או תעוזה לעשות משהו אחר, שונה, מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

אני רואה המון רגעים קטנים וגדולים כאלה אצל שחקנים שאני מאמן.
ואני קולט, וואלה, זה היה אמיץ בשבילה.

אולי אומץ זאת מילה קצת בעייתי.
בואו נקרא לזה תעוזה.

אז השבוע תעיזו.
תהיו נועזים ותעשו משהו במשחק שלכם שהוא לא צפוי, שהוא לא חוזר על עצמו, ושלא נח לכם לעשות אותו.
תהיו פתוחים להרגיש דברים לא נוחים, תעיזו לפעול פעולות שמאתגרות אתכם, תסכימו לקחת צעד אל משהו לא נודע.

תעוזה.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות

אני הדמות או שאני אני?

Actress Faye Dunaway as Joan Crawford on the set of Paramount Pictures movie " Mommie Dearest" in 1981. (Photo by Michael Ochs Archives/Getty Images)

זאת שיחה שיש לי הרבה פעמים עם תלמידים
אחריי שהם מסיימים סצנה או תרגיל.
זה קורה גם באימפרוביזציות פתוחות,
וגם בדיאלוגים יותר קלאסיים
עם דמויות מאופיינות ונסיבות דרמטיות ספציפיות.
האם כשאתם על הבמה (או מול המצלמה) אתם דמות או שאתם אתם?

האמת – זה לא משנה.

מבחינתי זה תמיד אתם.
הגוף שלכם
עם הרגשות שלכם
והעולם הפנימי שלכם
והאינטואיציות שלכם
והאסוציאציות שלכם
והיצירתיות שלכם
נמצאים עם הבמה ופועלים פעולות ואומרים טקסט.
ככה אני רואה את זה.
גם אם קוראים לדמות אדיפוס,
הרגשות שאתם חווים על הבמה הם הרגשות האישיים שלכם.
ברור שזה אתם לא?
אבל לא כולם חושבים ככה.

כשהתחלתי ללמד משחק לפני קרוב ל 15 שנים,
תמיד בתרגילים הראשונים בשיעור הייתי אומר – תהיו אתם.
אל תנסו להיות מישהו אחר.
ולאט לאט ראיתי שזה היה מבלבל חלק מהתלמידים.
הם לא היו מבינים מה לעשות עם זה.
מצד שני כשהיינו עובדים על סצנות ממחזות
והייתי מנסה לדבר איתם כאילו הם הדמות,
שיידברו על עצמם בגוף ראשון –
זה היה מבלבל חלק אחר מהתלמידים.

״אני דמות או שאני אני?״
השאלה הזאת מובילה לדיון פילוסופי ולא פרפורמטיבי.
היא אינה קשורה לרגע ההווה,
אלא להגדרות שכליות של זהות ושל נוכחות.

בגלל זה אני אומר שזה לא משנה.
למדתי להבין שהתשובה לשאלה  – האם אני הדמות או שאני אני – היא: מה שנוח לכם.

יש שחקנים שהכי נוח להם להתרחק מעצמם.
הם אומרים – זה לא אני.
הם נותנים לעצמם שם עם אפיונים מסויימים
של דמות ורגשות ורצונות דמיוניים
ואז הם מצליחים לבטא את עצמם בדרך העוצמתית ביותר.

יש שחקנים שהכי נוח להם להיות הם עצמם בנסיבות בימתיות שונות.
יש שחקנים שלא משנה להם
אם הם משחקים משהו מימינו, או משהו תקופתי,
דמות מארץ זרה או ישראלית, מישהו זקן או צעיר
או לא משנה מה –
הם תמיד אומרים זה אני.
זה איזשהו צד בתוכי. זה אני.
זה משהו שקיים בי והאני הזה הופך להיות הדמות.

האם אתם הדמות או שאתם אתם?
זה לא משנה. מה שנוח לכם.
תגדירו את זה איך שתירצו ותעזבו את הדיון הפילוסופי הזה.
מה שיעזור לכם להגיע למשחק משובח,
ליצירתיות,
להשראה,
ולבטא את עצמכם על הבמה או מול המצלמה.
משחק זה לא מתמטיקה.
אין דרך אחת נכונה ואמיתית.
אז אל תיפלו למלכודת של חפירה שכלית ורציונלית לגביי מה זה באמת דמות.
פשוט תבחרו מה שהכי עובד בשבילכם.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק

לפעול את הפעולה.

 

לפעול את הפעולה

לפעול את הפעולה.

לא לחשוב אותה או להבין אותה או לעזור לה או לתכנן אותה. רק לפעול אותה.

הרבה שחקנים מבינים את חשיבות הפעולה הדרמטית, את העניין שדמות דרמטית פועלת, פועלת על הפרטנר שלה, ופועלת אפילו כשהיא לבד. הם מבינים שצריך להתבונן במחזה ובדמות שהם מגלמים ולבחור רצף של פעולות. הם מבינים את המבנה הדרמטי של הנסיבות של הדמות, ועושים עבודת הכנה מקיפה לגביי בחירת הפעולות.

אבל לפעמים שחקנים או תלמידי משחק מגיעים לשלב של הביצוע, ואני רואה שהם לא באמת פועלים, כלומר משהו בכל התכנונים שלהם נשאר כקונספט, כרעיון. הם מבינים הכל ויודעים מה צריך להתבצע ואפילו איך, אבל הם לא באמת פועלים.

שימו לב כשאתם בסצינה האם אתם משחקים את הפעולה או פועלים אותה. זה מאוד חמקמק.

כשאני עובד עם שחקנים ואני קולט שדי ברור שהם לא פעלו את הפעולה אלא הסתובבו עם הפעולה בתוך הראש שלהם, הם לפעמים לא מודעים לזה, כלומר הם בטוחים לחלוטין שהם באמת פעלו. אבל הם רק עשו בכאילו.

הדבר המדהים בפעולה היא הפשטות שלה. וכשפועלים אותה פתאום כל הסצינה משתנה. מבחינת התחושה של השחקן – כשהוא באמת פועל ולא משחקק, האנרגיה שלו, האנרגיה של הסצינה, היחסים, תשומת הלב, ובעצם הכל, מתחברים ונוצרת דינמיקה קונקרטית, של רגע ההווה, ולא רק רעיון דרמטי כללי ומעורפל.

פעולה זה לא רק בראש. זה בדינמיקה של הנוכחות של השחקן כולה. זה מבפנים ומבחוץ, זה בתחושה. כששחקנים מסיימים סצינה, ואני רואה שהם פעלו את פעולותיהן, הם אומרים לי שהם מרגישים את זה, שהם ממש מרגישים את זה בהוויה שלהם ברגע ההווה, שהם מחוברים למהלך הדרמטי לחלוטין. וזה לעומת המצב שבו הם חושבים את הפעולה או משחקים אותה, הם קולטים שהם מנותקים ממה שקורה על הבמה.

הפעולה היא כל כך פשוטה לביצוע שזה כמעט פסיכי. בסך הכל צריך לפעול אותה ולפעמים זה מרגיש אפילו קל מדי. זה פשוט וזה ישיר. אבל מתוך הפשטות מגיעה המורכבות, וכשאתם הופכים להיות יותר ויותר מיומנים, אתם מצליח להגיע למצב שדרך הפעולה מתגלה המצב הרגשי שלכם ושל הדמות, ואתם מאפשרים לתגובת הרגשיות להיות נלוות לפעולה. וכבר דיברתי על הרגש בעבר – אתם לא מאלצים אותו או הופכים את עצמכם להיות שפוטים של רגשות, אלא להיפך, אתם פועלים, ובזמן הפעולה אתם במקרה גם מרגישים כל מיני דברים.

תמיד חופרים על חשיבות הפעולה, חשיבות בחירת הפעולות, חשיבות הבנת הדמות דרך פעולותיה. אבל מבחינה ביצועית קל לשכוח שאת הפעולה צריך לפעול ולא שום דבר אחר. אז שימו לב לעצמכם בזמן הסצינה או התרגיל. תהיו מודעים. ותתאמנו על הפעולות הדרמטיות וביצוען בצורה הכי פשוטה וישירה ועניינית. פעלו את הפעולות.

https://www.facebook.com/haim.acting.coach?ref=hl

אימון משחק אחד על אחד 0507609576.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

מעבר לטכניקה.

3097132390_97c458325c_b

בזמן אמת, להתעלות מעל הטכניקה, להיות נוכחים מעבר לטכניקה.

טכניקת משחק היא כלי מצוין וחשוב,
אבל צריך להתייחס אליה כאל אימון,
כאל משהו ששייך למאחורי הקלעים.

כולכם לומדים טכניקות שונות למשחק ושיטות משחק.
יש כאלה שלומדים טכניקות שקשורות לפסיכולוגיה של דמות –
כמו שטרסברג, אדלר, סטניסלבסקי במובן מסויים ועוד אחרים.
יש כאלה שלומדים טכניקות שקשורות למשחק פיזי –
כמו לה קוק, לאבאן ושיטות של תאטרון מחול.

אתם לומדים את המבנה הבסיס של דרמה שמושתת על פעולות דרמטיות ופיזיות,
אתם לומדים לייצר דינמיקה ויחסים,
אתם לומדים לעבוד על דמות, על רצון, על רגש,
אתם עובדים עם קצבים שונים ואנרגיות שונות,
עם טקסט ועוד כל מיני דברים שעוזרים לכם לממש נוכחות בימתית אישית ומעניינת.

אבל בזמן אמת, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם הטכניקה זה להיפרד ממנה.

כשספורטאי עולה לרוץ 100 מטר או מרתון או כל דבר אחר,
הוא לא מתחיל באמצע הריצה להימתח או לעשות שכיבות שמיכה.
ופשוט רץ, בצורה הכי נקייה מסורה ופשוטה.

כנ"ל צריך להיות במשחק.

לפעמים אני רואה על הבמה שחקנים שמנסים נואשות לממש איזושהי טכניקה,
והמשחק שלהם מקוטע ומרוחק.
הסכנה הכי גדולה של הטכניקה היא שהשחקן,
במקום להיות מרוכז ברגע הבימתי ובהתרחשות הבימתית,
מתרכז בטכניקה.
ומה קורה אז?
המשחק נהיה טכני.

אני רואה שחקנים שנמצאים במין חרדה ביצועית של-
אני חייב לעשות את הקטע הזה כמו שהשיטה והטכניקה דורשת ממני –
ולא נמצאים בנוכחות משוחררת ויצירתית.

השתמשו בטכניקה אבל גם היזהרו ממנה.
אתם לא משחקים למען הטכניקה, אלא אתם משתמשים בטכניקה בשביל המשחק.

אתם יודעים, אחת הביקורות הכי גדולות על "השיטה" של לי שטרסברג
היתה שבשלב מסוים המשחק התחיל להתאים את עצמו לשיטה שלו,
והכל נהיה מנייריסטי.
שחקנים התחילו לדבר פתאום בקצב מקוטע,
החזיקו כל מיני דברים דמיוניים ביד כדי לייצר רגש (למי שמכיר – תרגילי חפץ אישי)
והפכו למכונסים וכאילו אישיים.

ככל שהשחקן נהיה יותר מיומן ומנוסה
הוא משתמש בטכניקה פחות ופחות בזמן אמת,
עד שהנוכחות והמשחק שלו הופכים להיות יותר אורגניים, הרמוניים וטבעיים.

להתעלות מעל הטכניקה, להשאיר אותה מאחוריי הקלעים,
לדעת שהטכניקה שייכת לכל מה שאנחנו לא רוצים לראות על הבמה.
להתייחס לטכניקות כאל ארגז כלים שאתם מרכיבים במהלך הלימודים והאימונים שלכם,
ארגז כלים שאתם יכולים לשלוף מתוכו כל פעם משהו אחר שאתם צריכים,
אבל בסופו של דבר אתם יכולים לבנות דברים בלעדיו.

אז מה אני אומר כאן בעצם?
הדבר הכי חשוב בטכניקה הוא לדעת מתי ואיך לעזוב אותה.
הדבר הכי חשוב במשחק הוא בזמן אמת להקשיב (אבל באמת להקשיב)
למידע שאתם מקבלים מהפרטנר ומעולמכם הפנימי,
להיות נוכחים,
ולסמוך על זה שכל העבודה שעשיתם משרתת אתכם בזמן אמת
וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להתמסר לרגע ולחוות אותו.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ה"מה" וה"איך".

IMG_1077++ copy

 

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה.
מה בתכלס קורה.
כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק.
דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה.
יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה.
או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה.
חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי.
וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר.
כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה.
למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי?
או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי.
איך הוא קורה?
הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה?
אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה.
שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה.
טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט.
אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן.
אתם לא אמורים לחפש איזשהו איזון מוחלט בין מה אתם עושים ואיך אתם עושים,
אבל כדאי לכם לשים לב,
לשים לב לבחירות שלכם – מה אתם בוחרים לעשות,
ולשים לב לביצוע שלכם – איך אתם מבצעים את בחירות שלכם – וכאן אתם יכולים לבחור להיות מפתיעים, לא צפויים, לא הגיוניים, ומאוד מאוד יצירתיים.

ואם אתם לפעמים נתקעים במשחק שלכם ומרגישים שמשהו עוד לא לגמרי עובד – נסו לשנות את ה״מה״ או נסו לשנות את ה״איך״.

(צילום: יקיר שוקרון)

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, פעולות במשחק

כמה מילים על הפעולה.

how-to-2010-03-leading-men-lm-paul-newman

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.


זה אולי נשמע משפט מעט מוזר,
אבל אני רואה בעיה חוזרת אצל הרבה תלמידים,
בעיה הקשורה לקונספט של פעולה. פעולה דרמטית.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שרובכם מבינים
את המשמעות והחשיבות של הפעולה במשחק.
באופן דרמטי קלאסי, הדמות—וגם השחקן
נמצאים תמיד במצב של פעולה.

בין אם הדמות נמצאת לבד על הבמה,
או עם עוד דמות או דמויות אחרות,
היא תמיד פועלת ומנסה להגשים משהו.
היא תמיד פועלת בתוך נסיבות דרמטיות משתנות,
ועל הדרך משנה את המצבים הרגשיים שלה.

הדמות היא למעשה סך כל הפעולות הדרמטיות שלה.

להתקיף, להביך, לזעזע, לעצבן, לצער, לשלוט, להפחיד.
לעודד, לדובב, לטפח, להרגיע, לאהוב, לשתף, להגן.

כל אחת מהדוגמאות האלה היא פעולה שניתנת לביצוע על הבמה.

כשאתם ניגשים לשחק,
אתם בעצם מסדרים לעצמכם את רצף הפעולות הדרמטיות.

מלכודות הקשורות לפעולה במשחק:

יש ארבע מלכודות עיקריות שאני מזהה אצל
שחקנים כשהם עובדים עם פעולות דרמטיות,
אז שימו לב שאתם לא נופלים לתוך מלכודת:

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.
2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.
3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.
4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.

יש שחקנים שמבינים היטב את הצורך בפעולה,
בוחרים היטב רצף פעולות לסצינה,
אבל כשהם מגיעים לרגע האמת,
זה נשאר אצלם במוח או בתודעה.
זה לא מתרגם לגוף. הם לא באמת פועלים.

ברגע שנמצאים על הבמה במין שיטוט מוחי כזה,
הדינמיקה של המשחק נעלמת, ויש תחושה סטטית ולא נוחה.
ואז באופן בלתי נמנע נסחפים למין נוכחות אווירתית,
למשחק של קלישאות.

שימו לב כשאתם על הבמה, שהפעולה שלכם היא לא תיאורטית.
שאתם פועלים אותה ולא חושבים אותה.

למשל ״להרחיק אותה ממני״.
אני יכול באמת לנסות לעשות כל דבר שיגרום לה להתרחק ממני,
או אני יכול לעשות בכאילו ולשחק את הטקסט באווירה מפחידה.
זה לא עובד.

ברגע שפועלים את הפעולה באמת,
הרבה דברים מסתדרים.
קודם כל מתרכזים במשהו ספציפי ואחד,
שאפשר לבצע אותו ולא רק לחשוב עליו.
ובעקבות זאת הגוף נהיה יותר נינוח ומגויס,
והמודעות העצמית גם היא נעלמת.

וכל זה למה? כי אתם עסוקים בלעשות משהו.
וכשאתם עושים משהו יש לכם נקודת ריכוז "מחוץ לעצמכם".
אתם בפעולה.

2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.

לא צריך.
אני יודע שיש מורים שאומרים
שלכל שורה בטקסט צריך פעולה
ושיש המון ביטים בסצנה.
אני לא מאמין בזה.
עדיף שתיים שלוש פעולות מהותיות ולא להעמיס יותר מדי.
לפעמים פעולה אחת אינטנסיבית סוגרת לכם את העניין.

אז בעצם, חוץ מביצוע הפעולה,
עניין לא פחות חשוב הוא בחירת הפעולה.

מהי הפעולה המתאימה ביותר למצב מסוים של הדמות?
זה משהו שצריך להתנסות איתו ולחקור אותו.

לפעמים המידע מגיע מהמחזה עצמו,
לפעמים האינטואיציה שלכם תיתן לכם את התשובה,
לפעמים צריך לנסות כמה פעולות שונות במהלך
החזרות כדי להעמיק את הסצינה.
זה חלק מהאימון המתמשך של השחקן.

אני נותן לכם כאן כמה הנחיות יסוד וטיפים לגביי בחירת הפעולה.

  • פעולה היא דבר שאפשר לעשות תכלס, פיזית על הבמה.
    למשל ״להתחנן לעזרה״ –
    להתחנן לעזרה זה משהו שבכל שנייה
    נתונה אפשר להתחיל לעשות, על הבמה, live.
    אבל ״להרוויח הרבה כסף ולהקים משפחה״ זה יותר מדי מדומיין,
    זה שייך לעולם הבדיוני ולא לרגע ההווה על הבמה.
    אי אפשר באמת לבצע אותה כאן ועכשיו.

  • פעולה חייבת להיות ספציפית.
    ככל שהפעולה כללית,
    כך גם המשחק יהיה לא ממוקד וכל מה שתעשו יהיה כללי.
    למשל ״לגרום לו לצאת מהחדר״
    היא פעולה יותר ספציפית מ״לגרום לו לעשות שינוי בחיים״.

  • הפעולה לא יכולה להיות תלויית רגש או מצב פיזי.
    לא שלכם ולא של הפרטנר.
    רעב, עצבים, עצב, שיכרות וכו' הם
    דברים שאין לכם שליטה עליהם.
    אם תנסו לשחק אותם ולבנות עליהם פעולה,
    תשחקו שקר.
    במשחק טוב, רגש יתעורר בעקבות הפעולה בצורה אורגנית.
    הוא יהיה תוצאה.
    אז עדיף למשל ״להעמיד את האידיוט הזה במקום״
    ולא ״להראות לאידיוט הזה כמה אני עצבני.״

3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.

לפעולה צריך להיות חותם.
משהו חד משמעי שדרכו אתם
יכולים לראות אם הצלחתם או אם נכשלתם.
כלומר זו פעולה עם סוף. וזה היופי בפעולה.

בזמן אמת אתם יכולים לראות על הפרטנר אם זה עובד.
אם אתם מפתים, שימו לב אם הפרטנר/ית מתחרמן/נת.
אם אתם מפחידים שימו לב אם הוא מפחד.
אם אתם מנסים להצחיק אותו אתם תראו אם זה עובד.

במילים אחרות לפעולה יש מן מכסה שסוגר אותה
ומד פנימי שבודק אם היא עובדת.
ואם לא היא מאבדת מהאפקטיביות שלה ונהית תלושה.

4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

הרבה פעמים שחקנים בוחרים פועל כלשהו ועובדים איתו.
למשל ״להפחיד״.
אם אני נכנס לבמה עם הפעולה הזאת, אני נכנס למלכודת,
כי במקום שהפעולה תשרת משהו,
היא הופכת להיות המרכז של עצמה,ואז אין התקדמות, אלה תקיעות.

הפעולה הזאת חייבת להיות מחוברת למשהו, למטרה.
אני מפחיד את יוליה.
אני מצחיק את האחות.
אני מחפש עזרה.
אני חולם על אהבה.

שימו לב כי זאת מלכודת שאני רואה הרבה.
יותר מדי שחקנים זורקים שמות של פועל לאוויר
כאילו זה מספיק לבנות פעולה דרמטית.

אם יש סצינה של מוות,
אז הדרך הלא נכונה היא לבחור את הפעולה ״למות״.
הרבה יותר מעניין ונכון לבחור משהו כמו:
״להילחם עם המוות״ או ״לצחוק על המוות״
או יותר טוב אפילו יותר טוב ״להיפרד מהחיים״.

ועכשיו הכי חשוב – ליישם.
פעולה היא משהו שכיף לעשות.
הכוונה לכיף היא לאו דווקא משהו מצחיק או קל,
אלא משהו שמפעיל אתכם, שנוגע בכם,
שאתם מזדהים איתו.
עדיף להגדיר לעצמכם פעולה
בצורה שתרצו לבצע ולא כמשהו משעמם או סתמי.

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.

אתם צריכים להגיע למשחק שבו אתם באמת פועלים.
וזה מתחיל עם מודעות.
שימו לב.

שימו לב לפעולות דרמטיות סביבכם.
שימו לב כשאתם רואים הצגה או סרט –
מה השחקנים בוחרים לעשות
ואיך הם עושים את זה.

שימו לב גם בחיים האמיתיים לאנשים סביבכם
ואיך הם מתנהלים אחד עם השני.

והכי חשוב – תהיו מודעים לעצמכם.
מה הפעולות שאתם מבצעים בצורה מיידית
ומה יותר קשה או מאתגר עבורכם.

שימו לב בזמן המשחק שאתם באמת פועלים.
בסופו של דבר אתם תרגישו את זה בגוף.

כשפועלים יש אנרגיה דינמית,
אתם מבצעים משהו,
אתם מניעים את הסצינה,
אתם לא עושים בכאילו,
אתם לא באווירה של התוצאה של הפעולה.

הפעולה עוזרת לכם להיות קונקרטיים,
אמיתיים, ובעיקר,
מחוברים לרגע ההווה.

 

 

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.