אני זה אני.
כשרק התחלתי ללמד משחק, עדיין לא הבנתי בדיוק איך אני רוצה לעשות את זה,
והייתי עסוק בלחקות מורים אחרים, מורים שלי, מורים שאהבתי.
ניסיתי להיות קשוח ומפחיד כמו מורה שהיה לי.
ניסיתי להיות מצחיק מאוד כמו מורה שהיתה לי.
ניסיתי כל מיני דברים.
אני חושב שלקח לי קצת זמן (אולי אפילו שנתיים שלוש)
להצליח לגבש לעצמי זהות של מורה שהיא שלי.
ואז השתתפתי בסדנה למורים למשחק בניו יורק.
אחד מהמורים היה רון ואן-לו, שהיה בזמנו ראש החוג למשחק בייל.
הדבר הראשון שהוא אמר וממש נחרט אצלי עמוק,
הוא שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיה פתוחים, וחשופים, ונגישים
כך גם אנחנו צריכים להיות כמורים.
כלומר, אני לא יכול לצפות מתלמידים שיהיו אמיתיים בתוך התהליך
אם אני לא כזה.
זה מאוד השפיע עליי,
וקלטתי שהזהות שייצרתי לעצמי כמורה היא אמנם שלי,
אבל היא מסכה במובן מסוים.
אני צריך באמת להראות להם מי אני.
אני צריך באמת לחשוף את עצמי יותר,
אבל לא רק במובן הפסיכולוגי או האישיותי,
אני צריך לאשפר לעצמי להתלהב באמת מולם,
לחשוף את התשוקות שלי (האמנותיות כן?),
ואת העולם שלי, ואת עולם הדימויים שלי.
ובאותה מידה אני צריך גם לאפשר לעצמי לטעות מולם,
להתפדח,
לפשל,
לנסות דברים חדשים ואולי להיכשל.
(ומי שלמד אצלי יודע טוב מאוד שיש שיעורים פגז,
ויש שעורים לפעמים פחות מוצלחים
והכל הוא חלק ממכלול אחד גדול-
בדיוק כמו התהליך של אימון משחק עצמו).
להיות אני.
זה תהליך וזה קשור למודעות,
ועדיין כמובן יש מסיכות ויש גבולות ויש הסתרות,
אני בכל זאת המורה,
אבל בתוך זה אני מרגיש שהשיעורים שלי השתדרגו,
וההוראה שלי יותר נכונה ומדויקת.
מצד אחד זה לפעמים קשה כי אני מבין שרואים
א ו ת י
ב א מ ת
ואז אוהבים או לא אוהבים
אותי
באמת
ובאמת יש תלמידים שלא מתחברים ולא אוהבים.
מצד שני זה גם גורם מאחד ביני
לבין מי שכן רוצה ומחליט ללמוד איתי.
בתחושה שלי, התלמידים שלי מרגישים
בטוחים, ופתוחים, ומוכנים להתנסות,
ואני מרגיש שאני רואה אותם, ורואה מי הם,
גם אם הם משחקים מישהו מאוד שונה מהם.
(אבל זה תצטרכו לשאול אותם).
את זה את. אתה זה אתה.
הרבה שחקנים עסוקים בהשוואות.
אני מבין את זה לגמרי.
זה מקצוע כל כך תחרותי
וכל הזמן מנסים להשיג עוד תפקיד ועוד תפקיד
וכל הזמן מוקפים באנשים מוכשרים
וכל הזמן צריך להוכיח את עצמכם
ואי אפשר שלא להשוות.
״הוא עשה את זה יותר מעניין ממני״
״היא ממש מלאת רגש על הבמה״
״אין לי סיכוי אם אני נבחן מולו לתפקיד הזה״
״הלוואי שהייתי יכולה לבכות כמוה״
״יש לו נתונים הרבה יותר טובים ממני״
״אם רק הייתי יפה יותר״
״אם רק הייתי אמיץ יותר״
אני מכיר את החפירות הפנימיות האלה וגם אני חווה אותם.
אחד הדברים החשובים בשבילי כמורה
הוא לעזור לתלמידים שלי לזהות ולגלות
מה יש בהם שאין אצל אף אחד אחר.
אני באמת מאמין בזה,
שאצל כל אחד ואחת מכם ומכן
יש ייחוד
יש איכות
יש אמת
ויש בך משהו שהוא רק שלך.
וחשוב לי לחזק את זה ולבודד את זה
ולהעמיק את זה.
וזה מתחיל מעניין מאוד פשוט-
להסכים שיראו אתכם.
זה נשמע כאילו מאוד בסיסי ומובן מאליו
אבל הרבה שחקנים עסוקים בהסתתרות.
זה לא מכוון,
והרבה מהם עובדים יפה,
אבל הם לא נותנים לנו, הקהל, באמת לראות אותם.
וזה לא קשור לטכניקה מסוימת
או לתפקיד מסוים
או ז׳אנר משחקי זה או אחר.
זה קשור להסכמה.
להסכים שיראו אתכם,
עם החולשות והחוזקות
ועם ההבנה שלא כולם יאהבו את מה שאתם עושים
אבל להיות נוכחים בתוך הדמות והסיטואציה
לתת לדמות לחשוף אתכם דרכה.
להיות אני ועדיין להיות גמיש.
אני לא כותב את כל זה כדי שתחשבו
אני זה אני, וככה זה, וככה אני, ונקודה.
ברור שבתוך זה חייבים להיות גמישים,
וחייבים להיות מוכנים לעבור שינוי,
וחייבים להבין שהמהות שלכם היא תמיד שלכם וייחודית,
אבל יש תזוזות, ויש השפעות,
ויש העמקה ויש התרחבות,
ויש גיוון.
לפעמים מסתכלים על מישהו אחר ואומרים-
איך הייתי רוצה להיות כמוהו,
וזה אנרגיה שמפילה אתכם ומורידה לכם את הבטחון,
וזה מערער את הזהות שלכם בפני עצמכם.
אבל אפשר להסתכל על מישהו אחר,
ולקבל השראה,
ולספוג,
ולהיות מושפע,
בצורה שמזינה אתכם,
ומפתחת אתכם,
ומעמיקה את מי שאתם על הבמה,
ואת מה שאתם יכולים להיות.
ואז, במקום ליפול למלכודת של שחקנים ממורמרים,
שתמיד משווים,
ותמיד נותנים ציונים לעצמם ולסביבה שלהם,
אתם הופכים להיות שחקנים
מפרגנים,
תומכים,
ובטוחים בעצמכם ובשוני שלכם.
אני זה אני. את זה את. אתה זה אתה.
(אגב, את התמונה צילם יקיר שוקרון הנהדר, מתוך סדנת ינואר 2017).
