קטגוריה: לימודי משחק

 

ביום האחרון של החופשה המשפחתית שלנו בקפריסין,
הבת שלי חלתה.
חום.
מעל 39 מעלות חום.
היא היתה גמורה ותשושה,
היא לא הפסיקה לישון,
היא לא אכלה ורק שתתה,
פשוט קדחה בשקט במיטה.
זה לא משהו ממש יוצא דופן או בלתי מתקבל על הדעת,
וזה לא משהו שלא קרה בעבר,
אבל אני
אני מצאתי את עצמי בטלטלה מטורפת
ממש פאניקה קיומית
ולא הצלחתי להירגע.

כל הלילה לא ישנתי.
רצו לי סרטים ממש מפחידים בראש.
בערך בשתיים בלילה הייתי משוכנע שהיא חטפה חצבת והערתי את בעלי בהיסטריה,
תירגע
הוא אמר לי
היא בסך הכל חולה.

ואני שוכב במיטה ומרגיש שהדופק שלי טס
וכל הגוף שלי מזיע
ואני מרגיש סוג של התקף חרדה
אשכרה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום ואני לא מצליח לנשום.
היה שם איזה רגע שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב,
הייתי במוד כל כך דרמטי והיסטרי,
וכל הגוף שלי מבפנים ומבחוץ התמוטט,
והרגשתי שהחדר קורס עליי ואני לא מצליח
לא מצליח
לא מצליח
להירגע.

תירגע,
בעלי אמר לי
בסף הכל הילדה חולה
אתה מגזים.

אם זה היה סצנה מסרט בטח גם אני הייתי חושב לעצמי שהדמות הזאת מגזימה.
ובו זמנית בטח גם הייתי ממש נהנה מהסצנה וחושב שהיא מעניינת.
אבל איזה הגזמה, איזה היסטריה, איזה דרמה.

יש תקופות, הרבה תקופות, שאני מרגיש שפחות זה יותר.
Less is more.
כשאני רואה שתגובות של שחקן או שחקנית הן חריפות מדי,
או כשאני רואה שהרגשות מוגזמים מדי,
או כשאני רואה שהפעולות מוקצנות מדי,
ובאופן כללי המשחק, בואו נקרא לזה, עמוס,
אני יש לי מן מחשבה בראש שזה משחק מתאמץ.
והרבה פעמים זה נכון.
במובן שהרבה פעמים לשחקן או לשחקנית האלה אין תמיכה אמיתית
מבפנים
לכל מה שהם עושים על הבמה
אז הם לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הדוושה המשחקית שלהם והאפקט יוצא חלש.

אבל אתם יודעים מה?
לפעמים More is more.
לפעמים ההתנהגות האנושית היא לא נכונה
או מסודרת
או מדויקת
או במידה המתאימה.

וכשאני אומר התנהגות אנושית אני מדבר גם על הבמה וגם בחיים.

לפעמים זה בסדר להתבאס בטירוף מאודישן רע כאילו מישהו מת,
או לחטוף את הסעיף בקטע של זעם קיצוני כשבמאי או מורה מעצבנים אותך,
או לתת ללב שלכם להישבר מעבר לכל פרופרוציות על משהו שעשו לכם,
או לחטוף התקף חרדה קטן כי משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מפחיד אתכם.

אני לא חושב באופן אישי שזאת דרך נכונה לחיות כל הזמן.
אבל אני גם לא חושב שצריך להימנע מזה בצורה שעוצרת לכם את רוח החיים,
ולפעמים צריך לשחרר את הקול בראש שאומר לכם להתנהג ולהגיב כמו שצריך.

בסך הכל אתם רוצים להיות שחקנים מגוונים ואמיתיים שיש לכם אפקט על הקהל שלכם,
וכדאי להצליח יותר ויותר אתם ח י י ב י ם להתבונן על ההרגלים המשחקיים שלכם.
כי אין חוקים שמתאימים לכולם.

אם אתם שחקנים מגזימים ומוקצנים מטבעכם
ובמשחק שלכם יש הרבה תגובות רגשיות חריפות,
והרבה פעולות גדולות מהחיים,
נסו להיות קטנים ופשוטים ומינימליסטים.
נסו להסתיר מהקהל שלכם 80 אחוז ממה שעובר עליכם ולהשאיר את הרוב בפנים.

ואם אתם שחקנים מינימליסטים וקטנים,
נסו להגזים!
יש בזה משהו מזעזע ועדיין כייפי מאוד.
זה ישחרר אצלכם משהו וזה בטוח ירחיב את גבולות הנוכחות הביתית שלכם.

לפעמים Less is more,
לפעמים More is more.
לפעמים להיות קטנים ולפעמים להיות מוגזמים,
רק לא להשתמש באותו קלף פעם אחר פעם.

 

בתמונה: ככה נראית שלווה של 40 מעלות חום. לא בתמונה – אבא על סף התקף חרדה.

 

 

 

יש רגעים על הבמה, במשחק שלכם, שמשהו נבנה ומתגבש ומעמיק.
אתם מתחילים את התרגיל או את הסצנה ומרגישים שזה הולך ומתעצם, או לחילופין הולך ומתדרדר.
יש איזשהו מהלך.
אתם מרגישים את זה והקהל מרגיש את זה.

לעומת זאת יש רגעים שזה מרגיש לא יעיל, שהרגע הבימתי מתבזבז.
רגעים שאתם לא מצליחים להחזיק.

אולי משהו רגשי לא מתממש וכל פעם שהרגש האמיתי מתקרב למשחק שלכם אתם בורחים ממנו ויש תחושה לא רציפה.
אולי זה משהו פיזי שבו אתם כל הזמן זזים על הבמה, ובעצם ומתנערים מהאפשרות של עומק.
יש שחקנים שיש להם המון מניירות קטנות וג׳סטות שגורמות למשחק שלהם להיראות מלוכלך ומבוזבז.
יכול להיות שהפעולות הבימתיות שלכם לא ממוקדות והמימוש שלהם לא קונקרטי כלומר משוחקק ומאולץ ומאומץ ובזבזני.
אולי זה משהו בכוונה הפנימית שלכם או במין הרגל בימתי של פיזור לכל עבר.

אז שימו לב לזה.

אני לא חושב שזה משהו רע,
כלומר אני חושב שיש רגעים בימתיים,
או דמויות מסוימות,
שנדרשת נוכחות בימתית כיאוטית ומפוזרת.
זה גם יכול להיראות מאוד מעניין על הבמה ולייצר אפקט צפייה לא נח אצל הקהל (לא נח במובן הטוב של המילה).

זה מתחיל להיות בעייתי כשזה קורה כל הזמן במשחק שלכם ושזה בעצם כל מה שאתם מכירים ומראים.
ומה לעשות,
אם אתם צריכים לקחת חמישה דליים של מים מהברז באמבטיה לסלון,
והדלי מלא בחורים,
והמים כל הזמן נשפכים החוצה,
אז זה בטח יהיה מעניין וחמוד ודרמטי בפעמים הראשונות,
אבל מתישהו זה כבר יהיה מעייף ולא חמוד בכלל.
ובעיקר – לא יעיל.

אני חושב עכשיו גם על עוד צורה של ביזבוז על הבמה.
לפעמים בשתי דקות הראשונות שלכם על הבמה אתם ״מבזבזים״ את כל מה שאתם יכולים להראות בחצי שעה הקרובה.
אתם מראים את כל הרגשות, את כל הצדדים הבימתיים שלכם, מיד בהתחלה.
אז ההתחלה הזאת אולי סופר מעניינת,
אבל אחר כך לא נשאר שום דבר חדש להראות.

בואו נגיד שאם אני טס מחר לחו״ל
אני לא אבזבז את כל הכסף שלי בדיוטי פרי..

אז שימו לב למה אם עושים במשחק שלכם, ולאיך אתם עושים את זה.
האם יש לכם נטייה לבזבז הכל?
האם יש לכם נטייה לפזר הכל?

אתם גם לא רוצים ליפול לכיוון השני.
אם לא רוצים משחק חסכני או קמצני, לא נדיב ואטום.

נראה לי, שכרגיל, הכל עניין של איזון.
מודעות ואיזון.

נסו דרכים שונות לשחק את הסצנה,
דרכים שונות מבחינת האיכות הבימתית של ביזבוז או חסכון.

נסו את זה.

 

 

איזה כיף זה לעלות לתרגיל או לסצנה ולמלא את זמן הבמה,
ולעשות מלא דברים,
ולהרגיש מלא רגשות שונים,
ואינספור דברים עם הטקסט,
והמון פעולות בימתיות,
ומוזיקה
או סאונדים
וממש להראות את כל מה שיש לך,
ולהרגיש את הגוף במהירות שלו ואת התחלופה המטורפת בין מצבים,
ולהגביר את הקצב,
להגביר את המהירות,
ולנוע בין ווליומים שונים של הקול,
ולמצוא מקומות שונים בבמה לפעול בהם,
ולעבוד,
לעבוד הרבה,
לעבוד המון,
לפעול,
ולהרגיש הבעה עצמית,
ויצירתיות,
ותעופה,
ומשחק משובח,
ולדעת שזה מגיע לקהל,
ולנוע משיא לשיא,
ולהגיב בהמון דרכים לפרטנר.
העומס הזה,
יש בו משהו.

לעשות הרבה.

ואיזה כיף זה
לעשות משהו אחד על הבמה.
משהו קטן או משהו גדול.
אבל אחד.
ולהתרכז בו.
ואם זאת סצנה אז להיות הכי מינימליסטים בעולם.
לשים את כל תשומת הלב בפרט אחד על הבמה
(ולא משנה אם זה דקה או עשר דקות).

לעשות קצת.

אני לא מעדיף אחד על השני.
בעצם אולי זה תקופתי אצלי.
לפעמים אני אוהב שהמון דברים קורים על הבמה,
ואולי אני גם מוביל את התלמידים שלי לעשייה מרובה.
ולפעמים אני בווייב מינימליסטי,
ואני מכוון אותם לעשות ממש ממש קצת.

מה אתם עושים במשחק שלכם?
ואיך?

שימו לב להרגלים שלכם.
שימו לב למה אתם מביאים לבמה או למצלמה.
שימו לב ותנסו לעבוד הפוך.

האם ההרגל שלכם הוא לעשות הרבה?

אולי אתם זזים הרבה כשאתם משחקים ויש לכם הרבה מניירות וג׳סטות,
או אולי כשאתם מתכוננים לסצנה יש בכם מן דריכות שהולכת להוציא מכם המון המון דברים,
ואתם מרגישים שבא לכם להראות הכל עכשיו ושתוציאו את כל מה שיש בארגז הכלים שלכם.
אם כן – אז תנסו הפוך. תנסו להתרכז במשהו אחד. במומנט אחד. או בפעולה אחת. נסו את זה.
לעשות הכי מעט שאתם יכולים.

והאם ההרגל שלכם הוא לעשות קצת?

אולי אתם נוטים להיות שחקנים מימנמליסטים שתמיד מראים משהו מאוד קטן,
ויש לכם יכולת לתשומת לב מעודנת ומפוקסת,
ואתם לא חוששים למלא את זמן הבמה שלכם בקצת דברים וקצת מידע.
גם אם זה עובד לטובתכם ומוציא מכם משחק משובח – האם זה הרגל שכבר נטוע בתוככם – לעשות קצת?
נסו פעם הבאה להיות הכי עמוסים, מפוזרים, מהירים, מוגזמים, עושים המון, כל רגע במשחק שלכם כבר עולה על גדותיו, נסו להתאמץ בתוך זה.

לא משנה באיזה משבצת אתם מוצאים את עצמכם-
זה חשוב מ א ו ד  לאימון המשחקי שלכם לעבוד נגד ההרגלים שלכם.
וגם אם זה מרגיש מוזר או מלאכותי או משחק גרוע (ויש מצב שהתוצאה של התרגיל תהיה כזאת),
זה עדיין, אני מבטיח, יאמן אצלכם איזשהו שריר שבסופו של דבר יזניק את הנוכחות הבימתית שלכם קדימה.

ובסופו של דבר הקהל מתעייף גם מזה וגם מזה.
צריך איזון.
לעשות הרבה.
לעשות קצת.
לערברב ביניהם.

לפני כמה זמן, ביקשתי מתלמידה שלי, שהיא בדרך כלל משחקת מאוד בקטן ומאוד לא מתאמץ (ומאוד מאוד מוצלח)
לנסות בתרגיל הבא שלה לעשות הכי הרבה שהיא יכולה במסגרת התרגיל.
והיא ביצעה תרגיל ביחד עם פרטנרית,
ובואו נגיד שהיא לא בדיוק הפכה לג׳ים קארי.
היא עדיין היתה מאוד מעודנת.
אבל משהו פנימי בה היה אחר. היא הרגישה לי אחרת.
הרגישה יותר סוערת והפוכה מבפנים.
אז שאלתי אותה – מה? מה קרה? מה עשית?
והיא אמרה – החלטתי שאני עושה הכי הרבה שאני יכולה כרגע.
ובזמן התרגיל הרגשתי שאני עושה המון ואפילו יכולה יותר ורוצה יותר.
ואיך יצא לדעתך? שאלתי אותה.
מרגיש לי מוזר. מרגיש שאני מתאמצת, אבל יש בזה משהו כיף.
לא הרגשתי שעשיתי הרבה. אבל היתה לי סוג של בחילה. (כל הכיתה נקרעת מצחוק).

גם אם בתוצאה הבימתית זה לא יהיה all over the place,
לפעמים
מספיק שתהיו בתחושה שאתם עושים המון,
ומשהו ישתנה.
אז בעצם,
מספיקה הכוונה או ההתכווננות,
או ההחלטה הפנימית.
עצם ההחלטה מהדהדת החוצה ומביעה את עצמה בנוכחות הבימתית שלכם.

לעשות הרבה.
לעשות קצת.
תחשבו על זה.
ותנסו דברים.

(צילום חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתם זוכרים את דדלוס?
ההוא שבנה כנפיים והחליט לעוף (על עצמו)
ואז הוא באמת עף לשמיים
אבל הוא כנראה עף לשמיים יותר מדי גבוה
כי הוא התקרב לשמש
והיא המיסה לו את הכנפיים
וזהו
זה נגמר
הוא פגש את הקרקע
די מהר
במהירות ממש גבוהה
וזהו
זה נגמר.

יש שחקנים שאני אומר להם – תעופו על עצמכם יותר.
זה חשוב.
תשחקו כאילו אתם הכוכב של הבמה
בכל רגע נתון
תהיו הדמות שתופסת בעלות על הבמה
תהיו יותר מאוהבים בעצמכם
תהיו יותר בטוחים בעצמכם
תעופו על עצמכם.

ויש שחקנים שאני אומר להם
רגע
תרגעו.
אתם יותר מדי מתבוססים באהבה עצמית
המשחק שלהם כל הזמן מלטף את עצמו
ואתם בכלל לא קשובים למה שקורה סביבכם
אז תרגיעו
תהיו צנועים יותר
תפסיקו להשוויץ במשחק שלכם
ותעשו את הדברים בצורה פשוטה וענווה.

כנראה שכמו כל דבר אחר – תמצאו את האיזון.

שתהיה לכם התעוזה של דדלוס לבנות לעצמכם כנפיים ולעוף
אבל אל תעופו גבוה מדי ואל תגיעו לשמש – זה מסוכן.
מצד שני אל תנמיכו את עצמכם יותר מדי
כי אז תטבעו מיד.

לעוף על עצמכם
כשחקנים
בדיוק במידה שצריך
לא יותר מדי
ולא פחות מדי.

 

אי אפשר לייצר אמת על הבמה.
אי אפשר לנסות ״לעשות אמת״.
אפשר רק למצוא את האמת,
ולתפוס אותה,
לתת לה תשומת לב,
לתת לה הקשר ודמות.

ובאופן מוזר –
אמת על הבמה זה לא אבסולוטי – זה אישי.
כל אחת והאמת שלה. כל אחד והאמת שלו.
ועדיין – כשזה לא אמיתי אז קולטים את זה מיד.

לפעמים אתם משחקים מישהו מאוד שונה מכם,
לפעמים אתם עושים משהו מאוד גרוטסקי ומוגזם,
לפעמים אתם עושים משהו קומי ומופרך,
ולפעמים אתם משחקים מינימליסטי וקרוב אליכם.

זה לא משנה – בכל ז׳אנר ובכל סוג משחק,
אפשר וצריך למצוא את הקונקרטיות של הרגע,
את האמת של הרגע.

לא לנסות להיות אמיתיים,
אלא לתפוס את רגע האמת,
לתת לו סוג של מסגרת,
ולתת לקהל שלכם לחוות אותו.

 

(צילום – הדר אלפסי, סדנת יולי 2017).

אתמול בשיעור חשבתי על זה.
על השיא.
השיא של סצנה,
שיא רגשי,
או שיא קצבי,
או שיא של אינטנסיביות של פעולה,
שיא של קול,
של תנועה,
או בכלל שיא של הדמות במחזה כולו.

שיא.

ואני קולט שכנראה זה תקופתי אצלי.

פעם ממש הייתי מחפש את זה,
והייתי מכוון את התלמידים שלי
למצוא את השיא
לשאוף אליו.
(גם כתבתי על זה בבלוג שלי – אתם יכולים לקרוא כאן https://www.haimabramsky.com/?p=514).

ואתמול עולה תלמידה,
ועושה תרגיל,
והוא לא הולך לשום מקום,
כלומר לשום שיא.

זאת פשוט נוכחות בימתית קסומה וכנה,
היתה שם פעולה,
והיה גם טקסט,
אבל זה לא היה ״דרמטי״ במובן של שיא.

זה היה רגע בימתי מתמשך ומופלא,
מלא ניואנסים ודינמיקה,
הכי רחוק ממבנה או מסגרת,
הכי רחוק משיא.

וחשבתי לעצמי – איזה כיף.
משחק ונוכחות בימתית – זה לא מתמיטקה.
זה לא מדעים.
יש כל כך הרבה אופציות,
כל כך הרבה אפשרויות.

הרגע עצמו,
ההווה שלכם על הבמה או מול מצלמה,
הרבה יותר חשוב מהתיאוריות והטכניקות וממה נכון ולא נכון.
וגם יותר חושב ממה שהמורה שלכם חושב ואומר שצריך להיות – וזה כולל כמובן אותי.

וגם חשבתי לעצמי,
איזה כיף זה להשתנות.
למצוא דרכים חדשות להתבונן בבמה ובתלמידים שלי.
למצוא גמישות לגביי האמונות שלי של מה נכון ולא נכון במשחק ובהוראת משחק.
להיות פתוח למה שהתלמידים שלי יכולים ללמד אותי ולא רק מה שאני יכול ללמד אותם.

אז אולי הפוסט הזה הוא בכלל על גמישות.
ועל שינוי.

ולגביי השיא-
אני עדיין אוהב שיאים, ואני מוצא שאני גם אוהב חוסר שיאים.
וגם בשבילכם – אל תהססו ללכת נגד מה שנכון,
ומצד שני גם אל תתעקשו יותר מדי
ואל תיצמדו לאמונות שלכם ולהרגלים הבימתיים שלכם.
הכל תלוי ברגע ובהקשר.

[צילום – חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]

 

זה ממש חזק.

אם נשים על במה אחת,
בשורה אחת,
זה לצד זה,
את איתי טיראן,
מריל סטריפ,
והמוכרת מהמכולת ליד הבית שלי,
כולם יהיו שווים.

מבחינת הבמה – אין הבדל.
לכולם יש אותו מקום, אותה הזדמנות,
לא משנה מאיפה הגעתם,
לא משנה באיזה מצב רוח אתם,
לא משנה הגודל, המשקל, השפה, הלאום,
כולם שווים מבחינת הבמה.

זה מאוד מרגיע.

לבמה לא אכפת אם יהיה לך עכשיו תרגיל מעולה,
או גרוע,
אם תזכרי את השורות שלך,
אם יהיה לך בלאק אאוט,
אם תהיה פגז ותעשה את המופע של החיים שלך,
אם באת במצב רוח יצירתי,
או אם היה לך יום מעפן.

הבמה לא מצפה מכם לכלום,
היא לא תתאכזב,
ולא תזכור לכם איך הייתם פעם שעברה,
היא לא תכעס,
היא לא תאשים או תשפיל,
היא גם לא תעריץ ותתחנף.

היא תקבל את כולכם,
בצורה שווה,
כמו שאתם,
עם כל היכולות שלכם.

זה ממש מנחם לדעת את זה.

כי כל הציונים והשיפוטים וההשוואות
כל זה בראש שלכם ושל הקהל שלכם.

ברור שלפעמים תהיו מעולים ולפעמים תהיו על הפנים,
ברור שתמיד יש מה ללמוד ותמיד לאן לשאוף ולהשתפר,
וברור למריל סטריפ יש יכולות משחק מופלאות,
יותר, מן הסתם, מהמוכרת במכולת שליד הבית שלי.

אבל לא מבחינת הבמה.

ומה כל כך מהמם בזה?

שעל הבמה – כל האפשרויות פתוחות.
הן אינסופיות.
הכל יכול לקרות על הבמה.
מותר לכם להרגיש ולהיות
דברים שאתם לא מרשים לעצמכם בחיים האמיתיים,
אתם יכולים להיות כל מה שתדמיינו שאתם.
הבמה נותנת לכם את המקום הזה.

אני לא מדבר על זה שמותר לכם עכשיו
לרצוח מישהו על הבמה או לאנוס או להכאיב או להרע.
יש גבולות על הבמה.
אני מדבר על להיות בפני עצמכם
ולהעיז להראות להרגיש בלי מגבלות.
מול עצמכם.
ומול הבמה.

הבמה תמיד תהיה שם בשבילכם.
גם כשתעשו את הפדיחה של החיים שלכם,
גם כשתביאו אותה ברגע בימתי אלוהי.
היא תמיד תיתן לכם את ההזדמנות הזאת.

מצד אחד לא אכפת לבמה מכם,
מצד שני היא תמיד שם בשבילכם ולטובתכם.
היא תמיד תאפשר לכם
הכל.

(צילום – הדר אלפסי, סדנת יולי 2017).

צילמה hadar alfasi מתוך סדנת יוני 2017

אני עובד עם תלמיד על מונולוג,
זה מונולוג של עימות,
הדמות כועסת.
הוא מבצע את זה סבבה,
כלומר הוא יחסית אמין, הוא וירטואוז,
הוא משתמש בקול ובגוף בצורה מלאת כריזמה ונוכחות,
וזה באמת סבבה.

אני אומר לו שבסך הכל זה עובד טוב אבל חסר משהו.
והוא מסכים איתי.
אנחנו מנסים לפצח ביחד מה בדיוק חסר,
למה אנחנו לא מסופקים.

אני אומר לו שתחושת הצפייה שלי היתה יותר התרשמות מהתרגשות,
כלומר זה היה מאוד מרשים ומעורר מחשבה,
אבל זה לא באמת הגיע אליי.
זה לא נגע בי.

הדבר הזה שעברתי איתו קורה לי עם הרבה תלמידים,
וזה בדרך כלל סוג מסוים של תלמידים.
אלה שחקנים שלמדו בבית ספר למשחק,
שחקנים עובדים,
לרוב הם סיימו כבר לפני שנתיים שלוש או יותר.
יש להם יכולות, יש להם טכניקה,
יש להם ארגז כלים מפואר של טקטיקות בימתיות.

אבל הבעיה היא שהמשחק שלהם מסתכם בדיוק בזה –
בטכניקה מוצלחת, ובוויטואוזיות בימתית.

משהו מהאמת שלהם, מהפנימיות שלהם, ממי שהם –
הלך לאיבוד ומסתתר מתחת.

זה כאילו שהם עובדים הרבה על הבמה ועושים הרבה,
אבל זה פול גז בניוטרל, או לחילופין נסיעה עם הנדברקס.

הם לא באמת נותנים לי לראות אותם כמו שהם עכשיו בתור הדמות,
אלא הם עסוקים בהסתתרויות מתחת לטכניקה,
או בשליפה מטורפת של יכולות בימתיות,
או במין משחק שהוא טייס אוטומטי.

כמו עם התלמיד שאני עובד איתו.
הוא לא באמת משכנע אותי שהוא כועס, או פגוע,
אלא מייצר רגע בימתי שאמור להביא לידי ביטוי כעס.

זה עובד, וזה בסדר.
אבל זה לא נפלא, וייחודי, ויוצא דופן ומהמם.

בעיני, תלמידים כאלה צריכים לעבור תהליך של undo.

לעשות undo על ההרגלים הבימתיים שלהם,
לבטל את מה שלמדו,
להתיר את הטכניקה ואת האוטומטיות,
להחזיר לקדמותו את המצב הבסיסי יותר והנאיבי של להיות על הבמה.

וברגע שהם עושים את זה,
וברגע שהם מסכימים שהקהל יראה אותם באמת ברגע הזה בתור הדמות או בתור עצמם,
וברגע שהם מוותרים על מה שהם יודעים ומגלים את זה מחדש,
משהו משמעותי ואותנטי וייחודי קורה מול העיניים שלי.

ואז זה גם מגיע אליי בתור צופה לא רק מהשכל אלא גם מהבטן.
זה לא רק מעניין ומרשים אלא נוגע.

אז שימו לב כשאתם מבצעים מונולוג או סצנה או תרגיל.
שימו לב אם יש משהו שאתם צריכים to undo.
שימו לב אם אתם חוזרים על עצמכם, או משחזרים משהו שכבר לא עובד,
שימו לב אם אתם מייצרים רגע בצורה מלאכותית מדי
ואם אפשר לפשט את זה ולהתיר את זה.

וכמו תמיד – שימו לב שאתם באמת מוכנים שיראו אתכם,
שיסתכלו עליכם,
ומסכימים להיות נוכחים בצורה כנה ופשוטה
בתוך הרגע שמתגלם ממש עכשיו.