Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

רק הסתכלתי על הידיים – או – לפעמים לא צריך לשחק כלום בכלל.

רק הסתכלתי על הידיים

 

שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),

והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.

הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.

ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?

רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.

מ ה מ ם.

אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.

לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,

ולפעמים זה רק דימוי.

לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.

ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.

ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.

ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.

לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.

לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.

דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.

רק הסתכלתי על הידיים.

אהבתי.

(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

נדיבות.

IMG_0835

 

לפעמים אני הולך לראות הצגה ואני מרגיש שאני מקבל משהו.
מקבל השראה או התרוממות רוח,
או אולי ריגוש ועצב,
זה יכול להיות גם עצבים או התנגדות או הדיפה,
אבל אני מרגיש את האנרגיה,
אני מרגיש שנותנים לי כאן משהו, ממלאים אותי במשהו, אני מרגיש את זה בגוף ובתודעה.

ולפעמים אני הולך לראות הצגה או מופע ויוצא תשוש.
כאילו גזלו ממני את כל האנרגיות.
כאילו לקחו ממני משהו מתוכי,
לקחו ממני וסחטו לי את הצורה,
וזה לא בקטע של לעורר אצלי איזושהי תגובה חמורה או חוסר נוחות,
אלא יותר בקטע שלא מעוררים אצלי משהו אלא גונבים ממני משהו.

לפעמים שחקנים הם נדיבים.
הם מעניקים משהו לקהל,
או לפרטנר,
או לעצמם אפילו,
ובצורה מוזרה יכול להיות שהם נדיבים לבמה, לחלל שהם פועלים בו,
או אולי נדיבים לזמן הזה, לרגע ההווה שכולנו עדים לו,
ואולי הם נדיבים במחשבות שלהם, בדימויים שהם מייצרים, ברגשות שהם חושפים.

ויש שחקנים שהם קמצנים.
שהם לא נותנים הרבה.
הם מסתירים והם באופן לא מודע משחקים אותה קשים להשגה.

ויש שחקנים גזלניים. שדורשים המון ולא נותנים.
שמשהו במהלך האנרגטי ובנוכחות שלהם סוחט אותך.

מה לעשות.

לדעתי,
להיות נדיבים אבל לא יותר מדי.
זה לא אפקטיבי להיות בעמדה של – רק לתת ורק לחשוף ורק להראות הכל כל הזמן,
זה בסדר לפעמים להשאיר דברים בסוד ולרצות שהקהל ירצה לדעת.
זה טוב להיות בו זמנית גם חשופים וגם מסתוריים עם מה שאתם עושים על הבמה.

אתם יודעים – זה לא מתמטיקה. זאת הנוכחות שלכם שאתם רוצים להתאמן עליה ולבדוק אותה.
להבין כמה אתם רוצים לתת וכמה אתם רוצים להסתיר.

ומבחינת אנרגיות ומהלך אנרגטי, תחשבו שאתם רוצים לתת לקהל שלכם,
אתם רוצים שהוא יצא עם חוויה כלשהי – טובה או מלוכלכת זה לא העניין.

אולי זה כאילו הקהל מטעין את הנייד שלו אצלכם,
רק שהוא מטעין את הנפש שלו ואת המחשבות שלו אצלכם
ואתם רוצים שהוא יצא טעון ומלא.
ולשים לב שאתם לא מעמיסים עליו יותר מדי – כשהבטרייה טעונה צריך להוציא אותה מהחשמל.
לא להתיש את הקהל. לא לדרוש ממנו שיסכים להכל ולא לדרוש ממנו שיכיל יותר מהמסוגלות שלו.

נדיבות.

 

(בתמונה – בקבוק זהב (ריק!!) שהבן שלי מצא ברחוב וכרגע זה המשחק האהוב עליו ביותר בעולם כולו.)

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לפעמים צריך להגזים – או – האם באמת Less is more?

IMG_9058

 

ביום האחרון של החופשה המשפחתית שלנו בקפריסין,
הבת שלי חלתה.
חום.
מעל 39 מעלות חום.
היא היתה גמורה ותשושה,
היא לא הפסיקה לישון,
היא לא אכלה ורק שתתה,
פשוט קדחה בשקט במיטה.
זה לא משהו ממש יוצא דופן או בלתי מתקבל על הדעת,
וזה לא משהו שלא קרה בעבר,
אבל אני
אני מצאתי את עצמי בטלטלה מטורפת
ממש פאניקה קיומית
ולא הצלחתי להירגע.

כל הלילה לא ישנתי.
רצו לי סרטים ממש מפחידים בראש.
בערך בשתיים בלילה הייתי משוכנע שהיא חטפה חצבת והערתי את בעלי בהיסטריה,
תירגע
הוא אמר לי
היא בסך הכל חולה.

ואני שוכב במיטה ומרגיש שהדופק שלי טס
וכל הגוף שלי מזיע
ואני מרגיש סוג של התקף חרדה
אשכרה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום ואני לא מצליח לנשום.
היה שם איזה רגע שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב,
הייתי במוד כל כך דרמטי והיסטרי,
וכל הגוף שלי מבפנים ומבחוץ התמוטט,
והרגשתי שהחדר קורס עליי ואני לא מצליח
לא מצליח
לא מצליח
להירגע.

תירגע,
בעלי אמר לי
בסף הכל הילדה חולה
אתה מגזים.

אם זה היה סצנה מסרט בטח גם אני הייתי חושב לעצמי שהדמות הזאת מגזימה.
ובו זמנית בטח גם הייתי ממש נהנה מהסצנה וחושב שהיא מעניינת.
אבל איזה הגזמה, איזה היסטריה, איזה דרמה.

יש תקופות, הרבה תקופות, שאני מרגיש שפחות זה יותר.
Less is more.
כשאני רואה שתגובות של שחקן או שחקנית הן חריפות מדי,
או כשאני רואה שהרגשות מוגזמים מדי,
או כשאני רואה שהפעולות מוקצנות מדי,
ובאופן כללי המשחק, בואו נקרא לזה, עמוס,
אני יש לי מן מחשבה בראש שזה משחק מתאמץ.
והרבה פעמים זה נכון.
במובן שהרבה פעמים לשחקן או לשחקנית האלה אין תמיכה אמיתית
מבפנים
לכל מה שהם עושים על הבמה
אז הם לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הדוושה המשחקית שלהם והאפקט יוצא חלש.

אבל אתם יודעים מה?
לפעמים More is more.
לפעמים ההתנהגות האנושית היא לא נכונה
או מסודרת
או מדויקת
או במידה המתאימה.

וכשאני אומר התנהגות אנושית אני מדבר גם על הבמה וגם בחיים.

לפעמים זה בסדר להתבאס בטירוף מאודישן רע כאילו מישהו מת,
או לחטוף את הסעיף בקטע של זעם קיצוני כשבמאי או מורה מעצבנים אותך,
או לתת ללב שלכם להישבר מעבר לכל פרופרוציות על משהו שעשו לכם,
או לחטוף התקף חרדה קטן כי משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מפחיד אתכם.

אני לא חושב באופן אישי שזאת דרך נכונה לחיות כל הזמן.
אבל אני גם לא חושב שצריך להימנע מזה בצורה שעוצרת לכם את רוח החיים,
ולפעמים צריך לשחרר את הקול בראש שאומר לכם להתנהג ולהגיב כמו שצריך.

בסך הכל אתם רוצים להיות שחקנים מגוונים ואמיתיים שיש לכם אפקט על הקהל שלכם,
וכדאי להצליח יותר ויותר אתם ח י י ב י ם להתבונן על ההרגלים המשחקיים שלכם.
כי אין חוקים שמתאימים לכולם.

אם אתם שחקנים מגזימים ומוקצנים מטבעכם
ובמשחק שלכם יש הרבה תגובות רגשיות חריפות,
והרבה פעולות גדולות מהחיים,
נסו להיות קטנים ופשוטים ומינימליסטים.
נסו להסתיר מהקהל שלכם 80 אחוז ממה שעובר עליכם ולהשאיר את הרוב בפנים.

ואם אתם שחקנים מינימליסטים וקטנים,
נסו להגזים!
יש בזה משהו מזעזע ועדיין כייפי מאוד.
זה ישחרר אצלכם משהו וזה בטוח ירחיב את גבולות הנוכחות הביתית שלכם.

לפעמים Less is more,
לפעמים More is more.
לפעמים להיות קטנים ולפעמים להיות מוגזמים,
רק לא להשתמש באותו קלף פעם אחר פעם.

 

בתמונה: ככה נראית שלווה של 40 מעלות חום. לא בתמונה – אבא על סף התקף חרדה.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

undo.

20170718-IMG_1613

צילמה hadar alfasi מתוך סדנת יוני 2017

אני עובד עם תלמיד על מונולוג,
זה מונולוג של עימות,
הדמות כועסת.
הוא מבצע את זה סבבה,
כלומר הוא יחסית אמין, הוא וירטואוז,
הוא משתמש בקול ובגוף בצורה מלאת כריזמה ונוכחות,
וזה באמת סבבה.

אני אומר לו שבסך הכל זה עובד טוב אבל חסר משהו.
והוא מסכים איתי.
אנחנו מנסים לפצח ביחד מה בדיוק חסר,
למה אנחנו לא מסופקים.

אני אומר לו שתחושת הצפייה שלי היתה יותר התרשמות מהתרגשות,
כלומר זה היה מאוד מרשים ומעורר מחשבה,
אבל זה לא באמת הגיע אליי.
זה לא נגע בי.

הדבר הזה שעברתי איתו קורה לי עם הרבה תלמידים,
וזה בדרך כלל סוג מסוים של תלמידים.
אלה שחקנים שלמדו בבית ספר למשחק,
שחקנים עובדים,
לרוב הם סיימו כבר לפני שנתיים שלוש או יותר.
יש להם יכולות, יש להם טכניקה,
יש להם ארגז כלים מפואר של טקטיקות בימתיות.

אבל הבעיה היא שהמשחק שלהם מסתכם בדיוק בזה –
בטכניקה מוצלחת, ובוויטואוזיות בימתית.

משהו מהאמת שלהם, מהפנימיות שלהם, ממי שהם –
הלך לאיבוד ומסתתר מתחת.

זה כאילו שהם עובדים הרבה על הבמה ועושים הרבה,
אבל זה פול גז בניוטרל, או לחילופין נסיעה עם הנדברקס.

הם לא באמת נותנים לי לראות אותם כמו שהם עכשיו בתור הדמות,
אלא הם עסוקים בהסתתרויות מתחת לטכניקה,
או בשליפה מטורפת של יכולות בימתיות,
או במין משחק שהוא טייס אוטומטי.

כמו עם התלמיד שאני עובד איתו.
הוא לא באמת משכנע אותי שהוא כועס, או פגוע,
אלא מייצר רגע בימתי שאמור להביא לידי ביטוי כעס.

זה עובד, וזה בסדר.
אבל זה לא נפלא, וייחודי, ויוצא דופן ומהמם.

בעיני, תלמידים כאלה צריכים לעבור תהליך של undo.

לעשות undo על ההרגלים הבימתיים שלהם,
לבטל את מה שלמדו,
להתיר את הטכניקה ואת האוטומטיות,
להחזיר לקדמותו את המצב הבסיסי יותר והנאיבי של להיות על הבמה.

וברגע שהם עושים את זה,
וברגע שהם מסכימים שהקהל יראה אותם באמת ברגע הזה בתור הדמות או בתור עצמם,
וברגע שהם מוותרים על מה שהם יודעים ומגלים את זה מחדש,
משהו משמעותי ואותנטי וייחודי קורה מול העיניים שלי.

ואז זה גם מגיע אליי בתור צופה לא רק מהשכל אלא גם מהבטן.
זה לא רק מעניין ומרשים אלא נוגע.

אז שימו לב כשאתם מבצעים מונולוג או סצנה או תרגיל.
שימו לב אם יש משהו שאתם צריכים to undo.
שימו לב אם אתם חוזרים על עצמכם, או משחזרים משהו שכבר לא עובד,
שימו לב אם אתם מייצרים רגע בצורה מלאכותית מדי
ואם אפשר לפשט את זה ולהתיר את זה.

וכמו תמיד – שימו לב שאתם באמת מוכנים שיראו אתכם,
שיסתכלו עליכם,
ומסכימים להיות נוכחים בצורה כנה ופשוטה
בתוך הרגע שמתגלם ממש עכשיו.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אומץ.

black-and-white-blondie-cliff-dress-Favim.com-1805547

הרבה פעמים אומרים לשחקן אחריי שהוא עשה סצנה או תרגיל ״זה היה ממש אמיץ״.

פעם לא אהבתי לשמוע את זה ולהגיד את זה.
מה כבר אמיץ בלשחק? יש אנשים שעושים דברים מטורפים וקשים שבאמת דורשים אומץ, אז להגיד אומץ על משחק? אפשר לחשוב.

אבל אני קולט יותר ויותר שדברים קטנים דורשים המון אומץ משחקנים מסוימים.

יש שחקנים שממש קשה להם להביע רגש אמיתי, והם צריכים אומץ לעשות את זה.
יש שחקנים שקשה להם להיות אינטימיים והם זקוקים לאומץ.
יש שחקנים שמפחדים ממש מתגובות של קהל/במאי/ביקורות.
ויש שחקנים שעובדים נהדר אבל הם תקועים והם צריכים אומץ או תעוזה לעשות משהו אחר, שונה, מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

אני רואה המון רגעים קטנים וגדולים כאלה אצל שחקנים שאני מאמן.
ואני קולט, וואלה, זה היה אמיץ בשבילה.

אולי אומץ זאת מילה קצת בעייתי.
בואו נקרא לזה תעוזה.

אז השבוע תעיזו.
תהיו נועזים ותעשו משהו במשחק שלכם שהוא לא צפוי, שהוא לא חוזר על עצמו, ושלא נח לכם לעשות אותו.
תהיו פתוחים להרגיש דברים לא נוחים, תעיזו לפעול פעולות שמאתגרות אתכם, תסכימו לקחת צעד אל משהו לא נודע.

תעוזה.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

דברים שלמדתי מהתאומים שלי על משחק.

IMG_1254

 

למי מכם שלא יודע, יש לי תאומים בני תשעה חדשים. תאומים נפלאים, מופלאים, מתוקים וטובי לב. מקס ושלי. הילדים שלי.

אני מסתכל עליהם בתענוג ובשקיקה. אני רואה איך הם חווים את העולם, איך הם מגיבים לכל מה שמתרחש סביבים ובתוכם, אני רואה איך הם מסתכלים ובוחנים את הדברים, אני רואה את ההתנהלות שלהם ואת הנוכחות שלהם ואת האישיות שלהם מתגלה בפניי. אני כמובן לא אובייקטיבי כשאני אומר שהם הילדים הכי מהממים בעולם כולו, אבל בלי קשר לאהבה שלי אליהם, אני רואה אצלם כמה דברים שהתלמידים שלי ושחקנים בכלל יכולים ליישם במשחק שלהם ובנוכחות הבימתית שלהם. אז שימו לב.

1. הכל מעניין.

בכל רגע נתון כל מה שקורה מעניין אותם. זה ממש מדהים. אני לא אומר שדבר מסוים מעניין כל הזמן – הרי מתישהו זה מפסיק לעניין אותם, אבל מייד הם עוברים לדבר הבא שמעניין אותם באותה מידה. השטיח מעניין הכי בעולם, ואז המוזיקה שהם שומעים מעניינת הכי בעולם, ואז ההשתקפות של השמש על הקיר מעניינת הכי בעולם, ואז אני מעניין אותם הכי בעולם. זה כמובן קשור ליכולת ריכוז מופלאה ולא מודעת לחלוטין.

הרבה פעמים תלמידים אומרים לי – לא היה לי מעניין, או לא היה לי מה לעשות. לפעמים הם לא אומרים את זה אבל רואים. רואים שלא מעניין להם על הבמה.

זיכרו – כל דבר יכול להיות מעניין בטירוף אם נותנים לו תשומת לב או ריכוז. כל פעולה פשוטה יכולה להפוך למעניינת, כל התבוננות, כל הקשבה. גם שיעמום יכול להיות שיא המעניין אם מסכימים להשתעמם במאה אחוז ולהפנות את כל תשומת הלב לזה. כאשר לכם מעניין, לקהל מעניין. למצוא עניין על הבמה זאת בחירה ודרך התנהלות. זאת נוכחות מרוכזת שמתעניינת במה שקורה.

2. הכל פשוט ברגשות.

כששלי מחייכת אליי, הלב שלי יוצא מהמקום. וואו. זה כזה חיוך של אושר שבא מהלב, זה כל כך אותנטי וכל כך לא מתאמץ. זה רגש טהור. ואז תוך שנייה זה יכול להפוך לעצבים. ואני מדבר על עצבים אמיתיים שבאו ברגע הנכון, לא שנייה לפני ולא שנייה אחריי, והם נשארים שם עד שהרגש הבא מגיע ולוקח את מקומו.

מקס לפעמים בוכה כשהוא רעב. הוא יושב ומשחק ופתאום כאילו משום מקום מגיע בכי טרגי, בכי של סוף העולם הגיע, בכי מבפנים מכל הנשמה, עד שנותנים לו בקבוק והכל נעלם, ורגש של אושר אמיתי משתלט עליו. מיד.

במשחק לפעמים מתייחסים לרגשות כמשהו מאוד מורכב ומאוד מתאמץ. אבל הרגש עצמו מתנהל מאוד בפשטות. הוא מגיע עד שהוא נגמר. ההתנהלות הרגשית הפשוטה הזאת מביאה תוצאה שהיא מורכבת. אבל הרגש עצמו, ובכלל פעולת ה״להרגיש״ זה דברים מאוד מאוד פשוטים וחסרי מורכבות.

לפעמים שחקנים מנסים להרגיש כמה דברים בו זמנית, להיות בעלי עומק רגשי שהוא דו משמעי ומביע כמה דברים בו זמנית. עזבו את זה. אם אתם רוצים להיות מורכבים תעשו שינויים רגשיים, אבל בכל רגע תרגישו משהו אחד, אמיתי, פשוט, בין אם הוא רגש טוב או רע, הוא לא דו משמעי.

3. להיות ישירים.

זה מן הסתם מתקשר לשני הדברים שכבר כתבתי. אצל התאומים שלי הכל מאוד ברור. כשהם רוצים משחק הם הולכים אליו. כשהם רוצים חיבוק הם מטפסים עליי. כשהם רוצים לצאת מהמיטה בבוקר הם קוראים לי. כשהם רוצים לישון הם מראים לי את זה. אין כאן חירטוטים. אין התעקבויות או הקדמות או מריחות או חפירות.

הגישה שלכם למשחק צריכה להיות מאוד ישירה. וזה לא קשור לדמות. הרי יכול להיות שאתם משחקים דמות חלקלקה ומניפולטיבית, או שיש לכם סצנה שמורכבת מכמה מקטעים שהולכים סחור סחור ויש משהו מבני מבחינה דרמטית שאינו ישיר. אבל הגישה שלכם למשחק צריכה ויכולה להיות מאוד פשוטה וישירה.

אתם פועלים פעולה, אתם רוצים רצון, אתם מרגישים רגש, אתם מקשיבים ומגיבים, אתם מדברים או שותקים. זהו. בלי חרטות. וכמו עם הרגשות – הגישה הפשוטה והישירה תביא בסופו של דבר מורכבות דרמטית ונוכחות בעלת ניואנסים ורבדים. אבל אם מלכתחילה אתם מנסים כל מיני דברים ועקיפות ומסלולים בסופו של דבר ברוב המקרים זה יסרבל את העבודה שלכם וישטיח את מה שאתם עושים.

להיות ישירים וברורים.

4. ולסיום משהו שאני לומד מהם בתור מורה למשחק.

יש לנו בבית מדרגה קטנה בין הסלון למטבח. התאומים קרועים על המדרגה הזאת. היא ממש מלהיבה אותם. מקס למד מאוד מהר איך לטפס עליה. לשלי לקח קצת יותר זמן. היא התחילה בלהישען עליה ולתופף עליה, ואז הצליחה להרים ברך אחת. וממש ניסתה לטפס קדימה.

יום אחד היא עשתה את שלה ואני עזרתי לה. פשוט דחפתי אותה קדימה והיא עברה למטבח מאושרת. ואז היא ניסתה עוד פעם והיתה קצת מתוסכלת שהיא לא מצליחה. אז עזרתי לה עוד פעם. ואז הגיעה הפעם השלישית. ושנייה לפני שנתתי לה דחיפה קטנה אמרתי לעצמי – רגע, אם כל הזמן תעשה את זה בשבילה, איך היא תלמד לבד? היא באמת היתה קצת מבואסת ולא ממש הצליחה, אבל כשבסוף היא כן הצליחה זה היה רגע מהמם. ממש מהמם. היא התמלאה באושר ותחושת סיפוק נפלאים (ואז כמובן שכחה מזה כי כבר היא משהו חדש שלקח את תשומת הלב שלה).

הרבה פעמים תלמידים שואלים אותי – אבל איך אני אמור לעשות את זה? או איך אני יכול להתקדם הלאה? לפעמים יש לי תשובה ולפעמים אין לי. אבל זה לא רלוונטי. אם כל הזמן אני אענה ואכוון ואדגים ואתן מענה מיידי, זה יכול גם לעקב את התלמיד. אני כנראה צריך ללמד אבל לא הכל ולא יותר מדי. לתת קצת אבל גם לתת להם את החופש ואפילו את הלא נודע להתמודד עם הדברים לבד. וחוץ מזה, יש סיכוי גדול שהדרך שהם ימצאו תהיה הרבה יותר נכונה עבורם ממה שאני אציע.

אני כאן כדי לעזור לתלמידים ללמד את עצמם ולמצוא את הדרך שלהם להיות על הבמה ולהביע את עצמם. ואפילו יותר מזה – למצוא את מקומם בעולם המוטרף הזה של להיות שחקן.

 

ד״שׁ ממקס ושלי:)

https://www.facebook.com/haim.acting.coach

התקשרו 050-7609576 לקבוע אימון משחק אחד על אחד.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ה"מה" וה"איך".

IMG_1077++ copy

 

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה.
מה בתכלס קורה.
כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק.
דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה.
יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה.
או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה.
חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי.
וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר.
כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה.
למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי?
או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי.
איך הוא קורה?
הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה?
אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה.
שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה.
טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט.
אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן.
אתם לא אמורים לחפש איזשהו איזון מוחלט בין מה אתם עושים ואיך אתם עושים,
אבל כדאי לכם לשים לב,
לשים לב לבחירות שלכם – מה אתם בוחרים לעשות,
ולשים לב לביצוע שלכם – איך אתם מבצעים את בחירות שלכם – וכאן אתם יכולים לבחור להיות מפתיעים, לא צפויים, לא הגיוניים, ומאוד מאוד יצירתיים.

ואם אתם לפעמים נתקעים במשחק שלכם ומרגישים שמשהו עוד לא לגמרי עובד – נסו לשנות את ה״מה״ או נסו לשנות את ה״איך״.

(צילום: יקיר שוקרון)

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

רגשות במשחק, כמה נקודות למחשבה.

woman-screaming2

קודם כל, הנה חמישה עקרונות שקשורים לעבודה עם רגשות:

1. הרגש תמיד זז,
2. הרגש לא רוצה להיות,
3. הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
4. אי אפשר לבנות על הרגש,
5. הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

לפני כמה ימים התעצבנתי. ממש חטפתי את הסעיף.
הייתי באוטו, הייתי צריך להגיע לגן לאסוף את הילדים,
ובלה בלה בלה, ואני נוסע באוטו,
ומונית שהיתה שתי מכוניות לפניי פתאום עוצרת באמצע הכביש,
חוסמת את כל הכביש, וכולם מחכים,
וזה היה שש או שבע דקות, וזה הרגיש כמו חצי שעה,
ואני יושב שם, ואני מרגיש שאני מתעצבן.
אני לא רוצה להתעצבן.
אבל אני מתעצבן.
אני ממש לא רוצה שהעצבים האלה יגיעו אליי עכשיו,
אני רוצה להיות קול וסבבה,
אבל הם מגיעים,
ואני חוטף ת׳סעיף.

העצבים, כמו שאר הרגשות, מגיעים אלינו בלי שנרצה אותם.
אנחנו לא רוצים לבכות, אבל אנחנו בוכים.
אנחנו לא רוצים לכעוס, אבל אנחנו כועסים.
אנחנו לא רוצים להראות לו/לה שאנחנו מתאהבים, אבל אנחנו מתאהבים.
אנחנו ממש לא רוצים לקנא, אבל זה קורה.

ובאמת, מלכודת מאוד גדולה במשחק, ומה שאני רואה אצל הרבה שחקנים,
זה שהם מנסים להרגיש יותר מדי ויותר מדי בכח.

המלכודת מהצד השני היא ששחקנים לא מוכנים להרגיש ולא רוצים להרגיש,
ומתאמצים יותר מדי להסתיר את הרגשות שלהם.

האם גם אתם נופלים לאחת הקבוצות האלה?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן רוצים להרגיש?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן נמנעים מרגשות?

אלה כל הזמן רוצים
לכעוס לבכות לצחוק להרגיש אהבה או שנאה
ובכל רגע בסצנה משקיעים המון מאמץ
בניסיון לייצר רגשות ולחוות אותם.

ואלה, שברגע שיש רמז
לחוויה רגשית אמיתית כשהם משחקים,
מיד קופאים, מתאפקים ונסגרים.

צריך להיות מאוד עדינים עם הרגשות במשחק וצריך לדעת איך לעבוד איתם.

הרגש הוא לא הדבר העיקרי במשחק.

הרגש הוא לא הדבר העיקר במשחק,
להיפך, הוא תופעת לוואי.
הרגש נלווה לסצנה ולפעולה של השחקן.
תשומת הלב שלכם צריכה להיות מופנית לפעולה
או לפרטנר או למקום שאתם נמצאים בו
או למטרה של הדמות שלכם, ותוך כדי ההתנהלות שלכם אתם גם מרגישים.

ברגע שהדבר העיקרי במשחק שלכם הוא הרגש –
כלומר ברגע שאתם שואפים לממש רגש, אז משהו לא בסדר.
הרגש מלווה את הסצנה ולא מוביל אותה.

זיכרו זאת זה טוב טוב – הרגש הוא לא הדבר העיקרי והחשוב במשחק.

עקרון מספר 1 – הרגש תמיד זז.

באנגלית אומרים emotion.
e – motion.
אנרגיה בתנועה.
אני רואה שחקנים שנכנסים לסצנה וישר חווים חוויה רגשית קפואה ומלודרמטית.
אין שם תנועה, אין שם תזוזה.
הן מתקבעים על עצב או כעס או כאב או אושר,
וזה נשאר בלי לזוז, וזה לא נותן להם לחיות באופן חופשי על הבמה,
וזה לא משכנע, וזה מעייף לצפייה.
שימו לב איך הרגשות כל הזמן משתנים.
הבכי משנה את הקצב שלו ואת האינטנסיביות שלו,
עצבים יכולים להפוך בשנייה לחרטה או לאהבה,
משהו יכול להיות מאוד רגוע ואז להחריף.
הרגש תמיד זז.
וכמו שכתבתי קודם, הוא משני לפעולה ולנסיבות,
הוא בא והולך, והוא כל הזמן משתנה.

עקרון מספר 2 – הרגש לא רוצה להיות.

זה הכי בולט בבכי.
סצנות הבכי הכי יפות הן כשהשחקן או השחקנית
ממש לא רוצים לבכות,
ויש איפוק מסוים, ויש רצון לרסן את זה,
ואז זה יוצא, למרות המאמצים ולמרות הקושי,
ואז רואים מאבק קטן ברגש.
בעיניי זה נכון לא רק לבכי אלא לכל הרגשות.
כמו שכתבתי בהתחלה – לא רציתי לחטוף ת׳סעיף
אבל זה היה חזק ממני.
שימו לב לחוויה הרגשית שלכם בסצנה, שימו לב לרגשות.
האם אתם עוזרים להם?
האם אתם ממש מנסים להרגיש או ממש מנסים לא להרגיש?

עקרון מספר 3 – הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה.

יש טריגר לרגשות.
יש זיכרון שגורם לכם לבכות.
יש ריח שגורם לכם להתרגש.
יש אדם שגורם לכם להתעצבן.
יש מקום שגורם לכם פחד.
כשאתם עובדים על רגשות במשחק, אל תתרכזו ברגש עצמו,
אלא במה שמביא את הרגש, במה שגורם לו להיות.
תיזכרו באדם ולא בעצבים,
תיזכרו במקום ולא בפחד.
עיבדו רק עם הטריגר ותנו לרגש להיות תוצאה.
אם הרגש הוא המטרה, המשחק יהיה מלאכותי ותקוע.

עקרון מספר 4 – אי אפשר לבנות על הרגש.

יש שחקנים שמגיעים לבצע סצנה בשיעור,
וכל הפוקוס שלהם הוא על הרגע של הבכי.
הם כל כך מחכים לזה וכל כך מתכוננים לזה,
והם שוכחים מדברים אחרים בסצנה.
יש להם ציפייה פסיכית להפגיז מבחינה רגשית,
והם מחרפנים את עצמם.
ואז הסצנה מתחילה, ואז הרגע מגיע ו..
אין בכי.
אז או שהם עושים בכאילו ובוכים בצורה מלאכותית,
או שהם נתקעים ולא מצליחים להמשיך,
או שהם עוזבים את זה וממשיכים הלאה.
בתכלס – הבכי הוא לא הדבר הכי חשוב סצנה.

כמו שאמרתי – הרגשות הם לא הדבר הכי חשוב במשחק.
אי אפשר לבנות על הרגש שיגיע בדיוק בשנייה הנכונה כמו שתכננתם.

הרגש הוא לא צפוי, הוא זז כל הזמן והוא לא רוצה להיות.
אז עדיף שתורידו אותו מהבמה.

אני מאמין בשחקנים שאני עובד איתם.
ואני מאמין שהרגשות שלהם רוצים לבוא לידי ביטוי.
ואני מאמין שדווקא כשמשחררים את האחריות הזאת,
הרגש מגיע והוא מאוד נכון לסצנה.
לפעמים במקום בכי מגיע משהו אחר,
לפעמים במקום כעס יש צחוק שלאט לאט הופך לכעס.
עדיף לא לבנות על הרגש,
עדיף להתרכז בפעולה, בסיטואציה, בפרנטר,
ולתת לרגש לבוא וללכת,
ולסמוך על זה שהרגש הנכון יגיע בזמן הנכון.
הרי אתם עובדים על סצנה, ומוכנים אליה,
והגוף שלכם מעורב,
והרגשות שלכם זמינים.
ואם תהיו נגישים ופתוחים, אתם תרגישו את הדבר הנכון.
ואם לא תרגישו – אני בטוח שהאפקט יהיה חד ומטריד,
והקהל יצא עם תובנה לגביי הדמות.

עקרון מספר 5 – הרגש הוא לא שלי אלא עובר דרכי.

בעקרון הראשון אמרנו שרגש זה אנרגיה בתנועה.
אנרגיה שמגיעה אלינו לגוף או לתודעה,
וכמו שהיא באה ככה היא הולכת.
יש שחקנים שמפחדים להרגיש על הבמה.
אני רואה את זה המון.
הם מתחילים תרגיל או סצנה,
והם מאוד מחוברים למה שקורה,
ואני רואה עליהם שמשהו רגשי מתחיל לקרות,
אבל הם שמים ברקס וקופאים ולא מוכנים לתת לזה להיות.
אחר כל כשאני מדבר איתם אני מבין שהם לא רוצים,
שהם מפחדים להיחשף עם הרגשות שלהם,
או שהם מפחדים להיתקע עם הרגש הזה,
או שהם מפחדים לאבד את הגבול.
ואנחנו מנסים להגדיר ביחד את הרגש כמשהו שהוא לא שלהם,
אלא נמצא כרגע אצלם.

זה מגניב לא?
במקום להגיד ״אני עצוב״,
אפשר להגיד ״יש בי עכשיו עצב״.
ואז זה הכי אישי אבל גם הכי לא אישי,
זה שייך לכולם.

וזה גם מה שהקהל כל כך יכול להזדהות איתו.
הקהל רואה את הכעס נמצא כרגע אצל השחקן,
אבל הוא מזהה שיש לו בדיוק אותו כעס לפעמים,
שזה עובר מאחד לשני,
שזה שייך לכולם.
זה מצחיק לחשוב על זה שהרגשות הם מצד אחד הכי אישיים
והכי שלנו,
אבל מצד שני הם עוברים מאחד לשני כל הזמן.

יש גם משהו מדבק ברגשות.
לפעמים מישהו בוכה על הבמה,
ואז מישהו אחר בוכה בקהל,
ולפעמים זה מדבק בדיליי
נאמר אחריי חצי שעה.
זה גם מאוד עוזר לשחקן להבין שהוא יכול
להיות בחוויה רגשית מאוד אינטנסיבית
ועמוקה
ואחר כך הרגשות האלה יצאו ממנו וימשיכו הלאה
למישהו אחר.

הרגש הוא לא שלי,
הוא עובר דרכי,
הוא כרגע אצלי,
עד שהוא ימשיך הלאה.

אז בואו נסכם:
ברגע שהרגשות לא אורגניים ואוטנטים
כולם ישר קולטים אז זה,
גם הבמאי,
גם השחקנים,
גם הקהל.
אני אוהב רגשות על הבמה,
אבל אני אוהב אותם כשהם מדויקים,
כי הגבול מאוד דק,
וברגע שזה לא עובד
זה ממש לא עובד.

זיכרו:
הרגש תמיד זז,
הרגש לא רוצה להיות,
הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
אי אפשר לבנות על הרגש,
הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

 

 

Posted in בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למה באים לאימון משחק?

אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?

יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.

יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.

אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.

מרגישים לא לגמרי נוכחים.

אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.

זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.

איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?

איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?

נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.