מחבר: haimabramsky

 

אי אפשר לייצר אמת על הבמה.
אי אפשר לנסות ״לעשות אמת״.
אפשר רק למצוא את האמת,
ולתפוס אותה,
לתת לה תשומת לב,
לתת לה הקשר ודמות.

ובאופן מוזר –
אמת על הבמה זה לא אבסולוטי – זה אישי.
כל אחת והאמת שלה. כל אחד והאמת שלו.
ועדיין – כשזה לא אמיתי אז קולטים את זה מיד.

לפעמים אתם משחקים מישהו מאוד שונה מכם,
לפעמים אתם עושים משהו מאוד גרוטסקי ומוגזם,
לפעמים אתם עושים משהו קומי ומופרך,
ולפעמים אתם משחקים מינימליסטי וקרוב אליכם.

זה לא משנה – בכל ז׳אנר ובכל סוג משחק,
אפשר וצריך למצוא את הקונקרטיות של הרגע,
את האמת של הרגע.

לא לנסות להיות אמיתיים,
אלא לתפוס את רגע האמת,
לתת לו סוג של מסגרת,
ולתת לקהל שלכם לחוות אותו.

 

(צילום – הדר אלפסי, סדנת יולי 2017).

אתמול בשיעור חשבתי על זה.
על השיא.
השיא של סצנה,
שיא רגשי,
או שיא קצבי,
או שיא של אינטנסיביות של פעולה,
שיא של קול,
של תנועה,
או בכלל שיא של הדמות במחזה כולו.

שיא.

ואני קולט שכנראה זה תקופתי אצלי.

פעם ממש הייתי מחפש את זה,
והייתי מכוון את התלמידים שלי
למצוא את השיא
לשאוף אליו.
(גם כתבתי על זה בבלוג שלי – אתם יכולים לקרוא כאן https://www.haimabramsky.com/?p=514).

ואתמול עולה תלמידה,
ועושה תרגיל,
והוא לא הולך לשום מקום,
כלומר לשום שיא.

זאת פשוט נוכחות בימתית קסומה וכנה,
היתה שם פעולה,
והיה גם טקסט,
אבל זה לא היה ״דרמטי״ במובן של שיא.

זה היה רגע בימתי מתמשך ומופלא,
מלא ניואנסים ודינמיקה,
הכי רחוק ממבנה או מסגרת,
הכי רחוק משיא.

וחשבתי לעצמי – איזה כיף.
משחק ונוכחות בימתית – זה לא מתמיטקה.
זה לא מדעים.
יש כל כך הרבה אופציות,
כל כך הרבה אפשרויות.

הרגע עצמו,
ההווה שלכם על הבמה או מול מצלמה,
הרבה יותר חשוב מהתיאוריות והטכניקות וממה נכון ולא נכון.
וגם יותר חושב ממה שהמורה שלכם חושב ואומר שצריך להיות – וזה כולל כמובן אותי.

וגם חשבתי לעצמי,
איזה כיף זה להשתנות.
למצוא דרכים חדשות להתבונן בבמה ובתלמידים שלי.
למצוא גמישות לגביי האמונות שלי של מה נכון ולא נכון במשחק ובהוראת משחק.
להיות פתוח למה שהתלמידים שלי יכולים ללמד אותי ולא רק מה שאני יכול ללמד אותם.

אז אולי הפוסט הזה הוא בכלל על גמישות.
ועל שינוי.

ולגביי השיא-
אני עדיין אוהב שיאים, ואני מוצא שאני גם אוהב חוסר שיאים.
וגם בשבילכם – אל תהססו ללכת נגד מה שנכון,
ומצד שני גם אל תתעקשו יותר מדי
ואל תיצמדו לאמונות שלכם ולהרגלים הבימתיים שלכם.
הכל תלוי ברגע ובהקשר.

[צילום – חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]

 

זה ממש חזק.

אם נשים על במה אחת,
בשורה אחת,
זה לצד זה,
את איתי טיראן,
מריל סטריפ,
והמוכרת מהמכולת ליד הבית שלי,
כולם יהיו שווים.

מבחינת הבמה – אין הבדל.
לכולם יש אותו מקום, אותה הזדמנות,
לא משנה מאיפה הגעתם,
לא משנה באיזה מצב רוח אתם,
לא משנה הגודל, המשקל, השפה, הלאום,
כולם שווים מבחינת הבמה.

זה מאוד מרגיע.

לבמה לא אכפת אם יהיה לך עכשיו תרגיל מעולה,
או גרוע,
אם תזכרי את השורות שלך,
אם יהיה לך בלאק אאוט,
אם תהיה פגז ותעשה את המופע של החיים שלך,
אם באת במצב רוח יצירתי,
או אם היה לך יום מעפן.

הבמה לא מצפה מכם לכלום,
היא לא תתאכזב,
ולא תזכור לכם איך הייתם פעם שעברה,
היא לא תכעס,
היא לא תאשים או תשפיל,
היא גם לא תעריץ ותתחנף.

היא תקבל את כולכם,
בצורה שווה,
כמו שאתם,
עם כל היכולות שלכם.

זה ממש מנחם לדעת את זה.

כי כל הציונים והשיפוטים וההשוואות
כל זה בראש שלכם ושל הקהל שלכם.

ברור שלפעמים תהיו מעולים ולפעמים תהיו על הפנים,
ברור שתמיד יש מה ללמוד ותמיד לאן לשאוף ולהשתפר,
וברור למריל סטריפ יש יכולות משחק מופלאות,
יותר, מן הסתם, מהמוכרת במכולת שליד הבית שלי.

אבל לא מבחינת הבמה.

ומה כל כך מהמם בזה?

שעל הבמה – כל האפשרויות פתוחות.
הן אינסופיות.
הכל יכול לקרות על הבמה.
מותר לכם להרגיש ולהיות
דברים שאתם לא מרשים לעצמכם בחיים האמיתיים,
אתם יכולים להיות כל מה שתדמיינו שאתם.
הבמה נותנת לכם את המקום הזה.

אני לא מדבר על זה שמותר לכם עכשיו
לרצוח מישהו על הבמה או לאנוס או להכאיב או להרע.
יש גבולות על הבמה.
אני מדבר על להיות בפני עצמכם
ולהעיז להראות להרגיש בלי מגבלות.
מול עצמכם.
ומול הבמה.

הבמה תמיד תהיה שם בשבילכם.
גם כשתעשו את הפדיחה של החיים שלכם,
גם כשתביאו אותה ברגע בימתי אלוהי.
היא תמיד תיתן לכם את ההזדמנות הזאת.

מצד אחד לא אכפת לבמה מכם,
מצד שני היא תמיד שם בשבילכם ולטובתכם.
היא תמיד תאפשר לכם
הכל.

(צילום – הדר אלפסי, סדנת יולי 2017).

צילמה hadar alfasi מתוך סדנת יוני 2017

אני עובד עם תלמיד על מונולוג,
זה מונולוג של עימות,
הדמות כועסת.
הוא מבצע את זה סבבה,
כלומר הוא יחסית אמין, הוא וירטואוז,
הוא משתמש בקול ובגוף בצורה מלאת כריזמה ונוכחות,
וזה באמת סבבה.

אני אומר לו שבסך הכל זה עובד טוב אבל חסר משהו.
והוא מסכים איתי.
אנחנו מנסים לפצח ביחד מה בדיוק חסר,
למה אנחנו לא מסופקים.

אני אומר לו שתחושת הצפייה שלי היתה יותר התרשמות מהתרגשות,
כלומר זה היה מאוד מרשים ומעורר מחשבה,
אבל זה לא באמת הגיע אליי.
זה לא נגע בי.

הדבר הזה שעברתי איתו קורה לי עם הרבה תלמידים,
וזה בדרך כלל סוג מסוים של תלמידים.
אלה שחקנים שלמדו בבית ספר למשחק,
שחקנים עובדים,
לרוב הם סיימו כבר לפני שנתיים שלוש או יותר.
יש להם יכולות, יש להם טכניקה,
יש להם ארגז כלים מפואר של טקטיקות בימתיות.

אבל הבעיה היא שהמשחק שלהם מסתכם בדיוק בזה –
בטכניקה מוצלחת, ובוויטואוזיות בימתית.

משהו מהאמת שלהם, מהפנימיות שלהם, ממי שהם –
הלך לאיבוד ומסתתר מתחת.

זה כאילו שהם עובדים הרבה על הבמה ועושים הרבה,
אבל זה פול גז בניוטרל, או לחילופין נסיעה עם הנדברקס.

הם לא באמת נותנים לי לראות אותם כמו שהם עכשיו בתור הדמות,
אלא הם עסוקים בהסתתרויות מתחת לטכניקה,
או בשליפה מטורפת של יכולות בימתיות,
או במין משחק שהוא טייס אוטומטי.

כמו עם התלמיד שאני עובד איתו.
הוא לא באמת משכנע אותי שהוא כועס, או פגוע,
אלא מייצר רגע בימתי שאמור להביא לידי ביטוי כעס.

זה עובד, וזה בסדר.
אבל זה לא נפלא, וייחודי, ויוצא דופן ומהמם.

בעיני, תלמידים כאלה צריכים לעבור תהליך של undo.

לעשות undo על ההרגלים הבימתיים שלהם,
לבטל את מה שלמדו,
להתיר את הטכניקה ואת האוטומטיות,
להחזיר לקדמותו את המצב הבסיסי יותר והנאיבי של להיות על הבמה.

וברגע שהם עושים את זה,
וברגע שהם מסכימים שהקהל יראה אותם באמת ברגע הזה בתור הדמות או בתור עצמם,
וברגע שהם מוותרים על מה שהם יודעים ומגלים את זה מחדש,
משהו משמעותי ואותנטי וייחודי קורה מול העיניים שלי.

ואז זה גם מגיע אליי בתור צופה לא רק מהשכל אלא גם מהבטן.
זה לא רק מעניין ומרשים אלא נוגע.

אז שימו לב כשאתם מבצעים מונולוג או סצנה או תרגיל.
שימו לב אם יש משהו שאתם צריכים to undo.
שימו לב אם אתם חוזרים על עצמכם, או משחזרים משהו שכבר לא עובד,
שימו לב אם אתם מייצרים רגע בצורה מלאכותית מדי
ואם אפשר לפשט את זה ולהתיר את זה.

וכמו תמיד – שימו לב שאתם באמת מוכנים שיראו אתכם,
שיסתכלו עליכם,
ומסכימים להיות נוכחים בצורה כנה ופשוטה
בתוך הרגע שמתגלם ממש עכשיו.

 

אני זה אני.

כשרק התחלתי ללמד משחק, עדיין לא הבנתי בדיוק איך אני רוצה לעשות את זה,
והייתי עסוק בלחקות מורים אחרים, מורים שלי, מורים שאהבתי.
ניסיתי להיות קשוח ומפחיד כמו מורה שהיה לי.
ניסיתי להיות מצחיק מאוד כמו מורה שהיתה לי.
ניסיתי כל מיני דברים.
אני חושב שלקח לי קצת זמן (אולי אפילו שנתיים שלוש)
להצליח לגבש לעצמי זהות של מורה שהיא שלי.

ואז השתתפתי בסדנה למורים למשחק בניו יורק.
אחד מהמורים היה רון ואן-לו, שהיה בזמנו ראש החוג למשחק בייל.
הדבר הראשון שהוא אמר וממש נחרט אצלי עמוק,
הוא שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיה פתוחים, וחשופים, ונגישים
כך גם אנחנו צריכים להיות כמורים.
כלומר, אני לא יכול לצפות מתלמידים שיהיו אמיתיים בתוך התהליך
אם אני לא כזה.

זה מאוד השפיע עליי,
וקלטתי שהזהות שייצרתי לעצמי כמורה היא אמנם שלי,
אבל היא מסכה במובן מסוים.

אני צריך באמת להראות להם מי אני.
אני צריך באמת לחשוף את עצמי יותר,
אבל לא רק במובן הפסיכולוגי או האישיותי,
אני צריך לאשפר לעצמי להתלהב באמת מולם,
לחשוף את התשוקות שלי (האמנותיות כן?),
ואת העולם שלי, ואת עולם הדימויים שלי.

ובאותה מידה אני צריך גם לאפשר לעצמי לטעות מולם,
להתפדח,
לפשל,
לנסות דברים חדשים ואולי להיכשל.
(ומי שלמד אצלי יודע טוב מאוד שיש שיעורים פגז,
ויש שעורים לפעמים פחות מוצלחים
והכל הוא חלק ממכלול אחד גדול-
בדיוק כמו התהליך של אימון משחק עצמו).

להיות אני.

זה תהליך וזה קשור למודעות,
ועדיין כמובן יש מסיכות ויש גבולות ויש הסתרות,
אני בכל זאת המורה,
אבל בתוך זה אני מרגיש שהשיעורים שלי השתדרגו,
וההוראה שלי יותר נכונה ומדויקת.

מצד אחד זה לפעמים קשה כי אני מבין שרואים
א ו ת י
ב א מ ת
ואז אוהבים או לא אוהבים
אותי
באמת
ובאמת יש תלמידים שלא מתחברים ולא אוהבים.
מצד שני זה גם גורם מאחד ביני
לבין מי שכן רוצה ומחליט ללמוד איתי.
בתחושה שלי, התלמידים שלי מרגישים
בטוחים, ופתוחים, ומוכנים להתנסות,
ואני מרגיש שאני רואה אותם, ורואה מי הם,
גם אם הם משחקים מישהו מאוד שונה מהם.
(אבל זה תצטרכו לשאול אותם).

את זה את. אתה זה אתה.

הרבה שחקנים עסוקים בהשוואות.
אני מבין את זה לגמרי.
זה מקצוע כל כך תחרותי
וכל הזמן מנסים להשיג עוד תפקיד ועוד תפקיד
וכל הזמן מוקפים באנשים מוכשרים
וכל הזמן צריך להוכיח את עצמכם
ואי אפשר שלא להשוות.

״הוא עשה את זה יותר מעניין ממני״
״היא ממש מלאת רגש על הבמה״
״אין לי סיכוי אם אני נבחן מולו לתפקיד הזה״
״הלוואי שהייתי יכולה לבכות כמוה״
״יש לו נתונים הרבה יותר טובים ממני״
״אם רק הייתי יפה יותר״
״אם רק הייתי אמיץ יותר״
אני מכיר את החפירות הפנימיות האלה וגם אני חווה אותם.

אחד הדברים החשובים בשבילי כמורה
הוא לעזור לתלמידים שלי לזהות ולגלות
מה יש בהם שאין אצל אף אחד אחר.

אני באמת מאמין בזה,
שאצל כל אחד ואחת מכם ומכן
יש ייחוד
יש איכות
יש אמת
ויש בך משהו שהוא רק שלך.

וחשוב לי לחזק את זה ולבודד את זה
ולהעמיק את זה.

וזה מתחיל מעניין מאוד פשוט-
להסכים שיראו אתכם.
זה נשמע כאילו מאוד בסיסי ומובן מאליו
אבל הרבה שחקנים עסוקים בהסתתרות.
זה לא מכוון,
והרבה מהם עובדים יפה,
אבל הם לא נותנים לנו, הקהל, באמת לראות אותם.

וזה לא קשור לטכניקה מסוימת
או לתפקיד מסוים
או ז׳אנר משחקי זה או אחר.

זה קשור להסכמה.
להסכים שיראו אתכם,
עם החולשות והחוזקות
ועם ההבנה שלא כולם יאהבו את מה שאתם עושים
אבל להיות נוכחים בתוך הדמות והסיטואציה
לתת לדמות לחשוף אתכם דרכה.

להיות אני ועדיין להיות גמיש.

אני לא כותב את כל זה כדי שתחשבו
אני זה אני, וככה זה, וככה אני, ונקודה.

ברור שבתוך זה חייבים להיות גמישים,
וחייבים להיות מוכנים לעבור שינוי,
וחייבים להבין שהמהות שלכם היא תמיד שלכם וייחודית,
אבל יש תזוזות, ויש השפעות,
ויש העמקה ויש התרחבות,
ויש גיוון.

לפעמים מסתכלים על מישהו אחר ואומרים-
איך הייתי רוצה להיות כמוהו,
וזה אנרגיה שמפילה אתכם ומורידה לכם את הבטחון,
וזה מערער את הזהות שלכם בפני עצמכם.

אבל אפשר להסתכל על מישהו אחר,
ולקבל השראה,
ולספוג,
ולהיות מושפע,
בצורה שמזינה אתכם,
ומפתחת אתכם,
ומעמיקה את מי שאתם על הבמה,
ואת מה שאתם יכולים להיות.

ואז, במקום ליפול למלכודת של שחקנים ממורמרים,
שתמיד משווים,
ותמיד נותנים ציונים לעצמם ולסביבה שלהם,
אתם הופכים להיות שחקנים
מפרגנים,
תומכים,
ובטוחים בעצמכם ובשוני שלכם.

 

אני זה אני. את זה את. אתה זה אתה.

 

(אגב, את התמונה צילם יקיר שוקרון הנהדר, מתוך סדנת ינואר 2017).

 

 

 

 

 

 

כשהתאומים שלי היו בני תשעה חודשים כתבתי פוסט על דברים שלמדתי מהם על משחק.
כתבתי על זה –
שהכל מעניין אותם,
שהרגשות שלהם מתנהלים מאוד בפשטות,
ושיש משהו מאוד ישיר ולא מתחכם בהתנהלות שלהם.
אתם יכולים לקרוא את זה כאן.

עברו כמעט שנתיים, שלי ומקס כבר בני שנתיים ותשעה חודשים, וכל יום אני לומד מהם דברים חדשים.
כל הזמן.
וגם הם כל הזמן מלמדים את עצמם דברים חדשים.
השנים הראשונות כל כך אינטנסיביות, ילדים לומדים המון מיומנויות כל הזמן.
ללכת, לדבר, להפעיל דברים, לעלות במדרגות, לנסוע על קורקינט, להתגלש, לטפס, מליון דברים חדשים.

אני רואה אותם לומדים את הדברים האלה,
ואני רואה שהם מלאי סקרנות ונחישות,
ואני רואה שהם אמיצים בטירוף
(כששלי טיפסה בפעם הראשונה על סולם חבלים גבוה היא בכלל לא קלטה כמה זה מפחיד ומסוכן),
ואני רואה איך הם נהנים ללמוד דברים חדשים.

אני מסתכל על מקס ושלי ורואה שהם לא מוותרים, ולא מתעכבים – אין נקודת שבירה.
הם מתמידים עד שיצליחו.

זה אשכרה מעורר השראה.

אני זוכר שהם התחילו ללמוד ללכת – הם פשוט עשו את זה עד שהצליחו.
אז בהתחלה הם נפלו. אחר כך הם עשו צעד אחד ונפלו. אחר כך שני צעדים, ושלושה.
בלי להתייאש, בלי להתעצל, בלי לעשות מזה עניין, בלי להיות מובכים או מובסים.
התמדה.

יש כמובן את הקטע הלא ייאמן עם דיבור.
הקטע הלא ייאמן עם דיבור הוא שאף אחד לא מלמד אותנו שפה,
אף אחד לא מלמד אותנו לדבר –
זה משהו שאנחנו מלמדים את עצמו תוך כדי הקשבה וחיקוי ו – התמדה.

הם מנסים לדבר, וזה כל כך חמוד,
ובהתחלה הם מבטאים הברות, ואז מילים,
ואז משפטים קצרים,
וזה כל כך מבולבל ושבור וחסר הגיון ועם זאת מלא הגיון,
והם ממשיכים לנסות עד שהם מצליחים,
עד שזה נשמע להם נכון.
אף אחד לא מלמד אותם.
הם עושים את זה לבד, הם ממשיכים ומתמידים.

אז איך זה קשור למשחק ואיך זה קשור לשחקנים?

אני רואה המון שחקנים שמתייאשים מהר.
הם מנסים משהו וזה לא הולך והם מפסיקים.
ואני יכול להבין אותם.
בשונה משלי ומקס, השחקנים האלה כבר מלאים בכל מיני רבדים פסיכולוגיים.

הם מודעים מאוד לעצמם, אז מודעים למצב שבו – ״משהו לא מצליח״.
הם מפתחים מנגנונים של בושה ושל התביישות.
הם חווים חוסר הצלחה ככישלון.
כלומר אם הם לא עוברים אודישן אז בעיניי עצמם זה בטוח אומר שכל העולם חושב שהם לא טובים או לא מוצלחים.

בושה, אשמה, כשלון, תבוסה – אלה תופעות לוואי מאוד לגיטימיות אבל מאוד מעכבות של אנשים מבוגרים.

ובא לי להגיד לשחקנים האלה – תהיו כמו הילדים שלי!
הם לא סופרים את התוצאות של ״הכשלונות״ שלהם.
הם כל כך לא מודעים שהם ממשיכים הלאה.
ובא לי להגיד להם – סבבה, זכותכם להרגיש מה שאתם מרגישים,
אבל תחזקו את יכולות ההתמדה שלכם ותתגברו על זה.

תתמידו.
תמשיכו לנסות.
אפילו אם לא תצליחו, תמשיכו.

וזה גם מתחבר לדמויות דרמטיות.
דמויות דרמטיות שכתובות היטב לא רואות ממטר.
הן כל כך נחושות להשיג את מה שהן רוצות, עד כדי כך שהן יעשו הכל.
דמות דרמטית תתמיד, תמשיך להתמיד, תתגבר על כל דבר, ותתמיד עוד.

שימו לב לעצמכם.
שימו לב מתי אתם מנסים משהו חדש – בין אם זה בתוך סצנה, בתוך שיעור, באודישן, על במה, או כל דבר אחר – ומוותרים.
שימו לב מתי אתם נכנעים ומפסיקים.
ותזכרו שתמיד אתם יכולים עוד קצת ועוד פעם,
ותמיד יהיו עוד ועוד אתגרים ומיומנויות במשחק שימשיכו לאתגר אתכם,
אז ככל שאתם מחזקים את יכולת ההתמדה שלכם,
כך המשחק שלכם יהיה עם יותר תעוזה וסיכון,
עם יותר ריגוש וסקרנות,
ועם יותר השראה למי שצופה בכם.

התמדה.

 

אני אדבר היום על שתי מיומנויות
שמרוב שאנחנו לוקחים אותן
כמובן מאליו אנחנו נוטים להזניח.

הרבה פעמים כשמשחקים
כל כך עסוקים בכל כך הרבה דברים,
ששוכחים לנשום 
ולא מקשיבים.

וזה לא משנה אם אף פעם לא למדת
משחק, אם יש לך הכשרה כלשהי,
או אם אתם שחקנים מקצועיים.
לא פעם אני הולך להצגה ורואה שהשחקנים
אשכרה לא מקשיבים זה לזה.
הם עושים בכאילו.

אני רואה שחקנים מעולים, מלאי כריזמה,
מיומנים, ווירטואוזים ומרגשים.
ואני רואה שהם משחקים לבד. הם במונולוג.
הם לא באמת באמת מקשיבים לפרטנרים שלהם.

לנשום ולהקשיב.

זה שני דברים שאני מדבר עליהם הרבה
ועובד עליהם עם שחקנים,
ואני מרגיש שהם כל כך מהותיים ובסיסיים.
אני יודע שהם יכולים לשדרג את
המשחק שלך בצורה מופלאה.

הקשבה ונשימה קשורים זה
בזה ותומכים זה בזה.

לנשום באמת ולא בכאילו.

לתת לאוויר להיכנס פנימה
ולשטוף את כל הגוף,
להרגיש את הזרימה הזאת
את הדינמיות הזאת
ולדעת שכמו שהנשימה
זורמת ומשתנה,
עולה ויורדת,
מתאמצת ומרפה-
כך גם המשחק.

כשנושמים המשחק לא קפוא.
הוא חי.

להקשיב באמת ולא בכאילו.

להקשיב למה שהפרטנר שלך אומר
כאילו זאת הפעם הראשונה
שהוא מדבר אלייך את הטקסט הזה.
להקשיב לא רק לדמות
שמשחקת מולך,
אלא לבן אדם עצמו,
לשחקן שנמצא שם.

להקשיב לא רק עם האוזניים
אלא עם כל הגוף,
עם כל החושים.

להקשיב לא רק למה שאומרים
אלא גם לאיך שאומרים את זה.
להקשיב לתוכן, לטון,
למה שיש מאחורי המילים.

להקשיב לגמרי ולא להיות עסוק
בכל מה שתכננת לגביי הסצנה.

אני שם לב שגם בחיים
ולא רק על הבמה,
אנחנו לא באמת תמיד מקשיבים.
מישהו מדבר איתנו
ואנחנו לא באמת איתו.
הרבה פעמים כבר
יש לנו תשובה בראש, או
איזה הפרעה כזאת או אחרת.

צריך להתאמן על הקשבה
אמיתית ומוחלטת,
כדי שאחר כך, כשתשחקו,
אתם תהיו מיומנים בזה באמת.

לנשום ולהקשיב.

אז תתחילו להתאמן על זה.
שימו לב בפעם הבאה כשאתם
בשיעור או בחזרה או באודישן –
שימו לב. האם נשמתם באמת?
האם אתם נושמים בכאילו,
מין נשימה בימתית מאומצת ומלודרמטית?
רק שימו לב ותנו לחמצן להיכנס ולצאת. באמת.

שימו לב כשאתם מדברים עם מישהו –
האם אתם מקשיבים לו
או לקולות שרצים לכם בתוך הראש?
נסו להגיע להקשבה מלאה ואמיתית.

זה אתגר כשאתם משחקים בהצגה בפעם המאה
ויודעים את כל הטקסט.
אז אתם חייבים להקשיב כאילו זאת הפעם הראשונה.
וכשמקשיבים למישהו באמת, אז גם עונים לו באמת.
מדברים אליו ולא אל הדמות שהוא מייצג.
תגובה אמיתית מגיעה מתוך הקשבה אמיתית.

ככל שאתם עושים את זה בצורה כנה,
נקייה, ומוחלטת,
רוב המשחק כבר נעשה עבורכם.
כי התגובות שיוצאות ממך,
הן אורגניות,
יצירתיות,
וקונקרטיות להווה שנוצר עכשיו.

הרבה פעמים אומרים לשחקן אחריי שהוא עשה סצנה או תרגיל ״זה היה ממש אמיץ״.

פעם לא אהבתי לשמוע את זה ולהגיד את זה.
מה כבר אמיץ בלשחק? יש אנשים שעושים דברים מטורפים וקשים שבאמת דורשים אומץ, אז להגיד אומץ על משחק? אפשר לחשוב.

אבל אני קולט יותר ויותר שדברים קטנים דורשים המון אומץ משחקנים מסוימים.

יש שחקנים שממש קשה להם להביע רגש אמיתי, והם צריכים אומץ לעשות את זה.
יש שחקנים שקשה להם להיות אינטימיים והם זקוקים לאומץ.
יש שחקנים שמפחדים ממש מתגובות של קהל/במאי/ביקורות.
ויש שחקנים שעובדים נהדר אבל הם תקועים והם צריכים אומץ או תעוזה לעשות משהו אחר, שונה, מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

אני רואה המון רגעים קטנים וגדולים כאלה אצל שחקנים שאני מאמן.
ואני קולט, וואלה, זה היה אמיץ בשבילה.

אולי אומץ זאת מילה קצת בעייתי.
בואו נקרא לזה תעוזה.

אז השבוע תעיזו.
תהיו נועזים ותעשו משהו במשחק שלכם שהוא לא צפוי, שהוא לא חוזר על עצמו, ושלא נח לכם לעשות אותו.
תהיו פתוחים להרגיש דברים לא נוחים, תעיזו לפעול פעולות שמאתגרות אתכם, תסכימו לקחת צעד אל משהו לא נודע.

תעוזה.