מחבר: haimabramsky

 

לפעמים אני הולך לראות הצגה ואני מרגיש שאני מקבל משהו.
מקבל השראה או התרוממות רוח,
או אולי ריגוש ועצב,
זה יכול להיות גם עצבים או התנגדות או הדיפה,
אבל אני מרגיש את האנרגיה,
אני מרגיש שנותנים לי כאן משהו, ממלאים אותי במשהו, אני מרגיש את זה בגוף ובתודעה.

ולפעמים אני הולך לראות הצגה או מופע ויוצא תשוש.
כאילו גזלו ממני את כל האנרגיות.
כאילו לקחו ממני משהו מתוכי,
לקחו ממני וסחטו לי את הצורה,
וזה לא בקטע של לעורר אצלי איזושהי תגובה חמורה או חוסר נוחות,
אלא יותר בקטע שלא מעוררים אצלי משהו אלא גונבים ממני משהו.

לפעמים שחקנים הם נדיבים.
הם מעניקים משהו לקהל,
או לפרטנר,
או לעצמם אפילו,
ובצורה מוזרה יכול להיות שהם נדיבים לבמה, לחלל שהם פועלים בו,
או אולי נדיבים לזמן הזה, לרגע ההווה שכולנו עדים לו,
ואולי הם נדיבים במחשבות שלהם, בדימויים שהם מייצרים, ברגשות שהם חושפים.

ויש שחקנים שהם קמצנים.
שהם לא נותנים הרבה.
הם מסתירים והם באופן לא מודע משחקים אותה קשים להשגה.

ויש שחקנים גזלניים. שדורשים המון ולא נותנים.
שמשהו במהלך האנרגטי ובנוכחות שלהם סוחט אותך.

מה לעשות.

לדעתי,
להיות נדיבים אבל לא יותר מדי.
זה לא אפקטיבי להיות בעמדה של – רק לתת ורק לחשוף ורק להראות הכל כל הזמן,
זה בסדר לפעמים להשאיר דברים בסוד ולרצות שהקהל ירצה לדעת.
זה טוב להיות בו זמנית גם חשופים וגם מסתוריים עם מה שאתם עושים על הבמה.

אתם יודעים – זה לא מתמטיקה. זאת הנוכחות שלכם שאתם רוצים להתאמן עליה ולבדוק אותה.
להבין כמה אתם רוצים לתת וכמה אתם רוצים להסתיר.

ומבחינת אנרגיות ומהלך אנרגטי, תחשבו שאתם רוצים לתת לקהל שלכם,
אתם רוצים שהוא יצא עם חוויה כלשהי – טובה או מלוכלכת זה לא העניין.

אולי זה כאילו הקהל מטעין את הנייד שלו אצלכם,
רק שהוא מטעין את הנפש שלו ואת המחשבות שלו אצלכם
ואתם רוצים שהוא יצא טעון ומלא.
ולשים לב שאתם לא מעמיסים עליו יותר מדי – כשהבטרייה טעונה צריך להוציא אותה מהחשמל.
לא להתיש את הקהל. לא לדרוש ממנו שיסכים להכל ולא לדרוש ממנו שיכיל יותר מהמסוגלות שלו.

נדיבות.

 

(בתמונה – בקבוק זהב (ריק!!) שהבן שלי מצא ברחוב וכרגע זה המשחק האהוב עליו ביותר בעולם כולו.)

אני בשיעור משחק.
זה אחד מהשיעורים הראשונים שלי. בניו יורק. באנגלית.
המורה ג׳ורג׳ וולס – שהיה מורה כזה קשוח ועצבני אבל חד בטירוף – מסתכל עליי בסוף הסצינה שבדיוק סיימתי.
והוא מהאנשים האלה שמסתכלים לך עמוק בתוך הנשמה ויודע בדיוק מה קורה שם.
ואני לחוץ בטירוף.
והוא רואה את זה.
והמון פעמים הוא מלחיץ את התלמידים שלו ודוחף אותם ומרעיד את עולמם,
אבל איתי הוא אחרת משום מה, הוא קולט שאני על סף התקף לב קטן, והוא מחייך אליי חיוך קטן,
והוא אומר לי הכל בסדר, הכל בסדר האיים (הוא מבטא את השם שלי ממש מצחיק ומוגזם באנגלית),
Lighten up
הוא אומר לי,
Relax, you are working way too hard on this scene.

אוקי.
להירגע. אני עובד הרבה יותר מדי קשה על הסצנה הזאת, והוא צודק, אני מרגיש את זה.

You need to work away from the scene.

וואו.

הוא מציע לי ולפרנטרית שלי – סטודנטית משוויץ אריסטקורטית כזאת קרירה ונפלאה – נראה לי שקוראים לה סופי –
ללכת לשתות קפה בפלאזה וסתם לקשקש על החיים, לשכוח מהסצנה ולספוג את האווירה.

זאת סצנה מהמחזה ״יחפים בפארק״,
שהאמת היא שאני לא משוגע על המחזה הזה בלשון המעטה,
אבל אני לא בדיוק מבין מהחיים שלי עדיין, רק התחלתי את הלימודים, ואני זורם עם הבחירה של השותפה שלי.
בתחילת המחזה הדמויות בדיוק יוצאות מירח הדבש שלהם במלון הפלאזה ומתחילות את החיים.

אז אנחנו קובעים שם איזה אחר צהריים. ואנחנו יושבים בלובי של הפלאזה ומקשקשים על כוס קפה,
וזה נחמד והכל אבל אני לא מבין מה זה תורם לנו בדיוק.
ואנחנו מדברים על כל מיני דברים – הכל חוץ מעל המחזה, הדמויות, הפעולות, הרצונות, הטקסט, הדרמה.
סתם מקשקשים.

סופי הולכת הביתה ואני חוצה את הכביש ונכנס לסנטרל פארק.
מקום מטורף.
זה כל כך עצום.
ואני מעשן סיגריה על ספסל.
ואז אני נכנס שם לשבילים ולתוך הג׳ונגל.
ואני מוצא חתכת דשא מוסתרת ומנמנם.

ואני מתעורר,
ואני מתהלך לעצמי בלי שום מטרה עוד איזה שעתיים.
טבע בתוך העיר.
מים, עצים, ציפורים, רוח קרירה של הסתיו בניו יורק,
אנשים,
שבילים,
הרים קטנים,
קר לי,
אני ממשיך לשוטט סתם בלי לנסות להוציא מזה משהו.

בסך הכל סבבה.

יום אחריי זה אנחנו עושים עוד חזרה,
ובשבוע שאחריי זה, בשיעור של ג׳ורג׳, אנחנו מבצעים עוד פעם את הסצנה.

אנחנו משחקים מול הכיתה וזה זורם ממני כמו מים.
אני מרגיש שאני בכלל לא משחק.
נח לי,
אני נהנה עם סופי,
אני מרגיש שאני לא מתאמץ,
שאני יודע בדיוק מה לעשות אבל גם מאוד פתוח כזה ומגיב,
אני מרגיש שהחושים שלי פתוחים,
אני מרגיש קל ויצירתי,
זה לא דוקטורט בפיסיקה אטומית, אני חושב לעצמי,
זה להגיד טקסט ולחוות אותו,
ולחוות את הרגע בצורה הכי כנה ופשוטה וישירה שיש.

נחתתי.

המון פעמים אתם עובדים על סצינה מאוד מאוד יסודי.
אתם יודעים הכל, את כל הבחירות, את כל הסיטואציה הדרמטית,
את מושקעים בזה ואתם חושבים את זה ואתם עושים הכל נכון.

אבל הגוף שלכם והמח שלכם צריכים עוד דברים.

המח צריך גירויים שהם לא רק מחשבה.

שהם לא רק רציונאל.

אני רואה כל כך הרבה שחקנים שהתוצאה של המשחק שלהם היא בסופו של דבר לחוצה וסגורה.
אין מספיק תחושה של יצירתיות זורמת ושל השראה.
יש יותר מדי תחושה של בחירות והחלטות וביצוע משימה.

המח שלכם רוצה להתחבר לגוף שלכם ולחושים שלכם,
הוא רוצה להריח, לשמוע, לממש, לרחף, לזרום.

תנו לו את זה, ותנו לכם את זה.

זה הכי כזה ניו אייג׳ ומיסטי ורוחני,
אבל אני מוצא ש ח י י ב י ם  לעבוד על עוד דברים חוץ מהדמות והסצינה והרציונל הדרמטי של המחזה.

צאו החוצה לעולם ותחוו אותו.
תחוו אותו דרך החושים שלכם בלי מטרה מסוימת.
תנו לעצמכם להיות מושפעים מכל מיני גירויים שונים,
עזבו לפעמים את הסטודיו ואת השיעורים ואת מידת ההצלחה שלכם בשיעורים.

ברגע שאתם חווים את העולם בצורה יותר מלאה ונוכחת,
בסופו של דבר אתם גם חווים את זמן הבמה שלכם, ואת הזמן שלכם מול המצלמה,
בצורה יותר מלאה ונוכחת.

לעבוד רחוק מהטקסט.

 

 

 

כשהדמות נכנסת לבמה, כשהיא מתחילה סצנה, אין לה מושג מה הולך לקרות.
היא לא יודעת מה היא תגיד,
היא לא יודעת מה יהיה עם הפרטנר שלה,
היא לא יודעת איפה היא תעמוד,
מה היא תרגיש,
מה יהיה בסוף הסצנה, מתי בכלל היא תסתיים ואיך,
הדמות לא יודעת כלום.

אתם כמובן יודעים הכל.
למדתם את הטקסט, עשיתם מחקר על הדמות,
החלטתם כל מיני החלטות על הפעולה שלכם, על הרגשות שלכם,
אולי החלטתם על הקצב של הדיבור,
אולי החלטתם על השיא של הסצנה.

בקיצור – אם יודעים הכל. הדמות לא יודעת כלום.

אין לכם מושג מה הולך לקרות.

כדי להצליח באמת להביא לעבודת המשחק שלכם את הסטייט אוף מיינד הזה,
את הפתיחות הזאת,
את תחושת הלא נודע,
כדי לכם להתאמן על זה גם בחיים הפרטיים שלכם.

למשל,

אין לכם מושג מה הולך להיות באודישן.
המון שחקנים הולכים עם מחשבות כמו
״טוב, אני הכי גרוע בלבכות אז אין מצב שאני אצליח״
או
״איך אני לא מתאימה לתפקיד של יוליה, אני אלך לנסות אבל אין מצב שאני אקבל את זה״
או
״המלהקת הזאת מתה עליי בטוח התפקיד שלי״
או
״אוף איך אין לי כל לקרוא עם השחקנית הזאת היא תמיד מבאסת לי את המשחק״
או
כל מחשבה אחרת שאתם כל כך בטוחים בצדקתה שאתם כבר מגיעים למשחק שלכם מתוך קרש קפיצה מעוות.

אני מזכיר לכם – אין לכם מושג מה הולך לקרות.

זה יכול להיות גם בדברים אחרים.

כמו – ״תמיד הקטע הזה בהצגה הולך פגז והקהל מתחבר אז אין לי מה לדאוג לגביו״,
״הבמאי הזה לא סובל אותי״
״אני גרועה בללמוד בעל פה״
וכו׳
וכו׳
וכו׳.

כדי שהמשחק שלכם יהיה פתוח
ומגיב
וגמיש
ומגוון
ומוכן להכל
כך גם אתם צריכים להיות.

לעשות הכי טוב שאתם יכולים בתוך הסצנה ומחוץ לה,
להיות סקרנים,
להיות קשובים,
להיות מוכנים לטעות,
להבין שאתם לא יודעים הכל ולא בטוחים בהכל וכל פעם שאתם חושבים משהו תגידו לעצמכם – יש מצב שההיפך הוא הנכון.

אין לכם מושג מה הולך לקרות
והלא נודע הזה הוא הכי לטובתכם
והוא מגניב בטירוף.

 

(צילום – חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

 

 

 

לכו לראות תיאטרון.

לכו לראות מחול.

לכו לראות מיצגים חיים, פרפורמנס, אמנות חיה.

לכו לראות.

 

זה כל כך חשוב לצאת מההקשר של הכיתה ולראות דברים.
וזה לא אומר שצריך רק לראות דברים מעולים.
לומדים מכל דבר שרואים.

תראו לא רק הצגות של בית הספר למשחק שלכם.

צאו החוצה.

אני עובד עם כל כך הרבה שחקנים ולצערי הרוב לא רואים הרבה תיאטרון.

כל דבר שאתם עדים אליו בתור שחקנים ובכלל בתור אמנים יכול לתת לכם משהו.
ההשראה היא לא רציונלית ואי אפשר להסביר אותה.
לפעמים אתם יכולים לראות משהו גרוע וללמוד מזה המון. ללמוד מה לא לעשות.
לפעמים מספיק רגע אחד קטן של שחקן או שחקנית על במה שיכול לתת לכם המון מוטיבציה וצבע למשחק שלכם.
לפעמים רואים משהו שהופך לכם את הבטן ובלי לשים לב בפעם הבאה שאתם משחקים זה משפיע עליכם.
המשחק שלכם מקבל עוד גוון עוד תיבלון עוד רובד.

לא הכל באימון משחק הוא עבודה אקטיבית ולימוד ושיפור היכולות.
יש דברים שקשורים בספיגה.
אתם יכולים אשכרה להיות ספוג שיושב וצופה והדברים מגיעים אליו.

אבל בשביל זה צריך לצאת מהבית. לצאת ולראות.

איך אני אוהב.
איך אני אוהב ללכת למקום ולראות אנשים חיים מול העיניים שלי
משחקים
או רוקדים
או עושים אמנות חיה
או עושים דברים עם הגוף שלהם, והנפש שלהם והכשרון שלהם.

תל אביב מלאה וגועשת באולמות וקבוצות ומופעים.

כשלמדתי משחק בניו יורק היה לי מורה שהכריח אותנו לקרוא לפחות מחזה אחד בשבוע.
הרבה יותר הגיוני לראות מופע אחד בשבוע.

לכו על זה.

 

ביום האחרון של החופשה המשפחתית שלנו בקפריסין,
הבת שלי חלתה.
חום.
מעל 39 מעלות חום.
היא היתה גמורה ותשושה,
היא לא הפסיקה לישון,
היא לא אכלה ורק שתתה,
פשוט קדחה בשקט במיטה.
זה לא משהו ממש יוצא דופן או בלתי מתקבל על הדעת,
וזה לא משהו שלא קרה בעבר,
אבל אני
אני מצאתי את עצמי בטלטלה מטורפת
ממש פאניקה קיומית
ולא הצלחתי להירגע.

כל הלילה לא ישנתי.
רצו לי סרטים ממש מפחידים בראש.
בערך בשתיים בלילה הייתי משוכנע שהיא חטפה חצבת והערתי את בעלי בהיסטריה,
תירגע
הוא אמר לי
היא בסך הכל חולה.

ואני שוכב במיטה ומרגיש שהדופק שלי טס
וכל הגוף שלי מזיע
ואני מרגיש סוג של התקף חרדה
אשכרה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום ואני לא מצליח לנשום.
היה שם איזה רגע שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב,
הייתי במוד כל כך דרמטי והיסטרי,
וכל הגוף שלי מבפנים ומבחוץ התמוטט,
והרגשתי שהחדר קורס עליי ואני לא מצליח
לא מצליח
לא מצליח
להירגע.

תירגע,
בעלי אמר לי
בסף הכל הילדה חולה
אתה מגזים.

אם זה היה סצנה מסרט בטח גם אני הייתי חושב לעצמי שהדמות הזאת מגזימה.
ובו זמנית בטח גם הייתי ממש נהנה מהסצנה וחושב שהיא מעניינת.
אבל איזה הגזמה, איזה היסטריה, איזה דרמה.

יש תקופות, הרבה תקופות, שאני מרגיש שפחות זה יותר.
Less is more.
כשאני רואה שתגובות של שחקן או שחקנית הן חריפות מדי,
או כשאני רואה שהרגשות מוגזמים מדי,
או כשאני רואה שהפעולות מוקצנות מדי,
ובאופן כללי המשחק, בואו נקרא לזה, עמוס,
אני יש לי מן מחשבה בראש שזה משחק מתאמץ.
והרבה פעמים זה נכון.
במובן שהרבה פעמים לשחקן או לשחקנית האלה אין תמיכה אמיתית
מבפנים
לכל מה שהם עושים על הבמה
אז הם לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הדוושה המשחקית שלהם והאפקט יוצא חלש.

אבל אתם יודעים מה?
לפעמים More is more.
לפעמים ההתנהגות האנושית היא לא נכונה
או מסודרת
או מדויקת
או במידה המתאימה.

וכשאני אומר התנהגות אנושית אני מדבר גם על הבמה וגם בחיים.

לפעמים זה בסדר להתבאס בטירוף מאודישן רע כאילו מישהו מת,
או לחטוף את הסעיף בקטע של זעם קיצוני כשבמאי או מורה מעצבנים אותך,
או לתת ללב שלכם להישבר מעבר לכל פרופרוציות על משהו שעשו לכם,
או לחטוף התקף חרדה קטן כי משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מפחיד אתכם.

אני לא חושב באופן אישי שזאת דרך נכונה לחיות כל הזמן.
אבל אני גם לא חושב שצריך להימנע מזה בצורה שעוצרת לכם את רוח החיים,
ולפעמים צריך לשחרר את הקול בראש שאומר לכם להתנהג ולהגיב כמו שצריך.

בסך הכל אתם רוצים להיות שחקנים מגוונים ואמיתיים שיש לכם אפקט על הקהל שלכם,
וכדאי להצליח יותר ויותר אתם ח י י ב י ם להתבונן על ההרגלים המשחקיים שלכם.
כי אין חוקים שמתאימים לכולם.

אם אתם שחקנים מגזימים ומוקצנים מטבעכם
ובמשחק שלכם יש הרבה תגובות רגשיות חריפות,
והרבה פעולות גדולות מהחיים,
נסו להיות קטנים ופשוטים ומינימליסטים.
נסו להסתיר מהקהל שלכם 80 אחוז ממה שעובר עליכם ולהשאיר את הרוב בפנים.

ואם אתם שחקנים מינימליסטים וקטנים,
נסו להגזים!
יש בזה משהו מזעזע ועדיין כייפי מאוד.
זה ישחרר אצלכם משהו וזה בטוח ירחיב את גבולות הנוכחות הביתית שלכם.

לפעמים Less is more,
לפעמים More is more.
לפעמים להיות קטנים ולפעמים להיות מוגזמים,
רק לא להשתמש באותו קלף פעם אחר פעם.

 

בתמונה: ככה נראית שלווה של 40 מעלות חום. לא בתמונה – אבא על סף התקף חרדה.

 

 

 

יש רגעים על הבמה, במשחק שלכם, שמשהו נבנה ומתגבש ומעמיק.
אתם מתחילים את התרגיל או את הסצנה ומרגישים שזה הולך ומתעצם, או לחילופין הולך ומתדרדר.
יש איזשהו מהלך.
אתם מרגישים את זה והקהל מרגיש את זה.

לעומת זאת יש רגעים שזה מרגיש לא יעיל, שהרגע הבימתי מתבזבז.
רגעים שאתם לא מצליחים להחזיק.

אולי משהו רגשי לא מתממש וכל פעם שהרגש האמיתי מתקרב למשחק שלכם אתם בורחים ממנו ויש תחושה לא רציפה.
אולי זה משהו פיזי שבו אתם כל הזמן זזים על הבמה, ובעצם ומתנערים מהאפשרות של עומק.
יש שחקנים שיש להם המון מניירות קטנות וג׳סטות שגורמות למשחק שלהם להיראות מלוכלך ומבוזבז.
יכול להיות שהפעולות הבימתיות שלכם לא ממוקדות והמימוש שלהם לא קונקרטי כלומר משוחקק ומאולץ ומאומץ ובזבזני.
אולי זה משהו בכוונה הפנימית שלכם או במין הרגל בימתי של פיזור לכל עבר.

אז שימו לב לזה.

אני לא חושב שזה משהו רע,
כלומר אני חושב שיש רגעים בימתיים,
או דמויות מסוימות,
שנדרשת נוכחות בימתית כיאוטית ומפוזרת.
זה גם יכול להיראות מאוד מעניין על הבמה ולייצר אפקט צפייה לא נח אצל הקהל (לא נח במובן הטוב של המילה).

זה מתחיל להיות בעייתי כשזה קורה כל הזמן במשחק שלכם ושזה בעצם כל מה שאתם מכירים ומראים.
ומה לעשות,
אם אתם צריכים לקחת חמישה דליים של מים מהברז באמבטיה לסלון,
והדלי מלא בחורים,
והמים כל הזמן נשפכים החוצה,
אז זה בטח יהיה מעניין וחמוד ודרמטי בפעמים הראשונות,
אבל מתישהו זה כבר יהיה מעייף ולא חמוד בכלל.
ובעיקר – לא יעיל.

אני חושב עכשיו גם על עוד צורה של ביזבוז על הבמה.
לפעמים בשתי דקות הראשונות שלכם על הבמה אתם ״מבזבזים״ את כל מה שאתם יכולים להראות בחצי שעה הקרובה.
אתם מראים את כל הרגשות, את כל הצדדים הבימתיים שלכם, מיד בהתחלה.
אז ההתחלה הזאת אולי סופר מעניינת,
אבל אחר כך לא נשאר שום דבר חדש להראות.

בואו נגיד שאם אני טס מחר לחו״ל
אני לא אבזבז את כל הכסף שלי בדיוטי פרי..

אז שימו לב למה אם עושים במשחק שלכם, ולאיך אתם עושים את זה.
האם יש לכם נטייה לבזבז הכל?
האם יש לכם נטייה לפזר הכל?

אתם גם לא רוצים ליפול לכיוון השני.
אם לא רוצים משחק חסכני או קמצני, לא נדיב ואטום.

נראה לי, שכרגיל, הכל עניין של איזון.
מודעות ואיזון.

נסו דרכים שונות לשחק את הסצנה,
דרכים שונות מבחינת האיכות הבימתית של ביזבוז או חסכון.

נסו את זה.

 

 

איזה כיף זה לעלות לתרגיל או לסצנה ולמלא את זמן הבמה,
ולעשות מלא דברים,
ולהרגיש מלא רגשות שונים,
ואינספור דברים עם הטקסט,
והמון פעולות בימתיות,
ומוזיקה
או סאונדים
וממש להראות את כל מה שיש לך,
ולהרגיש את הגוף במהירות שלו ואת התחלופה המטורפת בין מצבים,
ולהגביר את הקצב,
להגביר את המהירות,
ולנוע בין ווליומים שונים של הקול,
ולמצוא מקומות שונים בבמה לפעול בהם,
ולעבוד,
לעבוד הרבה,
לעבוד המון,
לפעול,
ולהרגיש הבעה עצמית,
ויצירתיות,
ותעופה,
ומשחק משובח,
ולדעת שזה מגיע לקהל,
ולנוע משיא לשיא,
ולהגיב בהמון דרכים לפרטנר.
העומס הזה,
יש בו משהו.

לעשות הרבה.

ואיזה כיף זה
לעשות משהו אחד על הבמה.
משהו קטן או משהו גדול.
אבל אחד.
ולהתרכז בו.
ואם זאת סצנה אז להיות הכי מינימליסטים בעולם.
לשים את כל תשומת הלב בפרט אחד על הבמה
(ולא משנה אם זה דקה או עשר דקות).

לעשות קצת.

אני לא מעדיף אחד על השני.
בעצם אולי זה תקופתי אצלי.
לפעמים אני אוהב שהמון דברים קורים על הבמה,
ואולי אני גם מוביל את התלמידים שלי לעשייה מרובה.
ולפעמים אני בווייב מינימליסטי,
ואני מכוון אותם לעשות ממש ממש קצת.

מה אתם עושים במשחק שלכם?
ואיך?

שימו לב להרגלים שלכם.
שימו לב למה אתם מביאים לבמה או למצלמה.
שימו לב ותנסו לעבוד הפוך.

האם ההרגל שלכם הוא לעשות הרבה?

אולי אתם זזים הרבה כשאתם משחקים ויש לכם הרבה מניירות וג׳סטות,
או אולי כשאתם מתכוננים לסצנה יש בכם מן דריכות שהולכת להוציא מכם המון המון דברים,
ואתם מרגישים שבא לכם להראות הכל עכשיו ושתוציאו את כל מה שיש בארגז הכלים שלכם.
אם כן – אז תנסו הפוך. תנסו להתרכז במשהו אחד. במומנט אחד. או בפעולה אחת. נסו את זה.
לעשות הכי מעט שאתם יכולים.

והאם ההרגל שלכם הוא לעשות קצת?

אולי אתם נוטים להיות שחקנים מימנמליסטים שתמיד מראים משהו מאוד קטן,
ויש לכם יכולת לתשומת לב מעודנת ומפוקסת,
ואתם לא חוששים למלא את זמן הבמה שלכם בקצת דברים וקצת מידע.
גם אם זה עובד לטובתכם ומוציא מכם משחק משובח – האם זה הרגל שכבר נטוע בתוככם – לעשות קצת?
נסו פעם הבאה להיות הכי עמוסים, מפוזרים, מהירים, מוגזמים, עושים המון, כל רגע במשחק שלכם כבר עולה על גדותיו, נסו להתאמץ בתוך זה.

לא משנה באיזה משבצת אתם מוצאים את עצמכם-
זה חשוב מ א ו ד  לאימון המשחקי שלכם לעבוד נגד ההרגלים שלכם.
וגם אם זה מרגיש מוזר או מלאכותי או משחק גרוע (ויש מצב שהתוצאה של התרגיל תהיה כזאת),
זה עדיין, אני מבטיח, יאמן אצלכם איזשהו שריר שבסופו של דבר יזניק את הנוכחות הבימתית שלכם קדימה.

ובסופו של דבר הקהל מתעייף גם מזה וגם מזה.
צריך איזון.
לעשות הרבה.
לעשות קצת.
לערברב ביניהם.

לפני כמה זמן, ביקשתי מתלמידה שלי, שהיא בדרך כלל משחקת מאוד בקטן ומאוד לא מתאמץ (ומאוד מאוד מוצלח)
לנסות בתרגיל הבא שלה לעשות הכי הרבה שהיא יכולה במסגרת התרגיל.
והיא ביצעה תרגיל ביחד עם פרטנרית,
ובואו נגיד שהיא לא בדיוק הפכה לג׳ים קארי.
היא עדיין היתה מאוד מעודנת.
אבל משהו פנימי בה היה אחר. היא הרגישה לי אחרת.
הרגישה יותר סוערת והפוכה מבפנים.
אז שאלתי אותה – מה? מה קרה? מה עשית?
והיא אמרה – החלטתי שאני עושה הכי הרבה שאני יכולה כרגע.
ובזמן התרגיל הרגשתי שאני עושה המון ואפילו יכולה יותר ורוצה יותר.
ואיך יצא לדעתך? שאלתי אותה.
מרגיש לי מוזר. מרגיש שאני מתאמצת, אבל יש בזה משהו כיף.
לא הרגשתי שעשיתי הרבה. אבל היתה לי סוג של בחילה. (כל הכיתה נקרעת מצחוק).

גם אם בתוצאה הבימתית זה לא יהיה all over the place,
לפעמים
מספיק שתהיו בתחושה שאתם עושים המון,
ומשהו ישתנה.
אז בעצם,
מספיקה הכוונה או ההתכווננות,
או ההחלטה הפנימית.
עצם ההחלטה מהדהדת החוצה ומביעה את עצמה בנוכחות הבימתית שלכם.

לעשות הרבה.
לעשות קצת.
תחשבו על זה.
ותנסו דברים.

(צילום חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתם זוכרים את דדלוס?
ההוא שבנה כנפיים והחליט לעוף (על עצמו)
ואז הוא באמת עף לשמיים
אבל הוא כנראה עף לשמיים יותר מדי גבוה
כי הוא התקרב לשמש
והיא המיסה לו את הכנפיים
וזהו
זה נגמר
הוא פגש את הקרקע
די מהר
במהירות ממש גבוהה
וזהו
זה נגמר.

יש שחקנים שאני אומר להם – תעופו על עצמכם יותר.
זה חשוב.
תשחקו כאילו אתם הכוכב של הבמה
בכל רגע נתון
תהיו הדמות שתופסת בעלות על הבמה
תהיו יותר מאוהבים בעצמכם
תהיו יותר בטוחים בעצמכם
תעופו על עצמכם.

ויש שחקנים שאני אומר להם
רגע
תרגעו.
אתם יותר מדי מתבוססים באהבה עצמית
המשחק שלהם כל הזמן מלטף את עצמו
ואתם בכלל לא קשובים למה שקורה סביבכם
אז תרגיעו
תהיו צנועים יותר
תפסיקו להשוויץ במשחק שלכם
ותעשו את הדברים בצורה פשוטה וענווה.

כנראה שכמו כל דבר אחר – תמצאו את האיזון.

שתהיה לכם התעוזה של דדלוס לבנות לעצמכם כנפיים ולעוף
אבל אל תעופו גבוה מדי ואל תגיעו לשמש – זה מסוכן.
מצד שני אל תנמיכו את עצמכם יותר מדי
כי אז תטבעו מיד.

לעוף על עצמכם
כשחקנים
בדיוק במידה שצריך
לא יותר מדי
ולא פחות מדי.