Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק

לפעול את הפעולה.

 

לפעול את הפעולה

לפעול את הפעולה.

לא לחשוב אותה או להבין אותה או לעזור לה או לתכנן אותה. רק לפעול אותה.

הרבה שחקנים מבינים את חשיבות הפעולה הדרמטית, את העניין שדמות דרמטית פועלת, פועלת על הפרטנר שלה, ופועלת אפילו כשהיא לבד. הם מבינים שצריך להתבונן במחזה ובדמות שהם מגלמים ולבחור רצף של פעולות. הם מבינים את המבנה הדרמטי של הנסיבות של הדמות, ועושים עבודת הכנה מקיפה לגביי בחירת הפעולות.

אבל לפעמים שחקנים או תלמידי משחק מגיעים לשלב של הביצוע, ואני רואה שהם לא באמת פועלים, כלומר משהו בכל התכנונים שלהם נשאר כקונספט, כרעיון. הם מבינים הכל ויודעים מה צריך להתבצע ואפילו איך, אבל הם לא באמת פועלים.

שימו לב כשאתם בסצינה האם אתם משחקים את הפעולה או פועלים אותה. זה מאוד חמקמק.

כשאני עובד עם שחקנים ואני קולט שדי ברור שהם לא פעלו את הפעולה אלא הסתובבו עם הפעולה בתוך הראש שלהם, הם לפעמים לא מודעים לזה, כלומר הם בטוחים לחלוטין שהם באמת פעלו. אבל הם רק עשו בכאילו.

הדבר המדהים בפעולה היא הפשטות שלה. וכשפועלים אותה פתאום כל הסצינה משתנה. מבחינת התחושה של השחקן – כשהוא באמת פועל ולא משחקק, האנרגיה שלו, האנרגיה של הסצינה, היחסים, תשומת הלב, ובעצם הכל, מתחברים ונוצרת דינמיקה קונקרטית, של רגע ההווה, ולא רק רעיון דרמטי כללי ומעורפל.

פעולה זה לא רק בראש. זה בדינמיקה של הנוכחות של השחקן כולה. זה מבפנים ומבחוץ, זה בתחושה. כששחקנים מסיימים סצינה, ואני רואה שהם פעלו את פעולותיהן, הם אומרים לי שהם מרגישים את זה, שהם ממש מרגישים את זה בהוויה שלהם ברגע ההווה, שהם מחוברים למהלך הדרמטי לחלוטין. וזה לעומת המצב שבו הם חושבים את הפעולה או משחקים אותה, הם קולטים שהם מנותקים ממה שקורה על הבמה.

הפעולה היא כל כך פשוטה לביצוע שזה כמעט פסיכי. בסך הכל צריך לפעול אותה ולפעמים זה מרגיש אפילו קל מדי. זה פשוט וזה ישיר. אבל מתוך הפשטות מגיעה המורכבות, וכשאתם הופכים להיות יותר ויותר מיומנים, אתם מצליח להגיע למצב שדרך הפעולה מתגלה המצב הרגשי שלכם ושל הדמות, ואתם מאפשרים לתגובת הרגשיות להיות נלוות לפעולה. וכבר דיברתי על הרגש בעבר – אתם לא מאלצים אותו או הופכים את עצמכם להיות שפוטים של רגשות, אלא להיפך, אתם פועלים, ובזמן הפעולה אתם במקרה גם מרגישים כל מיני דברים.

תמיד חופרים על חשיבות הפעולה, חשיבות בחירת הפעולות, חשיבות הבנת הדמות דרך פעולותיה. אבל מבחינה ביצועית קל לשכוח שאת הפעולה צריך לפעול ולא שום דבר אחר. אז שימו לב לעצמכם בזמן הסצינה או התרגיל. תהיו מודעים. ותתאמנו על הפעולות הדרמטיות וביצוען בצורה הכי פשוטה וישירה ועניינית. פעלו את הפעולות.

https://www.facebook.com/haim.acting.coach?ref=hl

אימון משחק אחד על אחד 0507609576.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

מעבר לטכניקה.

3097132390_97c458325c_b

בזמן אמת, להתעלות מעל הטכניקה, להיות נוכחים מעבר לטכניקה.

טכניקת משחק היא כלי מצוין וחשוב,
אבל צריך להתייחס אליה כאל אימון,
כאל משהו ששייך למאחורי הקלעים.

כולכם לומדים טכניקות שונות למשחק ושיטות משחק.
יש כאלה שלומדים טכניקות שקשורות לפסיכולוגיה של דמות –
כמו שטרסברג, אדלר, סטניסלבסקי במובן מסויים ועוד אחרים.
יש כאלה שלומדים טכניקות שקשורות למשחק פיזי –
כמו לה קוק, לאבאן ושיטות של תאטרון מחול.

אתם לומדים את המבנה הבסיס של דרמה שמושתת על פעולות דרמטיות ופיזיות,
אתם לומדים לייצר דינמיקה ויחסים,
אתם לומדים לעבוד על דמות, על רצון, על רגש,
אתם עובדים עם קצבים שונים ואנרגיות שונות,
עם טקסט ועוד כל מיני דברים שעוזרים לכם לממש נוכחות בימתית אישית ומעניינת.

אבל בזמן אמת, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם הטכניקה זה להיפרד ממנה.

כשספורטאי עולה לרוץ 100 מטר או מרתון או כל דבר אחר,
הוא לא מתחיל באמצע הריצה להימתח או לעשות שכיבות שמיכה.
ופשוט רץ, בצורה הכי נקייה מסורה ופשוטה.

כנ"ל צריך להיות במשחק.

לפעמים אני רואה על הבמה שחקנים שמנסים נואשות לממש איזושהי טכניקה,
והמשחק שלהם מקוטע ומרוחק.
הסכנה הכי גדולה של הטכניקה היא שהשחקן,
במקום להיות מרוכז ברגע הבימתי ובהתרחשות הבימתית,
מתרכז בטכניקה.
ומה קורה אז?
המשחק נהיה טכני.

אני רואה שחקנים שנמצאים במין חרדה ביצועית של-
אני חייב לעשות את הקטע הזה כמו שהשיטה והטכניקה דורשת ממני –
ולא נמצאים בנוכחות משוחררת ויצירתית.

השתמשו בטכניקה אבל גם היזהרו ממנה.
אתם לא משחקים למען הטכניקה, אלא אתם משתמשים בטכניקה בשביל המשחק.

אתם יודעים, אחת הביקורות הכי גדולות על "השיטה" של לי שטרסברג
היתה שבשלב מסוים המשחק התחיל להתאים את עצמו לשיטה שלו,
והכל נהיה מנייריסטי.
שחקנים התחילו לדבר פתאום בקצב מקוטע,
החזיקו כל מיני דברים דמיוניים ביד כדי לייצר רגש (למי שמכיר – תרגילי חפץ אישי)
והפכו למכונסים וכאילו אישיים.

ככל שהשחקן נהיה יותר מיומן ומנוסה
הוא משתמש בטכניקה פחות ופחות בזמן אמת,
עד שהנוכחות והמשחק שלו הופכים להיות יותר אורגניים, הרמוניים וטבעיים.

להתעלות מעל הטכניקה, להשאיר אותה מאחוריי הקלעים,
לדעת שהטכניקה שייכת לכל מה שאנחנו לא רוצים לראות על הבמה.
להתייחס לטכניקות כאל ארגז כלים שאתם מרכיבים במהלך הלימודים והאימונים שלכם,
ארגז כלים שאתם יכולים לשלוף מתוכו כל פעם משהו אחר שאתם צריכים,
אבל בסופו של דבר אתם יכולים לבנות דברים בלעדיו.

אז מה אני אומר כאן בעצם?
הדבר הכי חשוב בטכניקה הוא לדעת מתי ואיך לעזוב אותה.
הדבר הכי חשוב במשחק הוא בזמן אמת להקשיב (אבל באמת להקשיב)
למידע שאתם מקבלים מהפרטנר ומעולמכם הפנימי,
להיות נוכחים,
ולסמוך על זה שכל העבודה שעשיתם משרתת אתכם בזמן אמת
וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להתמסר לרגע ולחוות אותו.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ה"מה" וה"איך".

IMG_1077++ copy

 

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה.
מה בתכלס קורה.
כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק.
דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה.
יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה.
או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה.
חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי.
וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר.
כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה.
למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי?
או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי.
איך הוא קורה?
הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה?
אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה.
שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה.
טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט.
אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן.
אתם לא אמורים לחפש איזשהו איזון מוחלט בין מה אתם עושים ואיך אתם עושים,
אבל כדאי לכם לשים לב,
לשים לב לבחירות שלכם – מה אתם בוחרים לעשות,
ולשים לב לביצוע שלכם – איך אתם מבצעים את בחירות שלכם – וכאן אתם יכולים לבחור להיות מפתיעים, לא צפויים, לא הגיוניים, ומאוד מאוד יצירתיים.

ואם אתם לפעמים נתקעים במשחק שלכם ומרגישים שמשהו עוד לא לגמרי עובד – נסו לשנות את ה״מה״ או נסו לשנות את ה״איך״.

(צילום: יקיר שוקרון)

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, פעולות במשחק

כמה מילים על הפעולה.

how-to-2010-03-leading-men-lm-paul-newman

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.


זה אולי נשמע משפט מעט מוזר,
אבל אני רואה בעיה חוזרת אצל הרבה תלמידים,
בעיה הקשורה לקונספט של פעולה. פעולה דרמטית.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שרובכם מבינים
את המשמעות והחשיבות של הפעולה במשחק.
באופן דרמטי קלאסי, הדמות—וגם השחקן
נמצאים תמיד במצב של פעולה.

בין אם הדמות נמצאת לבד על הבמה,
או עם עוד דמות או דמויות אחרות,
היא תמיד פועלת ומנסה להגשים משהו.
היא תמיד פועלת בתוך נסיבות דרמטיות משתנות,
ועל הדרך משנה את המצבים הרגשיים שלה.

הדמות היא למעשה סך כל הפעולות הדרמטיות שלה.

להתקיף, להביך, לזעזע, לעצבן, לצער, לשלוט, להפחיד.
לעודד, לדובב, לטפח, להרגיע, לאהוב, לשתף, להגן.

כל אחת מהדוגמאות האלה היא פעולה שניתנת לביצוע על הבמה.

כשאתם ניגשים לשחק,
אתם בעצם מסדרים לעצמכם את רצף הפעולות הדרמטיות.

מלכודות הקשורות לפעולה במשחק:

יש ארבע מלכודות עיקריות שאני מזהה אצל
שחקנים כשהם עובדים עם פעולות דרמטיות,
אז שימו לב שאתם לא נופלים לתוך מלכודת:

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.
2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.
3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.
4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

1. שחקנים לא באמת פועלים את הפעולה.

יש שחקנים שמבינים היטב את הצורך בפעולה,
בוחרים היטב רצף פעולות לסצינה,
אבל כשהם מגיעים לרגע האמת,
זה נשאר אצלם במוח או בתודעה.
זה לא מתרגם לגוף. הם לא באמת פועלים.

ברגע שנמצאים על הבמה במין שיטוט מוחי כזה,
הדינמיקה של המשחק נעלמת, ויש תחושה סטטית ולא נוחה.
ואז באופן בלתי נמנע נסחפים למין נוכחות אווירתית,
למשחק של קלישאות.

שימו לב כשאתם על הבמה, שהפעולה שלכם היא לא תיאורטית.
שאתם פועלים אותה ולא חושבים אותה.

למשל ״להרחיק אותה ממני״.
אני יכול באמת לנסות לעשות כל דבר שיגרום לה להתרחק ממני,
או אני יכול לעשות בכאילו ולשחק את הטקסט באווירה מפחידה.
זה לא עובד.

ברגע שפועלים את הפעולה באמת,
הרבה דברים מסתדרים.
קודם כל מתרכזים במשהו ספציפי ואחד,
שאפשר לבצע אותו ולא רק לחשוב עליו.
ובעקבות זאת הגוף נהיה יותר נינוח ומגויס,
והמודעות העצמית גם היא נעלמת.

וכל זה למה? כי אתם עסוקים בלעשות משהו.
וכשאתם עושים משהו יש לכם נקודת ריכוז "מחוץ לעצמכם".
אתם בפעולה.

2. שחקנים בוחרים יותר מדי פעולות בסצנה אחת.

לא צריך.
אני יודע שיש מורים שאומרים
שלכל שורה בטקסט צריך פעולה
ושיש המון ביטים בסצנה.
אני לא מאמין בזה.
עדיף שתיים שלוש פעולות מהותיות ולא להעמיס יותר מדי.
לפעמים פעולה אחת אינטנסיבית סוגרת לכם את העניין.

אז בעצם, חוץ מביצוע הפעולה,
עניין לא פחות חשוב הוא בחירת הפעולה.

מהי הפעולה המתאימה ביותר למצב מסוים של הדמות?
זה משהו שצריך להתנסות איתו ולחקור אותו.

לפעמים המידע מגיע מהמחזה עצמו,
לפעמים האינטואיציה שלכם תיתן לכם את התשובה,
לפעמים צריך לנסות כמה פעולות שונות במהלך
החזרות כדי להעמיק את הסצינה.
זה חלק מהאימון המתמשך של השחקן.

אני נותן לכם כאן כמה הנחיות יסוד וטיפים לגביי בחירת הפעולה.

  • פעולה היא דבר שאפשר לעשות תכלס, פיזית על הבמה.
    למשל ״להתחנן לעזרה״ –
    להתחנן לעזרה זה משהו שבכל שנייה
    נתונה אפשר להתחיל לעשות, על הבמה, live.
    אבל ״להרוויח הרבה כסף ולהקים משפחה״ זה יותר מדי מדומיין,
    זה שייך לעולם הבדיוני ולא לרגע ההווה על הבמה.
    אי אפשר באמת לבצע אותה כאן ועכשיו.

  • פעולה חייבת להיות ספציפית.
    ככל שהפעולה כללית,
    כך גם המשחק יהיה לא ממוקד וכל מה שתעשו יהיה כללי.
    למשל ״לגרום לו לצאת מהחדר״
    היא פעולה יותר ספציפית מ״לגרום לו לעשות שינוי בחיים״.

  • הפעולה לא יכולה להיות תלויית רגש או מצב פיזי.
    לא שלכם ולא של הפרטנר.
    רעב, עצבים, עצב, שיכרות וכו' הם
    דברים שאין לכם שליטה עליהם.
    אם תנסו לשחק אותם ולבנות עליהם פעולה,
    תשחקו שקר.
    במשחק טוב, רגש יתעורר בעקבות הפעולה בצורה אורגנית.
    הוא יהיה תוצאה.
    אז עדיף למשל ״להעמיד את האידיוט הזה במקום״
    ולא ״להראות לאידיוט הזה כמה אני עצבני.״

3. שחקנים לא בודקים אם הפעולה הצליחה או נכשלה.

לפעולה צריך להיות חותם.
משהו חד משמעי שדרכו אתם
יכולים לראות אם הצלחתם או אם נכשלתם.
כלומר זו פעולה עם סוף. וזה היופי בפעולה.

בזמן אמת אתם יכולים לראות על הפרטנר אם זה עובד.
אם אתם מפתים, שימו לב אם הפרטנר/ית מתחרמן/נת.
אם אתם מפחידים שימו לב אם הוא מפחד.
אם אתם מנסים להצחיק אותו אתם תראו אם זה עובד.

במילים אחרות לפעולה יש מן מכסה שסוגר אותה
ומד פנימי שבודק אם היא עובדת.
ואם לא היא מאבדת מהאפקטיביות שלה ונהית תלושה.

4. שחקנים מנתקים את הפעולה ממטרה.

הרבה פעמים שחקנים בוחרים פועל כלשהו ועובדים איתו.
למשל ״להפחיד״.
אם אני נכנס לבמה עם הפעולה הזאת, אני נכנס למלכודת,
כי במקום שהפעולה תשרת משהו,
היא הופכת להיות המרכז של עצמה,ואז אין התקדמות, אלה תקיעות.

הפעולה הזאת חייבת להיות מחוברת למשהו, למטרה.
אני מפחיד את יוליה.
אני מצחיק את האחות.
אני מחפש עזרה.
אני חולם על אהבה.

שימו לב כי זאת מלכודת שאני רואה הרבה.
יותר מדי שחקנים זורקים שמות של פועל לאוויר
כאילו זה מספיק לבנות פעולה דרמטית.

אם יש סצינה של מוות,
אז הדרך הלא נכונה היא לבחור את הפעולה ״למות״.
הרבה יותר מעניין ונכון לבחור משהו כמו:
״להילחם עם המוות״ או ״לצחוק על המוות״
או יותר טוב אפילו יותר טוב ״להיפרד מהחיים״.

ועכשיו הכי חשוב – ליישם.
פעולה היא משהו שכיף לעשות.
הכוונה לכיף היא לאו דווקא משהו מצחיק או קל,
אלא משהו שמפעיל אתכם, שנוגע בכם,
שאתם מזדהים איתו.
עדיף להגדיר לעצמכם פעולה
בצורה שתרצו לבצע ולא כמשהו משעמם או סתמי.

הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות עם הפעולה
היא לפעול אותה.

אתם צריכים להגיע למשחק שבו אתם באמת פועלים.
וזה מתחיל עם מודעות.
שימו לב.

שימו לב לפעולות דרמטיות סביבכם.
שימו לב כשאתם רואים הצגה או סרט –
מה השחקנים בוחרים לעשות
ואיך הם עושים את זה.

שימו לב גם בחיים האמיתיים לאנשים סביבכם
ואיך הם מתנהלים אחד עם השני.

והכי חשוב – תהיו מודעים לעצמכם.
מה הפעולות שאתם מבצעים בצורה מיידית
ומה יותר קשה או מאתגר עבורכם.

שימו לב בזמן המשחק שאתם באמת פועלים.
בסופו של דבר אתם תרגישו את זה בגוף.

כשפועלים יש אנרגיה דינמית,
אתם מבצעים משהו,
אתם מניעים את הסצינה,
אתם לא עושים בכאילו,
אתם לא באווירה של התוצאה של הפעולה.

הפעולה עוזרת לכם להיות קונקרטיים,
אמיתיים, ובעיקר,
מחוברים לרגע ההווה.

 

 

 

 

 

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

רגשות במשחק, כמה נקודות למחשבה.

woman-screaming2

קודם כל, הנה חמישה עקרונות שקשורים לעבודה עם רגשות:

1. הרגש תמיד זז,
2. הרגש לא רוצה להיות,
3. הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
4. אי אפשר לבנות על הרגש,
5. הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

לפני כמה ימים התעצבנתי. ממש חטפתי את הסעיף.
הייתי באוטו, הייתי צריך להגיע לגן לאסוף את הילדים,
ובלה בלה בלה, ואני נוסע באוטו,
ומונית שהיתה שתי מכוניות לפניי פתאום עוצרת באמצע הכביש,
חוסמת את כל הכביש, וכולם מחכים,
וזה היה שש או שבע דקות, וזה הרגיש כמו חצי שעה,
ואני יושב שם, ואני מרגיש שאני מתעצבן.
אני לא רוצה להתעצבן.
אבל אני מתעצבן.
אני ממש לא רוצה שהעצבים האלה יגיעו אליי עכשיו,
אני רוצה להיות קול וסבבה,
אבל הם מגיעים,
ואני חוטף ת׳סעיף.

העצבים, כמו שאר הרגשות, מגיעים אלינו בלי שנרצה אותם.
אנחנו לא רוצים לבכות, אבל אנחנו בוכים.
אנחנו לא רוצים לכעוס, אבל אנחנו כועסים.
אנחנו לא רוצים להראות לו/לה שאנחנו מתאהבים, אבל אנחנו מתאהבים.
אנחנו ממש לא רוצים לקנא, אבל זה קורה.

ובאמת, מלכודת מאוד גדולה במשחק, ומה שאני רואה אצל הרבה שחקנים,
זה שהם מנסים להרגיש יותר מדי ויותר מדי בכח.

המלכודת מהצד השני היא ששחקנים לא מוכנים להרגיש ולא רוצים להרגיש,
ומתאמצים יותר מדי להסתיר את הרגשות שלהם.

האם גם אתם נופלים לאחת הקבוצות האלה?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן רוצים להרגיש?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן נמנעים מרגשות?

אלה כל הזמן רוצים
לכעוס לבכות לצחוק להרגיש אהבה או שנאה
ובכל רגע בסצנה משקיעים המון מאמץ
בניסיון לייצר רגשות ולחוות אותם.

ואלה, שברגע שיש רמז
לחוויה רגשית אמיתית כשהם משחקים,
מיד קופאים, מתאפקים ונסגרים.

צריך להיות מאוד עדינים עם הרגשות במשחק וצריך לדעת איך לעבוד איתם.

הרגש הוא לא הדבר העיקרי במשחק.

הרגש הוא לא הדבר העיקר במשחק,
להיפך, הוא תופעת לוואי.
הרגש נלווה לסצנה ולפעולה של השחקן.
תשומת הלב שלכם צריכה להיות מופנית לפעולה
או לפרטנר או למקום שאתם נמצאים בו
או למטרה של הדמות שלכם, ותוך כדי ההתנהלות שלכם אתם גם מרגישים.

ברגע שהדבר העיקרי במשחק שלכם הוא הרגש –
כלומר ברגע שאתם שואפים לממש רגש, אז משהו לא בסדר.
הרגש מלווה את הסצנה ולא מוביל אותה.

זיכרו זאת זה טוב טוב – הרגש הוא לא הדבר העיקרי והחשוב במשחק.

עקרון מספר 1 – הרגש תמיד זז.

באנגלית אומרים emotion.
e – motion.
אנרגיה בתנועה.
אני רואה שחקנים שנכנסים לסצנה וישר חווים חוויה רגשית קפואה ומלודרמטית.
אין שם תנועה, אין שם תזוזה.
הן מתקבעים על עצב או כעס או כאב או אושר,
וזה נשאר בלי לזוז, וזה לא נותן להם לחיות באופן חופשי על הבמה,
וזה לא משכנע, וזה מעייף לצפייה.
שימו לב איך הרגשות כל הזמן משתנים.
הבכי משנה את הקצב שלו ואת האינטנסיביות שלו,
עצבים יכולים להפוך בשנייה לחרטה או לאהבה,
משהו יכול להיות מאוד רגוע ואז להחריף.
הרגש תמיד זז.
וכמו שכתבתי קודם, הוא משני לפעולה ולנסיבות,
הוא בא והולך, והוא כל הזמן משתנה.

עקרון מספר 2 – הרגש לא רוצה להיות.

זה הכי בולט בבכי.
סצנות הבכי הכי יפות הן כשהשחקן או השחקנית
ממש לא רוצים לבכות,
ויש איפוק מסוים, ויש רצון לרסן את זה,
ואז זה יוצא, למרות המאמצים ולמרות הקושי,
ואז רואים מאבק קטן ברגש.
בעיניי זה נכון לא רק לבכי אלא לכל הרגשות.
כמו שכתבתי בהתחלה – לא רציתי לחטוף ת׳סעיף
אבל זה היה חזק ממני.
שימו לב לחוויה הרגשית שלכם בסצנה, שימו לב לרגשות.
האם אתם עוזרים להם?
האם אתם ממש מנסים להרגיש או ממש מנסים לא להרגיש?

עקרון מספר 3 – הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה.

יש טריגר לרגשות.
יש זיכרון שגורם לכם לבכות.
יש ריח שגורם לכם להתרגש.
יש אדם שגורם לכם להתעצבן.
יש מקום שגורם לכם פחד.
כשאתם עובדים על רגשות במשחק, אל תתרכזו ברגש עצמו,
אלא במה שמביא את הרגש, במה שגורם לו להיות.
תיזכרו באדם ולא בעצבים,
תיזכרו במקום ולא בפחד.
עיבדו רק עם הטריגר ותנו לרגש להיות תוצאה.
אם הרגש הוא המטרה, המשחק יהיה מלאכותי ותקוע.

עקרון מספר 4 – אי אפשר לבנות על הרגש.

יש שחקנים שמגיעים לבצע סצנה בשיעור,
וכל הפוקוס שלהם הוא על הרגע של הבכי.
הם כל כך מחכים לזה וכל כך מתכוננים לזה,
והם שוכחים מדברים אחרים בסצנה.
יש להם ציפייה פסיכית להפגיז מבחינה רגשית,
והם מחרפנים את עצמם.
ואז הסצנה מתחילה, ואז הרגע מגיע ו..
אין בכי.
אז או שהם עושים בכאילו ובוכים בצורה מלאכותית,
או שהם נתקעים ולא מצליחים להמשיך,
או שהם עוזבים את זה וממשיכים הלאה.
בתכלס – הבכי הוא לא הדבר הכי חשוב סצנה.

כמו שאמרתי – הרגשות הם לא הדבר הכי חשוב במשחק.
אי אפשר לבנות על הרגש שיגיע בדיוק בשנייה הנכונה כמו שתכננתם.

הרגש הוא לא צפוי, הוא זז כל הזמן והוא לא רוצה להיות.
אז עדיף שתורידו אותו מהבמה.

אני מאמין בשחקנים שאני עובד איתם.
ואני מאמין שהרגשות שלהם רוצים לבוא לידי ביטוי.
ואני מאמין שדווקא כשמשחררים את האחריות הזאת,
הרגש מגיע והוא מאוד נכון לסצנה.
לפעמים במקום בכי מגיע משהו אחר,
לפעמים במקום כעס יש צחוק שלאט לאט הופך לכעס.
עדיף לא לבנות על הרגש,
עדיף להתרכז בפעולה, בסיטואציה, בפרנטר,
ולתת לרגש לבוא וללכת,
ולסמוך על זה שהרגש הנכון יגיע בזמן הנכון.
הרי אתם עובדים על סצנה, ומוכנים אליה,
והגוף שלכם מעורב,
והרגשות שלכם זמינים.
ואם תהיו נגישים ופתוחים, אתם תרגישו את הדבר הנכון.
ואם לא תרגישו – אני בטוח שהאפקט יהיה חד ומטריד,
והקהל יצא עם תובנה לגביי הדמות.

עקרון מספר 5 – הרגש הוא לא שלי אלא עובר דרכי.

בעקרון הראשון אמרנו שרגש זה אנרגיה בתנועה.
אנרגיה שמגיעה אלינו לגוף או לתודעה,
וכמו שהיא באה ככה היא הולכת.
יש שחקנים שמפחדים להרגיש על הבמה.
אני רואה את זה המון.
הם מתחילים תרגיל או סצנה,
והם מאוד מחוברים למה שקורה,
ואני רואה עליהם שמשהו רגשי מתחיל לקרות,
אבל הם שמים ברקס וקופאים ולא מוכנים לתת לזה להיות.
אחר כל כשאני מדבר איתם אני מבין שהם לא רוצים,
שהם מפחדים להיחשף עם הרגשות שלהם,
או שהם מפחדים להיתקע עם הרגש הזה,
או שהם מפחדים לאבד את הגבול.
ואנחנו מנסים להגדיר ביחד את הרגש כמשהו שהוא לא שלהם,
אלא נמצא כרגע אצלם.

זה מגניב לא?
במקום להגיד ״אני עצוב״,
אפשר להגיד ״יש בי עכשיו עצב״.
ואז זה הכי אישי אבל גם הכי לא אישי,
זה שייך לכולם.

וזה גם מה שהקהל כל כך יכול להזדהות איתו.
הקהל רואה את הכעס נמצא כרגע אצל השחקן,
אבל הוא מזהה שיש לו בדיוק אותו כעס לפעמים,
שזה עובר מאחד לשני,
שזה שייך לכולם.
זה מצחיק לחשוב על זה שהרגשות הם מצד אחד הכי אישיים
והכי שלנו,
אבל מצד שני הם עוברים מאחד לשני כל הזמן.

יש גם משהו מדבק ברגשות.
לפעמים מישהו בוכה על הבמה,
ואז מישהו אחר בוכה בקהל,
ולפעמים זה מדבק בדיליי
נאמר אחריי חצי שעה.
זה גם מאוד עוזר לשחקן להבין שהוא יכול
להיות בחוויה רגשית מאוד אינטנסיבית
ועמוקה
ואחר כך הרגשות האלה יצאו ממנו וימשיכו הלאה
למישהו אחר.

הרגש הוא לא שלי,
הוא עובר דרכי,
הוא כרגע אצלי,
עד שהוא ימשיך הלאה.

אז בואו נסכם:
ברגע שהרגשות לא אורגניים ואוטנטים
כולם ישר קולטים אז זה,
גם הבמאי,
גם השחקנים,
גם הקהל.
אני אוהב רגשות על הבמה,
אבל אני אוהב אותם כשהם מדויקים,
כי הגבול מאוד דק,
וברגע שזה לא עובד
זה ממש לא עובד.

זיכרו:
הרגש תמיד זז,
הרגש לא רוצה להיות,
הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
אי אפשר לבנות על הרגש,
הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.

 

 

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, נשימות, עבודה עצמית במשחק

איך זה עובד?

 

DSC_5086

 

 

הדבר הראשון שאני מסתכל עליו כשתלמיד או תלמידה באים לשעור, זה איך התלמיד נושם. יש המון מידע בנשימות.

הנשימה משפיעה על המשחק באופן ישיר, ובעצם המשחק תלוי באיך התלמיד נושם. 

מהנסיון שלי, חמישים אחוז מהעבודה, אם לא יותר, קשור לנשימות. כשבן אדם משחק כאילו הוא נושם, ולא באמת מכניס ומוציא אוויר, אז החמצן לא מגיע למוח ולא מגיע למרכזי רגשות בגוף. השחקן לא באמת מקשיב.

זאת בעיה.

אף אחד לא עושה את זה בכוונה. זה בדרך כלל נובע מהתרגשות או מקיפאון.

כשהשחקן מתחיל לנשום בצורה אמיתית, אז הטקסט נהיה הרבה יותר חי. יש יותר ניואנסים. וגם העיניים נפתחות. ההבעה הופכת להיות יותר עמוקה ומעניינת. לא קפואה.

אחרי שפותרים את עניין הנשימה, יש שתי דרכים שאפשר דרכן להתייחס לעבודת המשחק – אחת זה לשים את הפוקוס על השחקן עצמו, והשניה זה לדבר על הדמות.

יש שחקנים שנוח להם לדבר רק על הדמות.

מה עובר עליה? מה היא צריכה? מה היא רוצה? למה היא מתנהגת ככה? איזה סוג אנרגיה ואופי יש לה?

ויש שחקנים שיותר נוח להם לעבוד מתוך הסתכלות עצמית.

איך הדמות מזכירה לך אותך? מה אתה או את הייתם עושים במקומה? מה הסיטואציה שלה מזכירה לך מהחיים שלך?

ומשם העבודה על המונולוג או על הסצינה ממשיכים.

זה תהליך מרתק, עדין, שחלקים ממנו באים בקלות, ולפעמים מתעוררים קשיים.

האחריות שלי בתור מורה ומאמן שחקנים הוא לראות ולזהות איזה סוג הכוונה השחקן או השחקנית צריכים ממני.

בינתיים שימו לב לנשימות שלכם כשאתם משחקים. שימו לב שאתם באמת מכניסים ומוציאים חמצן לגוף.

 

[צילום- חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]