Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

DSC_4695

 

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

יש תמיד את הפרטנר שלך, שאת מגיבה אליו כל הזמן במשחק שלך,
הפרטנר (או הפרטנרית) נותן לך כל הזמן גירויים, דרך הטקסט שהוא אומר, ודרך המבט בעיניים שלו,
לאורך כל הסצינה את מגיבה, מגיבה באמת, בהווה שלך, לכל מה שקורה עם הפרטנר.
ולפעמים זה דברים שאת יודעת שהולכים לקרות בסצינה – למשל את יודעת שתתעצבני,
ולפעמים זה כל מיני הפתעות קטנות וגדולות בביצוע שלך,
כל מיני ניואנסים קטנים או רגשות שצצים או מבטים או כל דבר אחר בתגובה שלך-
שזה הכי כיף כמובן
וגם משאיר את המשחק ספונטני ושונה כל פעם,
ובכלל,
דרך הפרנטר את יכולה לשכוח מעצמך ולשים את הפוקוס החוצה כך שאת באמת נמצאת במצב יצירתי פתוח,
במצב מוכן לתגובתיות,
וזה משהו להישען עליו,
וזה מפעיל אותך בכל מיני צורות,
ואת לא לבד – את עם הפרטנר ביחסים משתנים – את פועלת עליו ואת מגיבה אליו,
ולפעמים כל מה שצריך זה לזוז צעד אחד הצידה ואחורה על הבמה וכל היחסים ביניכם משתנים,
וזה מעניין לראות,
וזה יחסים מובהקים של משחק.

ויש תמיד את הבמה.
היחסים שלך מול הבמה.
מה זה המקום שבתוכו את משחקת?
מה הוא גורם לך להרגיש או לרצות?
את יכולה להיכנס לבמה בתור דמות ומיד הקהל יבין שהמקום הזה עושה לך רע למשל,
עוד לפני שפצית את הפה, עוד לפני שעשית משהו.
יש לך יחסים עם המקום, שקצת כמו פרנטר – את מגיבה אל המקום דרך הנוכחות שלך ודרך המשחק שלך,
והיחסים ברורים.
אני אוהב לראות שחקנית על הבמה ברגעים הראשונים של הסצינה עוד לפני שמשהו דרמטי קורה,
ולהרגיש או להבין מה היחסים בין הדמות למקום.
המקום, המרחב נותנים לך כל כך הרבה מידע,
ואת מתנהלת ביחסים עם העולם התלת מימדי של הבמה, שהם עסיסיים לא פחות מאשר עם פרטנר.

אבל תמיד תמיד תמיד יש לך את היחסים עם עצמך.
היחסים שלך עם עצמך בתור פרפורמרית.
היחסים שלך עם הדמות שאת מגלמת.
אני אומר לשחקנים שלי שיזהרו שכשהם עם פרטנר על הבמה בדיאלוג, שלא יישכחו מה עובר עליהם עם עצמם,
תוך כדי הסצינה,
כי תמיד יש לך איזשהו עניין עם הפרנטר ובו זמנית איזשהו עניין עם עצמך.

ולפעמים זה קורה אפילו בטעות.
למשל אני יכול לראות שחקנית שלגמרי מאוכזבת מהביצוע שלה תוך כדי הסצינה,
ואני רואה, ממש רואה, שכשהיא משחקת יש עוד רובד של יחסים עצמיים שנכנסים איכשהו לתוך העולם של הדמות,
ומביאים לי רב גוניות של יחסים,
קורה לה משהו עם הפרטנר, קורה לה משהו עם עצמה, קורה לה משהו עם המקום.
זה מגניב אותי אותי בטירוף.
אבל מה שעושה את זה מעניין זה שהיא חושפת את זה,
כלומר היא מוכנה להראות את התגובה הרגשית שלה, ואת האכזבה שלה מעצמה, בזמן שהיא משחקת עם הפרטנר,
וזה מחזיר למשהו בסיסי של להסכים שיראו מה עובר עלייך על הבמה, ולהסכים להרגיש רגשות מכל מיני סוגים,
בין אם הם כתגובה לפרטנר או לעצמך.

ויש כמובן את היחסים בינך לבין עצמך לא רק על הבמה,
אלא בכלל כשחקנית, כפרפורמרית, כאמנית.
מה זה הקול הפנימי הזה, הרוח היצירתית שממלאים אותך מבפנים
ואיך את נותנת להם לצאת החוצה בעבודה הבימתית שלך,
והאם את בכלל מקשיבה למה שקורה לך בפנים?
לדחפים האמנותיים, לאינטואיציות שלך?
ומה את עושה אם האימפולס הזה, עם הפנימיות שלך כשאת יוצרת?

וכולם מדברים עכשיו על הקורונה שזאת הזדמנות,
או לא יודע מה – מקום שבו כל אחד מתמודד עם עצמו ומכיר את עצמו – אתם יודעים – כולם אומרים את זה עכשיו.

ואני מרגיש תמיד שלשחקנים יש מן עולם פנימי פסיכי שאין בו מגבלות ואין בו גבולות ואין לו חוקים,
בתוך הראש שלך הכל יכול לקרות, זה אינסופי בצורה כמעט מטפיזית ורוחנית,
אין משהו שלא יכול לקרות לך מבפנים בפנטזיות, ביכולות היצירתיות שלך.

ובעצם, הגוף שלך והקול שלך והאנרגיה שלך על הבמה זה חלק פצפון ממש פצפון וזעיר מהעולם הפנימי העצום הענק העמוק האינסופי הזה,
זה מרחב שהוא את באמת,
ויש בו כל כך הרבה כוחות, ואיכויות, וגוונים, וקולות, ודחפים, ודימויים, ואסוציאציות, ואפשרויות,
ולפעמים את שוכחת ומזדהה רק עם איך שאת רגילה להיות בגוף שלך עכשיו על הבמה.

אז איזה יחסים את מקיימת עם הקולות האלה, הדחפים האלה, האיפולסים היצירתיים האלה?

יש כאלה שלא מאמינים לעצמם.
יש כאלה שעפים על זה כל הזמן ומממשים כל דבר שעולה להם בראש.
יש כאלה שזה מעורר בהם מבוכה ובושה – כלומר הם בחיים לא יעיזו לעשות כל מיני דברים יצירתיים שרוצים להתממש.
יש כאלה שמטילים בזה ספק.
ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות ופשוט עושים, מייצרים, מגיבים, יוצרים, פעולים, פשוט עוקבים אחריי ההשראות הפנימיות שלהם.
יש כאלה שיורדים על עצמם וחושבים שמה שעובר עליהם בפנים זה לא יכול להיות טוב ומעדיפים לפעול כמו שמישהו אחר היה פועל.

יש יחסים בינך לבין עצמך.
כבן אדם,
וכיוצרת,
וכשחקנית,
וזה משהו שמלווה את הנוכחות הבימתית שלך,
ועושה את המשחק שלך לאחד ויחיד שלא היה כמותו בעולם כולו,
ולפעמים אלה יחסים אפלים,
ולפעמים אלה יחסים קיטשים,
ולא משנה איזה יחסים יש לך עם עצמך – אותי זה ת מ י ד מעניין,
ולדעתי זה תמיד עושה משהו חשוב למשחק שלך ולנוכחות שלך,
וכמו כל יחסים אחרים – היחסים בינך לבין עצמך הם דינמיים,
ותמיד
יכולים
(וצריכים)
להשתנות.

 

(בתמונה – אני בשיעור ממזמן – משנת 2017. איך אני מתגעגע לחזור לסטודיו ולעבוד עם שחקנים.. צילם ברגישות חנני הורוביץ המופלא).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

להיות פתוחים על הבמה.

IMG_2360

להיות פתוחים על הבמה.

להיות במצב נוכחות שמסכים לתת,

להיות במצב נוכחות שמסכים לקבל.

אתם רוצים לתת משהו לפרנטר שלכם,
אתם רוצים לתת משהו לקהל שלכם דרך המשחק,
אתם רוצים להעניק משהו לטקסט שאתם אומרים,
לדמות שאתם מגלמים,
אתם רוצים לתת משהו לבמה או למצלמה,
להיות במצב של פתיחות כדי לאפשר את הנתינה הזאת.

אתם רוצים לקבל משהו מהפרטנר שלכם כשאתם משחקים,
אתם רוצים לקבל איזשהי אנרגיה מהבמה,
אתם רוצים לקבל השראה מבפנים,
אתם רוצים להיות פתוחים עם הגוף כדי שהוא יוכל להביע את עצמו ולקבל מהעולם הבימתי טריגרים.

אני רואה הרבה פעמים משחק שהוא סגור,
סגור גם בגישה שלו וסגור גם בתוצר,
כאילו שמשהו התגלה בחדר חזרות וזהו סוגרים את זה כמו מוצר,
כמו משהו שיש לו סוף,

אבל זה כל כך נפלא במשחק שהוא תמיד דינמי,
שכל טייק מול המצלמה יכול להיות קצת אחר,
שכל ערב על הבמה יכול להיות קצת אחר,
וזה דורש פתיחות,
זה דורש אנרגיה פתוחה,
והבנה שמשהו בכם לא רוצה לסגור את הנוכחות אלא לפתוח אותה.

ואז כל רגע הוא חדש.

ואז גם עוד דבר מעולה קורה לכם.

ברגע שאתם מתאמנים בלהיות פתוחים במשחק שלכם,
כל עולמכם היצירתי והמעשי מתגמש.

פתאום אתם גם נפתחים לעוד הזדמנויות בקריירה שלכם.

פתאום אתם מוכנים לקבל עוד מהשחקנים שאתם עובדים איתם, מהבמאים שאתם עובדים איתם,
פתאום יש עוד דברים שלא חשבתם שיקרו לכם,
כי נפתחתם.

להיפתח לתת בתור שחקנים,
להיפתח לקבל בתור שחקנים.

בתמונה – השמיים בירושלים היום.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

3428e71fcf35c0abe50b627da1e7ee42

 

תלמיד שלי מסיים תרגיל עם פרנטר,
וכשאנחנו מדברים על זה בסוף הוא אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל.
ואני רואה איך הוא מאוכזב מעצמו.

אבל מה,
הסצנה שהוא עשה על הבמה היתה פשוט עילוי,
בחיי.
יושבים שני בחורים על הבמה, מאוד מרוחקים זה מזה,
מדברים קצת, לא הרבה,
וכולנו בקהל מרגישים
ממש ממש מרגישים,
את היחסים הדרמטיים,
כן דרמטיים,
זולגים בין שניהם וממלאים את הבמה כולה.

זה קצת קשה לי להסביר את זה במילים,
כי זאת היתה תחושה ממש מיוחדת וקסומה של רגע בימתי אחד עדין ומאוד ברור,
בין שתי דמויות,
מאוד מנוכרות ומבודדות בעולם,
שתי דמויות שמנסות לייצר תקשורת וקצת מצליחות וקצת לא מצליחות,
והתלמידים/משתתפים/שחקנים שלי
היו  מ ע ו ל י ם.

לפעמים במשחק מבינים מה קורה, כלומר הקהל מבין מה קורה על הבמה,
ולפעמים הוא מרגיש את זה, כאילו מרגיש באנרגיה שנבנית בין שתי הדמויות את העניין, את הסיפור, את המשחק, את היחסים.
לפעמים השחקנים מבינים את האירוע הדרמטי ואת היחסים של הדמויות,
ולפעמים הם ממש חווים את זה בזמן אמת מול העיניים שלנו.
וזה בדיוק מה שקרה.
זה היה מאוד משכנע, ומאוד אישי, ומאוד מעודן, ומאוד מרגש בלי להיות מסחטת רגשות.

את מה הקטע עם זה שהוא הרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל?

למדנו בשיעור הזה טכניקה שנקראת סטטוסים (שזה אומר בקצרה מצבים של נוחות ובטחון עצמי של דמות מול דמות אחרת או מול המקום שהיא נמצאת בו).
והתרגיל היה ממש פשוט – לעשות סצנה בסטטוס נמוך מול דמות אחרת בססטוס נמוך.

והוא הרגיש שזה לא היה תרגיל של סטטוסים אלא משהו אחר.

ואני מסכים איתו. הוא לא בדיוק עשה את התרגיל. אבל! הוא הביא אותה במשחק משובח.

וזה מעלה כאן נקודה ממש ממש חשובה.

כל טכניקה שאתם לומדים בשיעורי משחק היא לא המטרה.
היא ממש לא המטרה.
הטכניקה היא רק דלת שיכולה לעזור לכם להיכנס למשחק מהמם.
זהו.

ואני פוגש הרבה שחקנים שהפוקוס שלהם הוא על הטכניקה עצמה ולא על המשחק ולא על הרגע שהם יכולים ליצור.
ואז נוצר פיצול.

הן מתכוונים לשחק או להגיש איזשהו תרגיל בנוכחות בימתית,
אבל תשומת לב שלהם היא על מה הטכניקה דורשת מהם לעשות כרגע.

וזאת  ט ע ו ת.

אם הייתם עכשיו אצן באולימפידה בתחרות 400 מטר לא הייתם מתרכזים בזמן הריצה בחימום או במתיחות או בלא יודע מה עושים שם כדי להתכונן.
הייתם רצים ומפנים את התודעה שלכם במאה אחוז לריצה עכשיו.

וזה די אותו דבר עם טכניקה של משחק.
היא מכינה אתכם
וטוב להתאמן עליה
אבל כשאתם משחקים אתם חייבים לשחרר אותה ולהשתמש בה במקום שהיא תשתמש בכם.

ואמרתי לתלמיד הזה לא מעניינת אותי הטכניקה בכלל.
מעניין אותי שהבאת כאן משחק בן ז**ה וכולנו כאן בקהל התמוטטנו מכם,
וזהו.

אז זיכרו את זה.
זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

(בתמונה פיליפ סימור הופמן במשחק משובח מתוך הסרט מגנוליה. הוא משחק בסצנה עם טום קרוז. טום קרוז בוכה – ורואים שהוא מגייס כל טכניקה שהוא יכול בעולם להביא סצנת בכי מאוד מאולצת וטכנית ולחוצה. ופיליפ, בפריים של איזה חמש שניות עוצם את העיניים ופותח אותן והן מלאות בדמעות ובשברון לב אמיתי ונטול מאמץ ונטול טכניקה).

(וגם – כתבתי בעבר על ״מעבר לטכניקה״ כאן. מוזמנים לקרוא.)

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לתת לסצנה לעשות את שלה.

IMG_1126 (1)

 

לפעמים צריך לתת לסצנה לעשות שלה.

לא להתקיף אותה,
לא לפצח אותה עד הסוף,
לא לחשוב שצריך לעשות אותה נכון, הכי נכון,
להיפרד מהמחשבה שיש דרך לבצע אותה,
להיפרד מחרדת הביצוע,
להיפרד מהטכניקה ה״נכונה״ לגשת אליה.

לפעמים צריך לקרוא את הסצנה,
ולתת לה להשפיע עליכם לא דרך השכל ודרך ההגיון,
אלא דרך דלת יצירתית בתודעה שלכם,
דרך רצף של דימויים ותחושות ואסוציאציות,
דרך קצב ואנרגיה וזרימה,
עם השראה שעוקפת את המח ואת יכולות הניתוח שלכם.

תראו,
אני לא מתכוון לזה שאתם צריכים להיות עצלנים ולא להשקיע מחשבה בסצנה וסתם לבצע את המילים ולאלתר הכל.
אבל הרבה פעמים אני רואה שחקנים שהם כל כך מוכנים עם כל משפט,
שהם ניתחו לסצנה את הצורה והכל ברור ומוחלט מראש,
שהם מבינים את המבנה הדרמטי ואת הפעולות וכל זה,
ואז זה מרגיש לגמרי טכני.
וזה מרגיש כמו מלחמה,
כאילו הם תוקפים את הסצנה, ומנסים לנצח.

אז לא.

יש אמצע.

יש לי תרגיל שאני נותן לתלמידים טקסט בשיעור,
בלי שהם קראו אותו מראש,
ואז בשיעור הם קוראים אותו בקול בין חמש לעשר פעמים,
כל פעם מול תלמיד אחד,
כל פעם בדרך קצת אחרת,
פשוט מחזיקים את הטקסט ביד ומסתכלים על הפרטנר שלהם ונותנים לטקסט לצאת מהפה,
וכמובן אני נותן עוד אלמנטים ונקודות לשים לב אליהן בקריאה,
וקוראים את זה הכי פשוט והכי לפרנטר,
ואז אחריי כמה קריאות כאלה מניחים את הדף,
וכל אחד עושה את הטקסט  – כלומר את מה שהוא זוכר מהטקסט כרגע,
בצורה שיוצאת לו.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מדהים אותי כמה כל שחקן זוכר מהטקסט בלי שהוא למד אותו בעל פה בצורה פורמלית.
ומדהים אותי איך יוצאת אינטרפרטציה חד פעמית ואישית ומאוד מחוברת לדמות ולטקסט.
ומדהים אותי איך השראה נוחתת על שחקן או שחקנית ואיך אפשר פשוט לאפשר למשחק משובח לצאת מאיתנו בלי לייצר כל הזמן.

אז שוב אני חוזר – זה לא נגמר בזה. חייבים גם לעבוד על הטקסט.
אבל חייבים גם לתת לטקסט ולסצנה להשפיע עליכם בצורה יותר חופשית ויצירתית לפני שאתם מתקיפים אותה ומפצחים אותה.

והכי אני אוהב ששחקנים מבצעים סצנה ואני מרגיש שהם לא מבצעים אותה אלא היא מבצעת אותם,
שהם מתמסרים לטקסט ולעולם הבדיוני בצורה שאני מרגיש שהם לא עושים את זה,
אלא הכל זה תגובה,
תגובה לדמות,
תגובה לטקסט,
תגובה לפרטנר,
לבמה.

לתת לסצנה לעשות את שלה.

(בתמונה – תלמידים אהובים שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי מגישים סצנה כמו שרק הם יכולים).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

רק הסתכלתי על הידיים – או – לפעמים לא צריך לשחק כלום בכלל.

רק הסתכלתי על הידיים

 

שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),

והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.

הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.

ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?

רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.

מ ה מ ם.

אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.

לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,

ולפעמים זה רק דימוי.

לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.

ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.

ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.

ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.

לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.

לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.

דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.

רק הסתכלתי על הידיים.

אהבתי.

(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

נדיבות.

IMG_0835

 

לפעמים אני הולך לראות הצגה ואני מרגיש שאני מקבל משהו.
מקבל השראה או התרוממות רוח,
או אולי ריגוש ועצב,
זה יכול להיות גם עצבים או התנגדות או הדיפה,
אבל אני מרגיש את האנרגיה,
אני מרגיש שנותנים לי כאן משהו, ממלאים אותי במשהו, אני מרגיש את זה בגוף ובתודעה.

ולפעמים אני הולך לראות הצגה או מופע ויוצא תשוש.
כאילו גזלו ממני את כל האנרגיות.
כאילו לקחו ממני משהו מתוכי,
לקחו ממני וסחטו לי את הצורה,
וזה לא בקטע של לעורר אצלי איזושהי תגובה חמורה או חוסר נוחות,
אלא יותר בקטע שלא מעוררים אצלי משהו אלא גונבים ממני משהו.

לפעמים שחקנים הם נדיבים.
הם מעניקים משהו לקהל,
או לפרטנר,
או לעצמם אפילו,
ובצורה מוזרה יכול להיות שהם נדיבים לבמה, לחלל שהם פועלים בו,
או אולי נדיבים לזמן הזה, לרגע ההווה שכולנו עדים לו,
ואולי הם נדיבים במחשבות שלהם, בדימויים שהם מייצרים, ברגשות שהם חושפים.

ויש שחקנים שהם קמצנים.
שהם לא נותנים הרבה.
הם מסתירים והם באופן לא מודע משחקים אותה קשים להשגה.

ויש שחקנים גזלניים. שדורשים המון ולא נותנים.
שמשהו במהלך האנרגטי ובנוכחות שלהם סוחט אותך.

מה לעשות.

לדעתי,
להיות נדיבים אבל לא יותר מדי.
זה לא אפקטיבי להיות בעמדה של – רק לתת ורק לחשוף ורק להראות הכל כל הזמן,
זה בסדר לפעמים להשאיר דברים בסוד ולרצות שהקהל ירצה לדעת.
זה טוב להיות בו זמנית גם חשופים וגם מסתוריים עם מה שאתם עושים על הבמה.

אתם יודעים – זה לא מתמטיקה. זאת הנוכחות שלכם שאתם רוצים להתאמן עליה ולבדוק אותה.
להבין כמה אתם רוצים לתת וכמה אתם רוצים להסתיר.

ומבחינת אנרגיות ומהלך אנרגטי, תחשבו שאתם רוצים לתת לקהל שלכם,
אתם רוצים שהוא יצא עם חוויה כלשהי – טובה או מלוכלכת זה לא העניין.

אולי זה כאילו הקהל מטעין את הנייד שלו אצלכם,
רק שהוא מטעין את הנפש שלו ואת המחשבות שלו אצלכם
ואתם רוצים שהוא יצא טעון ומלא.
ולשים לב שאתם לא מעמיסים עליו יותר מדי – כשהבטרייה טעונה צריך להוציא אותה מהחשמל.
לא להתיש את הקהל. לא לדרוש ממנו שיסכים להכל ולא לדרוש ממנו שיכיל יותר מהמסוגלות שלו.

נדיבות.

 

(בתמונה – בקבוק זהב (ריק!!) שהבן שלי מצא ברחוב וכרגע זה המשחק האהוב עליו ביותר בעולם כולו.)

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

לעבוד רחוק מהטקסט.

central-park-new-york-autumn

אני בשיעור משחק.
זה אחד מהשיעורים הראשונים שלי. בניו יורק. באנגלית.
המורה ג׳ורג׳ וולס – שהיה מורה כזה קשוח ועצבני אבל חד בטירוף – מסתכל עליי בסוף הסצינה שבדיוק סיימתי.
והוא מהאנשים האלה שמסתכלים לך עמוק בתוך הנשמה ויודע בדיוק מה קורה שם.
ואני לחוץ בטירוף.
והוא רואה את זה.
והמון פעמים הוא מלחיץ את התלמידים שלו ודוחף אותם ומרעיד את עולמם,
אבל איתי הוא אחרת משום מה, הוא קולט שאני על סף התקף לב קטן, והוא מחייך אליי חיוך קטן,
והוא אומר לי הכל בסדר, הכל בסדר האיים (הוא מבטא את השם שלי ממש מצחיק ומוגזם באנגלית),
Lighten up
הוא אומר לי,
Relax, you are working way too hard on this scene.

אוקי.
להירגע. אני עובד הרבה יותר מדי קשה על הסצנה הזאת, והוא צודק, אני מרגיש את זה.

You need to work away from the scene.

וואו.

הוא מציע לי ולפרנטרית שלי – סטודנטית משוויץ אריסטקורטית כזאת קרירה ונפלאה – נראה לי שקוראים לה סופי –
ללכת לשתות קפה בפלאזה וסתם לקשקש על החיים, לשכוח מהסצנה ולספוג את האווירה.

זאת סצנה מהמחזה ״יחפים בפארק״,
שהאמת היא שאני לא משוגע על המחזה הזה בלשון המעטה,
אבל אני לא בדיוק מבין מהחיים שלי עדיין, רק התחלתי את הלימודים, ואני זורם עם הבחירה של השותפה שלי.
בתחילת המחזה הדמויות בדיוק יוצאות מירח הדבש שלהם במלון הפלאזה ומתחילות את החיים.

אז אנחנו קובעים שם איזה אחר צהריים. ואנחנו יושבים בלובי של הפלאזה ומקשקשים על כוס קפה,
וזה נחמד והכל אבל אני לא מבין מה זה תורם לנו בדיוק.
ואנחנו מדברים על כל מיני דברים – הכל חוץ מעל המחזה, הדמויות, הפעולות, הרצונות, הטקסט, הדרמה.
סתם מקשקשים.

סופי הולכת הביתה ואני חוצה את הכביש ונכנס לסנטרל פארק.
מקום מטורף.
זה כל כך עצום.
ואני מעשן סיגריה על ספסל.
ואז אני נכנס שם לשבילים ולתוך הג׳ונגל.
ואני מוצא חתכת דשא מוסתרת ומנמנם.

ואני מתעורר,
ואני מתהלך לעצמי בלי שום מטרה עוד איזה שעתיים.
טבע בתוך העיר.
מים, עצים, ציפורים, רוח קרירה של הסתיו בניו יורק,
אנשים,
שבילים,
הרים קטנים,
קר לי,
אני ממשיך לשוטט סתם בלי לנסות להוציא מזה משהו.

בסך הכל סבבה.

יום אחריי זה אנחנו עושים עוד חזרה,
ובשבוע שאחריי זה, בשיעור של ג׳ורג׳, אנחנו מבצעים עוד פעם את הסצנה.

אנחנו משחקים מול הכיתה וזה זורם ממני כמו מים.
אני מרגיש שאני בכלל לא משחק.
נח לי,
אני נהנה עם סופי,
אני מרגיש שאני לא מתאמץ,
שאני יודע בדיוק מה לעשות אבל גם מאוד פתוח כזה ומגיב,
אני מרגיש שהחושים שלי פתוחים,
אני מרגיש קל ויצירתי,
זה לא דוקטורט בפיסיקה אטומית, אני חושב לעצמי,
זה להגיד טקסט ולחוות אותו,
ולחוות את הרגע בצורה הכי כנה ופשוטה וישירה שיש.

נחתתי.

המון פעמים אתם עובדים על סצינה מאוד מאוד יסודי.
אתם יודעים הכל, את כל הבחירות, את כל הסיטואציה הדרמטית,
את מושקעים בזה ואתם חושבים את זה ואתם עושים הכל נכון.

אבל הגוף שלכם והמח שלכם צריכים עוד דברים.

המח צריך גירויים שהם לא רק מחשבה.

שהם לא רק רציונאל.

אני רואה כל כך הרבה שחקנים שהתוצאה של המשחק שלהם היא בסופו של דבר לחוצה וסגורה.
אין מספיק תחושה של יצירתיות זורמת ושל השראה.
יש יותר מדי תחושה של בחירות והחלטות וביצוע משימה.

המח שלכם רוצה להתחבר לגוף שלכם ולחושים שלכם,
הוא רוצה להריח, לשמוע, לממש, לרחף, לזרום.

תנו לו את זה, ותנו לכם את זה.

זה הכי כזה ניו אייג׳ ומיסטי ורוחני,
אבל אני מוצא ש ח י י ב י ם  לעבוד על עוד דברים חוץ מהדמות והסצינה והרציונל הדרמטי של המחזה.

צאו החוצה לעולם ותחוו אותו.
תחוו אותו דרך החושים שלכם בלי מטרה מסוימת.
תנו לעצמכם להיות מושפעים מכל מיני גירויים שונים,
עזבו לפעמים את הסטודיו ואת השיעורים ואת מידת ההצלחה שלכם בשיעורים.

ברגע שאתם חווים את העולם בצורה יותר מלאה ונוכחת,
בסופו של דבר אתם גם חווים את זמן הבמה שלכם, ואת הזמן שלכם מול המצלמה,
בצורה יותר מלאה ונוכחת.

לעבוד רחוק מהטקסט.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

אין לכם מושג מה הולך לקרות.

DSC07450 copy

 

כשהדמות נכנסת לבמה, כשהיא מתחילה סצנה, אין לה מושג מה הולך לקרות.
היא לא יודעת מה היא תגיד,
היא לא יודעת מה יהיה עם הפרטנר שלה,
היא לא יודעת איפה היא תעמוד,
מה היא תרגיש,
מה יהיה בסוף הסצנה, מתי בכלל היא תסתיים ואיך,
הדמות לא יודעת כלום.

אתם כמובן יודעים הכל.
למדתם את הטקסט, עשיתם מחקר על הדמות,
החלטתם כל מיני החלטות על הפעולה שלכם, על הרגשות שלכם,
אולי החלטתם על הקצב של הדיבור,
אולי החלטתם על השיא של הסצנה.

בקיצור – אם יודעים הכל. הדמות לא יודעת כלום.

אין לכם מושג מה הולך לקרות.

כדי להצליח באמת להביא לעבודת המשחק שלכם את הסטייט אוף מיינד הזה,
את הפתיחות הזאת,
את תחושת הלא נודע,
כדי לכם להתאמן על זה גם בחיים הפרטיים שלכם.

למשל,

אין לכם מושג מה הולך להיות באודישן.
המון שחקנים הולכים עם מחשבות כמו
״טוב, אני הכי גרוע בלבכות אז אין מצב שאני אצליח״
או
״איך אני לא מתאימה לתפקיד של יוליה, אני אלך לנסות אבל אין מצב שאני אקבל את זה״
או
״המלהקת הזאת מתה עליי בטוח התפקיד שלי״
או
״אוף איך אין לי כל לקרוא עם השחקנית הזאת היא תמיד מבאסת לי את המשחק״
או
כל מחשבה אחרת שאתם כל כך בטוחים בצדקתה שאתם כבר מגיעים למשחק שלכם מתוך קרש קפיצה מעוות.

אני מזכיר לכם – אין לכם מושג מה הולך לקרות.

זה יכול להיות גם בדברים אחרים.

כמו – ״תמיד הקטע הזה בהצגה הולך פגז והקהל מתחבר אז אין לי מה לדאוג לגביו״,
״הבמאי הזה לא סובל אותי״
״אני גרועה בללמוד בעל פה״
וכו׳
וכו׳
וכו׳.

כדי שהמשחק שלכם יהיה פתוח
ומגיב
וגמיש
ומגוון
ומוכן להכל
כך גם אתם צריכים להיות.

לעשות הכי טוב שאתם יכולים בתוך הסצנה ומחוץ לה,
להיות סקרנים,
להיות קשובים,
להיות מוכנים לטעות,
להבין שאתם לא יודעים הכל ולא בטוחים בהכל וכל פעם שאתם חושבים משהו תגידו לעצמכם – יש מצב שההיפך הוא הנכון.

אין לכם מושג מה הולך לקרות
והלא נודע הזה הוא הכי לטובתכם
והוא מגניב בטירוף.

 

(צילום – חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק

לכו לראות משחק חי.

 

 

audience-vieew

 

לכו לראות תיאטרון.

לכו לראות מחול.

לכו לראות מיצגים חיים, פרפורמנס, אמנות חיה.

לכו לראות.

 

זה כל כך חשוב לצאת מההקשר של הכיתה ולראות דברים.
וזה לא אומר שצריך רק לראות דברים מעולים.
לומדים מכל דבר שרואים.

תראו לא רק הצגות של בית הספר למשחק שלכם.

צאו החוצה.

אני עובד עם כל כך הרבה שחקנים ולצערי הרוב לא רואים הרבה תיאטרון.

כל דבר שאתם עדים אליו בתור שחקנים ובכלל בתור אמנים יכול לתת לכם משהו.
ההשראה היא לא רציונלית ואי אפשר להסביר אותה.
לפעמים אתם יכולים לראות משהו גרוע וללמוד מזה המון. ללמוד מה לא לעשות.
לפעמים מספיק רגע אחד קטן של שחקן או שחקנית על במה שיכול לתת לכם המון מוטיבציה וצבע למשחק שלכם.
לפעמים רואים משהו שהופך לכם את הבטן ובלי לשים לב בפעם הבאה שאתם משחקים זה משפיע עליכם.
המשחק שלכם מקבל עוד גוון עוד תיבלון עוד רובד.

לא הכל באימון משחק הוא עבודה אקטיבית ולימוד ושיפור היכולות.
יש דברים שקשורים בספיגה.
אתם יכולים אשכרה להיות ספוג שיושב וצופה והדברים מגיעים אליו.

אבל בשביל זה צריך לצאת מהבית. לצאת ולראות.

איך אני אוהב.
איך אני אוהב ללכת למקום ולראות אנשים חיים מול העיניים שלי
משחקים
או רוקדים
או עושים אמנות חיה
או עושים דברים עם הגוף שלהם, והנפש שלהם והכשרון שלהם.

תל אביב מלאה וגועשת באולמות וקבוצות ומופעים.

כשלמדתי משחק בניו יורק היה לי מורה שהכריח אותנו לקרוא לפחות מחזה אחד בשבוע.
הרבה יותר הגיוני לראות מופע אחד בשבוע.

לכו על זה.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות

אנשים זה דבר מעניין – ומחשבה קטנה על דמויות.

 

 

נעמי קמפבל, האחת והיחידה,
עולה למושב שלה במחלקה ראשונה,
ובלי למצמץ,
מוציאה מהתיק זוג כפפות ומטליות ניקוי,
ודופקת ניקיון של החיים.
כל מילימטר, מלמעלה עד למטה,
כולל חלונות,
כולל המזגן,
כולל המושב,
כולל כמובן השולחן, השלט, התאים – הכל.
והיא אומרת – לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי,
זה מה שאני עושה בכל טיסה, ואני טסה הרבה.
ולקינוח – היא שמה מסיכה על הפנים – כי אתם יודעים – החיידקים.

איזה מעניין זה הא?
מענין גם במובן של נעמי קמפבל עצמה,
שהיא מן דמות אקצנטרית מוטרפת כזאת,
שזה עושה אותה עוד יותר משוגעת ובו זמנית מעוררת הזדהות
כי היא מראה משהו כזה אישי וסודי אצלה.

וגם מעניין מבחינת משחק ומבחינת דמויות,
שלא משנה מה אתם יודעים על הדמות שאתם מגלמים,
תמיד אפשר להמציא להוסיף עוד משהו קטן שאתם מפנטזים לגביה,
משהו שעושה את הדמות שונה מדמויות אחרות,
איזה איפיון או התנהגות שהופכת את הדמות לחד פעמית ורק שלכם.

ראיתי את הקליפ הזה איזה עשר פעמים.
וזה מהמם אותי.
הניקיון מתחיל ב 2:45.
וכמובן השיחה הקטנה שלה עם זאת שיושבת מאחוריה – אין מילים.
מה אתם אומרים?