קטגוריה: Uncategorized

אני הרבה פעמים חושב על מורים למשחק. כשאני פוגש מורה למשחק, אני תמיד מסתקרן. אני מסתקרן לגביי השעורים של המורים האחרים. איך הם מלמדים? מה הם מלמדים? איך התלמידים מתנהלים מולם? מה הם מאפשרים? בא לי לראות אותם בפעולה.

כשהייתי סטודנט למשחק, כמובן שתמיד עניינו אותי התלמידים והתרגילים, אבל יותר מכל סקרנו אותי המורים עצמם. איך הם נכנסים לשעור, איזה אנרגיה הם מביאים איתם.

מורה אחד כל הזמן מדגים. הוא עולה לבמה ומראה איך לעשות. הוא משחק.

מורה אחר שותק כמעט כל השעור. הוא נותן תרגיל, יושב ומתבונן, לפעמים שעה. אחריי שבועיים של עבודה מדבר, מעלה שאלות ומסביר טכניקות.

מורה אחת מאוד קשוחה. מפחדים ממנה, היא נראית חכמה אבל קרה. לא מסתירה את מי היא אוהבת מבין התלמידים. כשהיא לא אוהבת מישהו היא נעשית חסרת סבלנות וקצרה. אין לה סבלנות לחוסר כשרון.

מורה אחת מאוד מבוגרת. היא נראית לי מלאכותית קצת, דיווה.

כל מורה אחד מלמד אותי משהו. בין אם זה תובנה קטנה, או דחיפה קטנה. יש כאלה שאני לומד מהם איך לא לשחק, ומה לא לעשות גם בתור תלמיד וגם בתור מורה. יש כאלה שאני מבין מהם דברים בסיסיים אך מהותיים לגביי משחק. יש כאלה שאני מרגיש שאוהבים אותי, ויש כאלה שאני מרגיש מהם דחייה.

ויש מורה אחד, המורה הכי חשוב, זה שממש משפיע עליי בצורה מהותית, מעורר בי השראה, אני מרגיש שהוא דוחף אותי ואני מרגיש יצירתיות ובטחון. אני מרגיש שהוא רואה אותי, ויודע מתי לפרגן ומתי לעצור. גורם לי להבין משהו על עצמי. על ההתנהגות שלי. עוזר לי להבין איך להתחבר לדמות. אני מרגיש חיבור.

שעורי משחק ושיטות לימוד והוראת משחק הם מגוונים, וכמו השיטות, גם המורים. כל אחד שם בשביל לעזור לכם להיות שחקנים טובים יותר. אני מאחל לכל אחד מהתלמידים שלי שיפגוש בחייו מורה משמעותי ויקבל ממנו או ממנה השראה ועניין.

אבל בתכלס, בפילוסופיה האישית שלי לגביי משחק והוראת משחק, אני יודע שאני לא יכול ללמד כלום. אני רק יכול לעזור תלמיד ללמד את עצמו. התלמידים והשחקנים הרי יודעים מה זה לשחק. הם חיים את חייהם, הם מרגישים את הרגשות שלהם, הם רוצים דברים ומשיגים אותם, או שנכשלים. ממש כמו דמויות דרמטיות. לכן אני מנסה לשאול שאלות, להציע הצעות, לכוון ולשקף דברים מתוך רצון שהתלמיד יפתח לעצמו את שיטת המשחק שלו. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. אין לי אשליות. אני מקבל כל תלמיד באהבה, אבל אני יודע שאני מתאים לחלק מהם, ולחלק אחר לא. וזה בסדר גמור.

אז מה אני כותב כאן בעצם?

לדעתי, המורה שצריך ללמד אתכם משחק הוא זה שעוזר לכם להיות המורים של עצמכם. אתם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר, בתחושת הבטן שלכם, מי המורה הזה.

האחריות והכח הם בידים שלכם. אל תצפו מהמורה שיעשה את העבודה בשבילכם. ברור שיש אלמנטים יסודיים בדרמה שאתם חייבים להבין ולדעת – כמו פעולה, רצון, שינוי. אבל אל תצפו מהמורה שיביא לכם את כל הפתרונות מיד. לפי דעתי המורה למשחק הוא זה שביחד אתכם מנסה ומתנסה, מציע ומקשיב, דוחף קצת ימינה ושמאלה ומעלה שאלות ואפשרויות. המורה הזה בוודאי צריך לתת לכם כלים. אבל באופן מוזר אני חושב שהוא צריך לתת לכם כלים למצוא את הכלים של עצמכם. לא לכפות.

בסופו של דבר אתם צריכים לשאוף להגיע למצב שבו אתם מפתחים את המנגנונים שלכם, את השיטה שעובדת בשבילכם, ואת הדרך הייחודית שלכם להתחבר לדמות, לייצר רגש, ולהביא מתח דרמטי לסיטואציה. המורה למשחק, לדעתי האישית, הוא זה שעוזר לכם בדרך. לא זה שמלמד אתכם משהו חד משמעי ויחידי. אתם, בעצם, המורים של עצמכם.

יש לי תלמידה שמשחקת נהדר. היא משקיעה את כולה בסצינות שהיא עושה, היא עוברת שינוי רגשי, עובדת עם פעולות פיזיות ופנימיות, ומצליחה להיות אישית בדברים שהיא עושה.

אבל כמעט תמיד באופן קבוע רואים אצלה את המשחק.

מה זה אומר? זה אומר שרואים שהיא משחקת, גם כשהיא משחקת מצויין.

עם התלמידה הספציפית הזאת העבודה שלי מולה היא לעזור לה להגיע למצב שבו אני בתור קהל, לא אבחין במשחק, כלומר אאמין שהיא לא משחקת.

יש כמה דברים שנובעים מסוג כזה של משחק.

קודם כל, אני שם לב שהיא משקיעה המון מאמץ ואנרגיה במשחק שלה. הכל, כל רגע, נשען על עבודה קשה. קשה מדי. זה קצת כמו לנסוע באוטו במהירות 100 קמ"ש על הילוך שני.

זה מעייף.

זה באופן מיידי משפיע על הצופה. האנרגיה של השחקן מועברת דרך הסצינה אל הקהל, והקהל גם הוא מתחיל להרגיש שהוא מתעייף.

שימו לב פעם הבאה כשאתם צופים במשחק מאולץ לרמת העירנות שלכם. הרבה פעמים, אחריי צפייה ממושכת במשחק מאולץ, יש עייפות. כאילו סחטו מכם את האנרגיה.

דבר שני, זה מעיד על משהו יותר עמוק בתפיסת השחקן את עצמו.

לפעמים השחקן לא מאמין בתגובות קטנות ומרגיש שצריך לעזור לתגובות האלה כדי שהתוצאה תהיה "טובה" או "משכנעת" או "מקצועית". כי הרי לפעמים רואים את המשחק גם כשהשחקן לא משקיע אנרגיות מיותרות. הוא משחק כאילו בקטן אבל עדיין רואים שהוא משחק.

למה זה קורה?

יכולות להיות לזה כמה סיבות. יכול להיות שהשחקן או השחקנית מקדימים את התגובות הרגשיות שלהם, אפילו בחצי שנייה, ומשחקים תגובה רגשית.

כלומר במקום להגיב בתור הדמות בצורה מלאה ואורגנית, ואפילו, שניה לפני שהתגובה הזאת מגיעה, הם ממציאים אחת במקום.

הם לא נותנים לעצמם להיות נוכחים במאה אחוז, אולי מתוך פחד, אולי מתוך בושה, אולי מתוך הרגל.

התוצאה היא רצף של תגובות כמעט אותנטיות, שכמעט עושות אפקט כמעט נפלא על הקהל.

אז שימו לב אם אתם עוקפים את התגובות הטבעיות שלכם בתגובות משוחקות.

יכול להיות גם שהדבר קשור לנשימה. בטוח שהזכרתי את זה כבר בעבר.

נשימה נכונה אצל שחקן היא הבסיס להכל. הרבה פעמים כשרואים את המשחק, זה נובע מזה שרואים את חוסר הנשימה. הברקס על החמצן שנכנס אל ויוצא מהריאות מבליט את המלאכותיות שבמשחק.

שימו לב אם זה נכון לגבייכם. קחו את הזמן, נישמו תוך כדי הסצינה, ותראו איך זה מרגיש לכם.

סיבה נוספת היא סוג של חוסר אמון בקהל.

אני אגיד את זה במילים אחרות. סוג של רצון לעזור לקהל להבין כל רגע בסצנה.

אני רואה את זה אצל תלמידים עם אחריות בימתית ומשחקית מאוד גבוהה.

מתוך רצון שהכל יהיה מושלם ושהקהל יבין כל רגע ורגע, הם עוזרים לקהל יותר מדי.

הם כאילו אומרים לקהל – תראה – כאן אני עצוב, וכאן אני כועס, וכאן אני מנסה לאיים על הדמות השנייה, וכו וכו.

סימכו על הקהל שלכן ועזבו אותו לנפשו.

הוא שם בשביל לחוות את החוויה שלו דרך המשחק שלכם.

הוא יבין מה שהוא צריך להבין, וככל שאתם תהיו אישיים ותהיו נוכחים, זה יעזור לו יותר מאשר לנסות להראות לו ולספר לו מה עובר עליכם.

כמובן שיש במאים שבאופן מובהק רוצים שיראו את המשחק אצל השחקנים שלהם כדי לעורר אפקט של ניכור, ועושים זאת מתוך בחירה מודעת (עיין ערך ברכט למי שמכיר). אני כמובן לא מדבר על המקרים האלה, שבהם המשחק מובלט מתוך בחירה ומתוך מודעות.

אני מדבר על מקרים כמו אצל התלמידה שלי, שבהם היא מנסה לעשות משהו אחד ויוצא משהו אחר. היא מנסה לשחק בצורה שתגרום הזדהות, אבל יותר מדי רואים את משחק, פחות רואים אותה.

אז מה עושים?

אין שיטת על. אין טכניקה אחת שמתאימה לכולם ופותרת את הבעיות. זה לא מתמטיקה.

כשאתם נכנסים לסצנה שיכחו מהכל. הגיבו בצורה מלאה. התבוננו בצורה מלאה. הקשיבו לפרטנר שלכם בצורה מלאה. ולאט לאט פתחו מודעות לאפקט של המשחק ולאותנטיות של הרגע.

אתם יודעים איך זה. לפעמים מגיעים לשעור משחק ופשוט לא מתאים לכם. קמתם על צד שמאל, או שאתם מרגישים עצלים, או שאתמול מישהו שבר לכם את הלב ופשוט כל דבר מבאס אתכם ואתם מרגישים אובר רגישים, או שקמתם בהאנג אובר חסרי אנרגיה, או שסתם יש לכם אנטי כללי על העולם. בקיצור, לא בא לכם טוב שעור משחק עכשיו.

אני רואה את זה הרבה, אצל הרבה תלמידים, כי אין מה לעשות, כולכם אמנים, כולכם יצירתיים, וכולכם דרמה קווינס קטנים. במובן הטוב של המילה כמובן.

כשבא אליי תלמיד ואומר לי שהיום הוא לא מרגיש שהוא יכול לעבוד מסיבה זו או אחרת אני מגיב לזה בכמה רבדים. מצד אחד בתור בן אדם שיכול להזדהות עם כל המצבים הרגשיים המבאסים האלה, בא לי להגיד לתלמיד – סבבה, לא נורא, תעשה מה שאתה רוצה או מה שאתה יכול, העיקר שתרגיש טוב ושתשמור על עצמך מבחינה רגשית.

אבל בתור מורה ברור לי שהתשובה היחידה האפשרית היא – אז מה?

אז מה אם אתה לא מרגיש טוב ולא בא לך לעבוד היום. זה לא רלוונטי, וזה לא צריך להפריע לך להיכנס לשעור ולהתחיל לעבוד. פשוט לעבוד.

אם כולנו היינו עובדים – או מאפשרים לעצמנו להיכנס לעבודה בסטודיו – רק כשאנחנו במצב רוח טוב, העבודה שלנו בתור שחקנים היתה אולי נוחה יותר, אבל חד גונית ומוגבלת. מי אמר שאי אפשר לעשות חזרות במצב רוח רע, או בשברון לב, או סתם במעפניות כללית על העולם.

מה שאני אומר זה אל תהיו עבדים של מצב הרוח שלכם. אל תקשיבו יותר מדי לקולות הפנימיים האלה של בא לי ולא בא לי. ואני לא אומר את זה מתוך זלזול או שיפוט במצב רוח שלכם. להיפך. אני חושב שאם אתם ערים לאיך שאתם מרגישים אבל לא נותנים לזה להשפיע על היצירתיות שלכם ועל היכולת שלכם להביע את עצמכם, לא רק שתהפכו לשחקנים עמוקים יותר, אלא גם תבינו שהרגשות שאיתם הגעתם לשעור יכולים להשתנות ואפילו יכולים להביא פן נוסף לעבודה שלכם.

זיכרו גם שהדמויות שאתם מגלמים, גם הם אנשים שעוברים שינויים רגשיים כל הזמן.

כשאתם מודעים לזה שמצב רוח הוא נזיל, אתם מגיעים למצב שבא לכם לעבוד ולא משנה מה עובר עליכם היום. בא לכם לעבוד כדי לבדוק את השינויים האלה, וכדי לאתגר את עבודת המשחק שלכם.

תלמידה הגיעה לשעור ואמרה לי, חיים, אני חייבת להגיד לך שאני ממש לא במצב רוח לעבוד היום. אין לי כח לשעור משחק ואין לי כח אלייך, ואין לי כח לעצמי. אני אנטי.

אמרתי לה – סבבה, כל דבר שאת עושה היום תעשי בשיא המעפניות. פשוט תראי לי בכל תרגיל שאין לך כח לתרגיל.

מה אני אגיד לכם, היא הבריקה באותו יום.

זה כאילו שחרר אותה מלעשות את התרגילים "נכון" או בצורה "מוצלחת". זה עזר לה להשתחרר, ובאופן ממש מעניין מצב הרוח שלה בסופו של דבר השתנה תוך כדי התרגילים.

עבודת משחק מתחילה בנוכחות מלאה שלכם בתוך הגוף שלכם ובתוך הרגשות שלכם. אתם לא צריכים להתעלם מאיך שאתם מרגישים, אבל אתם גם לא צריכים להיות שפוטים של הרגשות שלכם.

הזמן המיוחד של הבמה יכול להכיל אתכם, ואפילו רוצה לתת לכם את האפשרות להיעלם בתוך תרגיל ולהיות מושפעים ומוזזים מבחינת הרצונות שלכם וגם בחינת הרגשות שלכם.

לא להיאחז בבא לי לא בא לי.

פשוט לעבוד.

יש לי תלמידה שתמיד רואה את כל מה שהיה לא בסדר בסצנה או בתרגיל.

היא עובדת, והיא עובדת יפה, והיא יצירתית, וכמו בהרבה תרגילים, ישנם דברים שהיא עושה מצויין, יש דברים שהיא מפספספת, ויש דברים לא ברורים שזקוקים לכיווון או חיזוק או שינוי.

אבל תמיד, כשאנחנו באים לשלב שבו אנחנו מנתחים את מה שקרה, שואלים שאלות,

ומנסים להצביע על מה צריך לעבוד, בשלב הזה, היא תמיד קוטלת. בעיקר את עצמה.

עכשיו, אין לי בעיה עם ביקורת ועם ביקרות עצמית. חשוב שתלמיד יפתח מודעות לנוכחות שלו וימצא דרך להתבונן על מה שעשה, מה שיצר.

הבעיה היא כשלא נותנים מקום לפידבק עצמי חיובי, ומפנים את כל האנרגיה הניתוחית היצירתית לקטילה עצמית.

כמובן שמה שאני מדבר עליו לא קשור לכשרון או ליכולת משחקית. זה קשור לענין של גישה. של איך אני רואה את עצמי בתור יוצר ובתור שחקן. אם הכל כל הזמן גרוע ורע, אז משהו לא בסדר. לא עם המשחק עצמו, אלא עם ההתבוננות על המשחק. ההתבוננות העצמית.

ההלשכות של זה הן הרבה יותר גדולות מדימוי עצמי, מבטחון עצמי ומאמונה עצמית. בסופו של דבר זה משפיע על המשחק עצמו ועל הנוכחות הבימתית.

זיכרו שהתבוננות והקשבה הם שני יסודות חשובים בנוכחות בימתית ובמשחק. כשאני בסצנה עם פרטנר, אני חייב להתבונן ולהקשיב להתנהגות שלו, לשמוע את הטקסט שהוא אומר לי, לגלות את הרגע תוך כדי שהוא קורה. כאילו שהרגע הזה או הסצינה הזאת שכבר התאמנו עליה 10 פעמים, כאילו שזה לא קרה אף פעם לפני.

אני חייב לראות ולשמוע את מה שבאמת מתרחש מולי על הבמה. אחרת אני מפספס את רגע ההווה, ואז אני לא נוכח לחלוטין.

לראות את מה שיש. כרגע. ברגע הזה כשאני על הבמה לבד או עם הפרטנר. להתבונן במה שקורה לי או לפרטנר בצורה כנה וישירה. אפילו אם אני אמור להתעצבן על הפרטנר שלי אבל משהו בפרצוף שלו גורם לי לחיוך- אני חייב לראות את זה ולהגיב לזה, בתוך הסצנה ובתוך הנסיבות הבדיוניות.

בעיקר לראות את ההתנהלות שלי בתור שחקן או יוצר בצורה כנה וישירה. לא להמציא. לא לעשות את זה רע יותר או טוב יותר ממה שבאמת קורה.

להיות כנים עם ההתבוננות עצמה. לשים לב שאנחנו לא מתבוננים במין התבוננות מלודרמטית מוגזמת – לא כלפיי הדמות, לא בתור הדמות, ולא כלפיי עצמינו בתור שחקנים.

התבוננות זה פעולה שאתם צריכים כל הזמן להיות ערים לה – ולבדוק שהיא פשוטה וישירה.

לא לראות את הדברים דרך שום פילטר שיפוטי או רגשי. לראות את מה שיש באמת.

המשחק שלכם יהפוך להיות יותר מעורב, וישיר ואישי. לא מומצא ולא מאולץ, אלא מגיב למה שבאמת יש כרגע, ברגע ההווה.

אני זוכר שכשהייתי תלמיד למשחק, הייתי לפעמים מסתבך.

הייתי מקבל סצינה לעבוד עליה, או מונולוג, ומתחיל לדמיין בעיניי רוחי איך היא תתנהל, איך אני איראה בה, מה אני ארגיש, מה האווירה שאני רוצה להעביר, מה התהליך של הדמות ועוד ועוד רעיונות, אינסטינקטים ותובנות.

ואז כשהייתי ניגש לעבודה תכלס, הייתי כל כך רווי ברעיונות ורצונות שפשוט הייתי נתקע. לא יודע מה לעשות, איך להגיב, ואיך בעצם לשחק את כל הדברים האלה.

אני רואה את זה גם אצל תלמידים שלי היום. חלקם מאוד מוכשרים ומבינים היטב מבנה דרמטי ותהליך של סצינה ודמות,אבל לא באמת מצליחים להתקדם ולממש את היצירתיות. לא באמת מצליחים לשחק.

כשאתם נתקעים ולא מצליחים להתקדם בסצינה שאלו את עצמכם – מהי הפעולה הבאה?

לא-מהו התהליך, או איך אני מצליח להתנהג בצורה שמתאימה לדמות, או מה הכוונה, או האם זה יוצא טוב או וכו וכו וכו.תרכזו את כל המידע שיש לכם למשהו מאוד פשוט ומיידי וניתן לביצוע – לפעולה אחת. פעולה אחת שאותה אתם בוחרים,ואותה אתם מקיימים.

יכול להיות שזה יהיה משהו פיזי. פתאום תבינו שהפעולה הבאה שלכם היא לצאת כמה שיותר מהר מהחדר, או לסדר את החולצה בתוך המכנסיים או אפילו להסתכל טוב טוב בחלון השמאלי ולהחליט שאתם חייבים לנקות אותו.

יכול להיות שזה יהיה משהו פנימי, פעולה שמתחוללת בתוך המוח או התודעה שלכם. זה יכול להיות לשחזר במוח את

הרגע שהתעוררתם היום בבוקר, או לפנטז על המבורגר עסיסי, או לנסות להיזכר איפה שמתם את המפתחות הביתה.

הפעולה הבאה שלכם חייבת להיות מתאימה לנסיבות של הסצינה ולמגבלות של העולם הבימתי שאתם יוצרים. היא חייבת להיות ברת מימוש כרגע, והיא חייבת להיות פעולה אחת ויחידה אליה אתם הולכים להתמסר.

כשאתם עושים את זה אז אתם מתחילים להבין שהמשחק שלכם הוא רצף של פעולות. זה לא איזה רעיון כללי או מבנה מסועף שאת כולו אתם צריכים לבצע עכשיו מיד בבת אחת. משחק זה בסך הכל משהו שאתם יכולים לפרק לעצמכם ולממש צעד אחריי צעד, כשאחריי כל פעולה מתגלה ומתממשת הפעולה הבאה.

תראו, רובכם בוודאי עושים זאת באופן אינטואיטיבי, אבל בפעם הבאה שאתם נתקעים, אל תנסו להיות מורכבים או מתוחכמים. פשוט שאלו את עצמכם מהי הפעולה הבאה, והתשובה תתגלה.

אני שם לב לאחרונה לסוג של הרגל ששחקנים צעירים ולא מנוסים מסגלים לעצמם.

הם משחקים את הטקסט.

מה זה אומר?

זה אומר שהם משום מה לא מדברים אל הפרטנר שלהם בצורה ישירה, אלא הטקסט יוצא מהפה שלהם בצורה מאוד משוחקת.

למשל הם אומרים את הטקסט עם המון רגש או מאמץ.

או שלפעמים הם עסוקים יותר מדי בסיטואציה או באווירה כך שהטקסט יוצא בצורה מלודרמטית.

או שהם בונים סצנה שלימה סביב איך הטקסט צריך להיאמר, מתאמנים עליו בצורה שכל פעם הוא יוצא אותו דבר.

או שרואים במשחק שלהם שהם יודעים מה הם הולכים להגיד, כלומר זה נשמע מתורגל וממוחזר.

תזכרו שבשביל הדמות, כל פעם שאתם אומרים את הטקסט, זה הפעם הראשונה.

ואני אומר, שימו לב.

שימו לב שאתם באמת מדברים ולא עושים בכאילו.

אם אתם בסצנה עם עוד דמות, זיכרו שאת הדמות הזאת מגלם שחקן, והוא עומד ממש מולכם, אז שימו

לב שאתם באמת אבל באמת מדברים אליו ומקשיבים למה שהוא אומר.

זה עניין מאוד בסיסי וחשוב ששחקנים, מרוב שהם רוצים "להצליח" בסצנה ולהעביר את הטקסט בצורה הכי מושלמת, שוכחים לעשות.

לדבר ולענות.

לפעמים אני צופה בסצנה ותלמיד או תלמידה "מדברים" אל הפרטנר שלהם בצורה כזאת מרוחקת ומשוחקת, ואני מפסיק אותם ושואל אותם שאלה, ופתאום הם עונים לי בצורה ישירה ואישית, וזה מדהים איך כשאני שואל אותם – אתה שם לב להבדל בין איך שדיברת עכשיו אליי לבין איך שדיברת סצינה – והם קולטים בבת אחת. וזהו. הם חוזרים לעבודה בצורה הרבה יותר מעורבת ומשכנעת. הם נוחתים.

למה אני אומר את זה?

כי אם אתם מרגישים שהטקסט מרוחק ומנוכר ומשוחק, זיכרו שזה משהו מאוד פשוט וקטן לתקן.

אל תעשו מזה ביג דיל כי זה באמת בקטנה.

כל משפט שאתם מוציאים מהפה תגידו אותו באמת לבן אדם שעומד מולכם, ותקשיבו באמת למה שהוא אומר, כאילו זאת הפעם הראשונה.

זה הסתגלות קטנה ומהותית שמשפרת את המשחק שלכם בצורה ענקית.

לא רק שזה משפר, זה הכרחי ונחוץ.

זה בסיסי.

דברו את הטקסט בצורה ישירה, כנה, וספציפית.

אני כותב את זה בהמשך לשיעור שקיימתי אתמול בבית צבי.

שיעור עיוני על התיאטרון האליזבתני,

שיעור שבו דיברנו על אלמנטים ומאפיינים של שייקספיר – אחד מהם הסולילוקווי,

שיעור שבסופו ניסינו והתנסינו בסולילוקווי – שני תלמידים, אחד איגו מאותלו, ואחת ליידי מקבת, כמה דקות קטנות לעבור על שורות שנתתי להם וישר לקפוץ למים, לעמוד מול כולם, ולדבר את רחשי התלבטויותיהם, הכמוסות ביותר, של הדמויות אותן הם מגלמים.

למי שלא יודע מהי המילה המוזרה הזאת, מדובר על סוג מסוים של מונולוג.

דמות נשארת לבד על הבמה, פונה אל הקהל, וכמו פונה אל עצמה, וחושפת את עולמה הפנימי.

היא מתלבטת, היא מעלה שאלה, היא מתוודה על כאב או מחסור או פחד או רצון או צורך.

זהו רגע תיאטרלי עוצמתי, רגע שבו כאילו הכל נעצר, ולדמות יש הזדמנות לגלות לנו משהו שאף אחד אחר בעולם הזה – כולל הדמויות האחרות שמקיפות אותה – אינו יודע.

זהו רגע מאוד מיוחד לדמות, לקהל ולשחקן.

מבחינתי זה נקודת איפוס שבה השחקן, דרך הדמות, מתחבר לצופה בצודה ישירה ואישית.

איזה תענוג בשביל הדמות להגיע לרגע הזה. לקחת פסק זמן קצר מכל הבלגנים שמתרחשים ופשוט לשחרר מהלב את כל מה שהיא צריכה.

יותר מזה – איזה תענוג לשחקן להביא עוד רובד במשחק שלו, במורכבות האישית שלו ושל הדמות שלו, בדרך חדשה להתחבר לקהל.

רוב המחזה השחקן והדמות מתעלמים מהקהל, משחקים כאילו הוא לא שם. והנה, סוף סוף הזדמנות להסתכל אל הקהל באופן מלא ובלתי אמצעי.

שייקספיר עושה מין טוויסט במאבק הדרמטי בין טוב ורע. אם בימי הביניים המאבק על נפשו של האדם הוא בין טוב ורע עליונים, בין אלוהים ושטן, הרי שעכשיו, המאבק בין טוב ורע הוא פנימי, הוא מתחולל בעולמה הפנימי של הדמות. סוג של הקדים את זמנו. כלומר את פרויד.

בתור קהל, זה כמעט מרגיש כמו חדירה לפרטיות – אנחנו, שעד עכשיו

היה לנו נח להציץ מבחוץ פתאום מעורבים בצורה כל כך סוחפת בענייניה האישיים של הדמות.

כשזה קורה בצורה נכונה זה קצת מבהיל, קצת מרגש, קצת מביך אפילו.

ומה אומר על תלמידיי המופלאים? כל פעם שאני עובד עם תלמיד אני נהנה מכף רגל ועד ראש, ומרגיש סוג של גאווה אבהית.  זה כל כך מוזר, שאפילו בעבודה של 10 דקות, עובדה נקודתית וקלה, עבודה שבה יש התקדמות ולו המועטה ביותר, אני מתרגש ונהנה לראות את השינויים.

וכמו שאמרתי להם – זיכרו תמיד להיות אישיים, להיות אנושיים, לא לעשות סתם דברים מנייריסטים על הבמה.

בטח כאשר יש לכם הזדמנות לדבר עם ואל הקהל שלכם, ולגלות סוד.

בתור התחלה, אני מאמין שהדרך לבחור מונולוג היא תחושתית ולא שכלית.

כשאתם באים לבחור מונולוג אל תנסו להחליט מה הכי מתאים או מה הכי מעניין או מה הכי טוב בשבילכם.

הקשיבו לתחושה הפנימית שלכם, ושימו לב איך אתם מגיבים למונולוג כשאתם קוראים אותו.

המונולוג הנכון עבורכם ידליק אתכם מיידית.

זה כמו גירוי יצירתי, מיד כשאתם קוראים אתם מרגישים בבטן שבא לכם לעבוד עליו, שיש לכם השראה, כבר יש לכם רעיון או שניים מה לעשות עם המונולוג, או איך לשחק אותו. בקיצור, אתם מגיבים אליו יצירתית ולא שכלית.

קיראו הרבה מחזות.

אני ממליץ לתלמידים שלי למשחק לקרוא מחזה אחד בשבוע.

לקרוא הרבה, בקלות, כמה שיותר הרבה סוגים, בלי להתעכב יותר מדי.

בסופו של דבר אתם מרחיבים את הידע שלכם, וגם את הטעם שלכם.

אתם גם שמים לב שאתם לא צריכים להתאמץ לבחור.

הבחירות מגיעות אליכם.

אם אתם לפני אודישן לבית ספר למשחק, ואתם קוראים מונולוגים מתוך אתרי אינטרנט, כלומר לא קוראים את כל המחזה, אלא רק מונולוגים מבודדים, תעשו אותו דבר בדיוק. כלומר, תקראו, ושימו לב למה אתם מגיבים מיידית, מה מגניב אתכם, מה מפעיל אתכם.

אני מאמין שככל ששחקן מתקדם, גם העניין שלו במונולוגים משתנה, הוא קולט שפתאום מעניינים אותו דברים חדשים, והוא בוחר בחירות חדשות, שאולי פעם לא עניינו אותו.

הקשיבו לאינטואיציות שלכם, לדחפים היצירתיים שלכם, לעניין הפנימי שלכם, לקול היצירתי שלכם.

אחר כך, אחריי שתבחרו, תוכלו להתחיל לעבוד על המונולוג, לשפצר אותו, לעשות אותו מעניין ויצירתי.